מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדות שלי על שפת הכינרת

רחל, תלמה וזיו
רחל ובעלה ביום חתונתם
רחל מספרת על ילדותה בטבריה

שמי רחל גמליאל, נקראתי על שם סבתי. אני גרה באילנייה. נולדתי בטבריה. היה לנו בית לא גדול לעומת היום, היינו 5 אחים בחדר אחד, כולם ביחד לא כמו היום. הסתדרנו יפה. אמא שלי בישלה את האוכל בבית.  הייתה לנו מכונת כביסה לא משוכללת, היינו מכבסים, מוציאים לסחיטה ותולים. שיחקנו 5 אבנים וגולות. היה לנו את אגם הכינרת, היה לנו בית כנסת בשכונה, אבא היה הולך כל יום להתפלל בבית הכנסת השכונתי. להוריי קוראים יפה ושמעון, לאחיי קוראים טובה, יוסי, איציק ומיכה. אבי עבד בחברת החשמל. הוא היה בין מקימי חברת החשמל ותחנות הכוח, הוא נשאר לעבוד בחברת החשמל עד שנפטר. אמי הייתה תופרת, היא הייתה מאוד חרוצה. היו לי הורים מקסימים שעבדו קשה, ועשו הכל בשבילי ובשביל כולנו. גרנו בטבריה, בשבתות תמיד אכלנו חמין, מרק ופרוסת לחם. גרנו בשכונה יהודית, קנינו במכולת השכונתית, קנינו רק מה שהיה צריך. לא היה סופר, רק מכולת קטנה. לא היה מבחר, לא היה שפע, אבל בכל זאת היה לנו טוב. היו לנו יחסי שכנות מאוד טובים, אכלנו ביחד עשינו הרבה ביחד. לא נעלנו את הדלת, היו בתים שגרו שתי משפחות ביחד. היום לעומת זאת הנכדים שלי כל הזמן במסכים, לא כמו פעם שהינו יוצאים ומשחקים בחוץ, מי שרוצה לאכול שם את הטלפון בסלסלה… הנכדים כל שנה מחליפים את הטלפון..

זכרונות ילדות

אהבתי לקרוא ספרים, בעיקר את הספר "הלב". התארחנו המון אצל סבא וסבתא שהיו קרובים, בחופשים באנו למשפחה שגרה מחוץ לטבריה, והם באו אלינו. הייתי בבית הספר "אליאנס". למדנו את אותם מקצועות של היום: גיאוגרפיה, היסטוריה. היה לנו יחסי כבוד עם המורים. כשהמורה היה נכנס היינו עומדים, ועושים מה שהמורה אומר. הייתה משמעת מאוד חזקה. מי שעשה משהו לא בסדר, העונש היה לכתוב משפט מאה פעם או יותר. הייתי תלמידה טובה, לא קיבלתי עונשים. התלבושת בבית הספר הייתה חולצה תכלת עם צווארון לבן. תלבושת אחידה, הכל בא מצרפת. היו לנו המון טיולים ומסיבות. היה לי מורה שאני זוכרת במיוחד, מורה להיסטוריה הוא נפטר מזמן, שמו היה שמואל. אהבתי מאוד אזרחות, ספרות וגם חשבון. מה שלימדו למדתי, אף פעם לא אמרתי לא.

רחל בילדותה

היה חדר אוכל בבית הספר. יום בשבוע היה שיעור "כלכלת בית". הכנו בעצמנו את האוכל בבית הספר, זה היה נחמד. בבוקר כשבאנו לבית הספר היה מסדר היינו שרים את השיר "בהרים כבר השמש מלהטת" ואז היינו מקבלים שמן קיק ופלח של תפוז. אהבתי שוקולד. אבא שלי היה בשבי בירדן, הוא היה מביא משם מלא ממתקים, כולם היו באים לקחת. הייתי בשומר הצעיר. אני זוכרת קיבוצניקים מעמק הירדן, הם היו באים לטבריה ועושים לנו פעילויות.

זכרונות משנות ה20

האזנו לרוק, פופ, רקדנו ריקודים סלונים ו"הורה". בתקופתי היה את הזמרים אלביס, שושנה דמארי ואריק אינשטיין. (למרות שאני מכירה המון זמרים של היום – סטטיק ובן אל, נועה קירל ועומר אדם, אני נכנסת ליוטיוב ושולחת לנכדים שלי תמונות וסרטונים מהיוטיוב). היינו רוקדים המון ריקודי עם. היה רדיו, לא היו טלוויזיה ומחשב. אם היינו רוצים לצלם הלכנו לצלם, לא צילמנו לבד.

היינו הולכים המון לכנרת, אין דבר כזה שטברייני לא יודע לשחות…

לא היו טלפונים, היינו הולכים אחד לשני. בלילות החמים בטבריה (לא היה מזגן) היינו פורסים מזרנים וישנים במרפסות על הגגות של הבתים. אחר הצהרים היינו מרטיבים את הרצפה מסביב לבית כדי לצנן את האוויר שיהיה לח ונעים. בלילות היינו משוחחים עם השכנים שישנו במרפסת הסמוכה, עד שאמי הייתה מגיעה וכועסת עלינו שנישן, כי מחר יש לימודים. עד היום אני פוגשת חברי ילדות שכנים, ואנחנו מזכירים זה לזה את הלילות המשותפים.

באחד מן הימים אבי הביא מכשיר חדש מהשבי בירדן –  וינטלטור (= מאוורר) כולם באו לראות את הפלא הזה. גם כשהביאו את המקרר כולם היו מופתעים והתלהבו, כי לפני כן היו קונים קרח. היה מוכר נפט שהפעיל את תנור החימום, כשהגיע המוכר נפט, כולם היו באים עם ג'ריקן לחמם את הבית.

בת המצווה שלי

את בת המצווה שלי עשיתי בבית עם המשפחה. אמא שלי הכינה את הכיבוד. לא היה אולם, כל הילדים של המשפחה היו באים. הכיבוד היה ממתקים, בוטנים, קובות מטוגנות, בורקסים, עוגות ועוגיות, הכל תוצרת בית. היינו שרים שירים ישראליים, והמשפחה הייתה מברכת.

בילויים

היינו הולכים לקולנוע בטבריה "אלישבע" ו"אביב" היינו מבלים שם המון. היום אני מבלה בעיקר ב"גיל גליל". לפעמים אני יוצאת עם הילדים שלי להצגה.

רחל בצעירותה

 

הזוית האישית

נהנינו מאוד לשמוע את סיפורה המעניין של רחל. בכל פעם שהסתיים המפגש חיכינו וציפינו למפגש הבא שיתקיים.

מילון

וינטלטור
מאוורר

הורה
ריקוד עם שמוצאו בבלקן (מריקוד הכוראה), כיום הריקוד נפוץ גם מחוץ לו. הוא הגיע עם העליות ממזרח אירופה לארץ ישראל, כנראה ברוך אגדתי הביאו ממחוז הולדתו, בסרביה (אז ברומניה). ההורה מאפיינת את תרבות היישוב בארץ ישראל מאז אותה תקופה והפכה מזוהה עם הציונות ועם ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היינו הולכים המון לכינרת, אין דבר כזה שטברייני לא יודע לשחות...“