מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדות שלי – מנשה לוי

אני ונכדי בקשר הרב דורי
אני מהעבר
ילדותי, עלייתי לארץ וחיי במדינת ישראל.

שמי  לוי מנשה, נולדתי בראש השנה 1945, בעיר בגדד אשר בעיראק, להורים יוסף ונעימה, לאחי ששון ולאחותי נגת, שם התחילו חיי. גרנו בבית גדול, עם הסבא שמעון וסבתא צ'חלה והדודים אליהו ואשתו סביחה, ודוד יעקב שהיה רווק ודודה נעימה גם לה קראו נעימה ובעלה יחזקאל. זה היה בית ענק עם שתי קומות גג וחצר פנימית. לאבא שלי וסבי שמעון היתה חנות למוצרי טקסטיל וזו היתה פרנסתם. הבית היה ברחוב טטראן והחנות היתה בשוק אלחרג', בשוק היו ריחות התבלינים וציבעם היה בכל מקום. אני זוכר את הפארקים בעיר לשם הלכנו בימי שבת עם ההורים, אחי ששון ואחותי נגת. אני הייתי הצעיר מבין האחים, כבר אז עשיתי הצגות לאחיי ולהוריי ואפילו לא ידעתי מה זה להיות שחקן. לעת ערב היינו הולכים לים "שט אל ערב" שם היינו אוכלים דגים על האש, שרק עכשיו דגו אותם הדייגים.

זהו שט אל ערב. אני זוכר אותו ואת הדייגים שהיו שם.

מצב היהודים היה טוב עד שקמה מדינת ישראל .

עם הקמת מדינת ישראל במלחמת השחרור הערבים בעיראק התנכלו ליהודים. שעד אז חייו  בשלום, ובכבוד יחסי. יועצי המלך היו יהודים. למעשה הערבים לא רצו שהיהודים יעלו לארץ ישראל, אבל הפרוגרום שהיה בשנות ה 40 המוקדמות והציונות עשו את שלהם. הוריי כמו כל היהודים בעיראק  היו ציונים, רצו לעלות לארץ ושמחו מאוד.אבל לא ידעו מה מצפה להם בדיוק. חלמו על ארץ זבת חלב ודבש. כן ידעו שמות כמו חיים ויצמן גולדה מאיר הרצל וכל השאר.בלילות הקיץ החמים היינו ישנים על הגג, המיטות היו עם כילות כמובן אז לא היו מזגנים כמובן, ובגג נשבה רוח קרירה יחסית.וכך עברו הימים והללות עד שהגיע זמן לעלות לארץ.

העלייה ארצה

 

ההכנות לעלייה לארץ

באחד הימים של 1951, הודיעו לנו שאנחנו עולים לארץ ישראל עם כל אלה שחיכו לתורם לעלות. צהלה, שמחה וצהלולים היו על גגות הבתים ואיחולים לבביים לאלה שעדיין לא קיבלו הודעות על עלייתם לארץ ישראל.

כשקיבלנו את הודעה לעלות לארץ ישראל, הממשל העיראקי הלאים את רכושנו את הבית והחנות. ובכן, הגיע היום שבו אנו עולים לארץ ישראל, הסכימו לנו לעלות עם שתי מזוודות בלבד, ללא כסף ללא תכשיטים ללא זהב. וככה היה הרגע לפני שעזבנו את ביתנו, אחי ששון טיפס על המעקה של הקומה השנייה וסבתי צעקה עליו תירד משם שהמעקה לא ינזק! שבארץ ישראל נקבל מעקה שלם ולא שבור. אז תארו לכם מה השארנו בעיראק ומה קיבלנו בארץ ישראל. קיבלנו מעברת אוהלים.

הגענו לשדה התעופה בבגדד, שם הפרידו בין הנשים, הילדים והגברים ועשו חיפוש על גופנו. כמו כן, פתחו את המזוודות ועשו חיפוש מדוקדק. לאחר מכן, עלינו למטוס וטסנו לארץ ישראל. במטוס קמה המולה של מצב רוח טוב, שירים שמחים וצהלולים ואיך ‏גברנו על פרעה והמן והגענו עד הלום, לאחר 2000 שנות גלות.

