מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדות שלי בקיבוץ של פעם

סבתא ויובלי ביחד
סבתא כשהייתה בתיכון
סיפור המשפחה שלי

הקשר הרב דורי של סבתא מיכל שמיר-וזה והנכדה יובלי

מאיפה באו הורי