נחתנו באישון לילה בשדה התעופה לוד לימים בן גוריון הסיעו אותנו  במשאיות למגדל גד, לימים אשקלון, מעברה ב', ומה עינינו ראו? מעברת אוהלים. תארו לכם, אחרי העושר שחיינו בו, פתאום לגור באוהל. להגיד לכם את האמת, אני לא יודע איך המבוגרים לא השתגעו, כנראה שהציונות והאמונה גברו כמעט על הכל! ביום למחרת הנחיתה, הקימו לנו אוהל הודי משלנו, אבי עבד בפרדס. באותם ימים היה צנע בארץ, היתה הקצבה של הנעלה, הלבשה ואוכל לפי תלושים. שירותים ומקלחות היו מפוזרים במעברה וכמובן, שלא היו מים חמים במקלחות.

ובאשר לסבא, סבתא והדודים שגרו איתנו בבגדד: אותם פיזרו במעברות אחרות, הסבא הסבתא ודוד יעקב גרו במעברת אור יהודה, דוד אליהו, אשתו והילדים במעברת קיסריה, דודה נעימה ובעלה יחזקאל גרו במעברת מחנה ישראל. לקח זמן עד שאיתרנו אחד את השני ונפגשנו. הפגישה היתה מרגשת עם צחוק ודמע ומשם המשיכו דרכנו במעברות. לאחר תקופה באוהל, עברנו לצריף. ניצלנו את המרחב בין הצריפים, התחלנו לגדל ירקות ועופות, את המים לירקות העברנו בתעלות שחפרנו מהברזיות ועד הגינה, את העופות שמרנו בלולים וכל יום אספנו ביצים מהלול וירקות מהגינה.

באחד החורפים הקשים, היתה רוח מאוד חזקה, שהעיפה לנו את הצריף כמו קופסת קרטון. אבי רץ אחרי הצריף כמו מטורף כאילו לתפוס אותו, אך זה לא עזר כמובן… נשארנו תחת הגשם ללא מחסה, ישנו אצל שכנינו לכמה ימים עד שעברנו לצריף אחר ושם התחיל הכל מחדש. חיזקנו את הצריף שלא יעוף שוב. בחצר היה לנו כבר ברז מים זורמים וגם טאבון לאפיית פיתות כמובן וגם עופות.

כעבור זמן מה, התחילו להגיע עולים חדשים ממרוקו, מתוניס ומטריפולי. אנחנו לימדנו אותם עברית והם לימדו אותנו צרפתית. את הצריף חיממנו בגחלים, את המים לרחצה חיממנו בפתליה ואור היה בעששית. את הנפט קנינו ממוכר הנפט, שהסתובב עם עגלה וסוס כמו כן, את הקרח קנינו באותה דרך ממוכר הקרח. אנחנו הילדים היינו מאוד יצירתיים, הכינונו עפיפונים, קורקינט, שיחקנו תופסת מחניים וכל השאר, לא הרגשנו רע כילדים. למדתי בבית ספר על שם מאיר רמז, כמו כן, למדתי בברל כצנלסון ובאורט.

המלחמה במעברה

בשנת 1956, חווינו מלחמה, מלחמת קדש, שפרצה בין ישראל ומצרים. אשקלון קרובה מאוד לעזה וזה היה הגבול ביננו לבינם. חפרנו שוחות כדי להסתתר, בזמן שהסירנות פעלו והתריעו מפני הפגזה אפשרית. בלילות ירדנו לשוחות.

לאחר 8 ימים, נגמרה המלחמה. חיינו המשיכו כרגיל במעברה. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו בארץ. בשנת 1959, עברנו לגור בתל אביב. בשנת 1964, התגסתי לצ.ה.ל לחייל השריון, השתתפתי בתקריות נגד הסורים, להגן על הקיבוצים כמו דן דפנה וכל השאר באזור. השתחררתי 1966 ובשנת 1967, השתתפתי במלחמת ששת הימים. ב- 19.9.67 התחתנתי עם אמירה לבית חלבלי. נולדו לנו שלושה ילדים: אורן, יניב ועופרי. עבדתי בתעשייה האווירית. בשנת 1973, השתתפתי במלחמת יום הכיפורים.

כיום, אני אבא לשלושה ילדים, כאמור וסבא לתשעה נכדים: עומר, טימור, רון, ירין, עידן, קורן, טוהר, איליי ושי.

הזוית האישית

התכנית העצימה את הקשר עם נכדי וריגשה אותי עד עומק נשמתי. נהניתי מכל רגע.

מילון

פתילייה
פתילייה היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות; בישראל הוא מכונה "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול.

ציטוטים

”"ואהבת לרעך כמוך"“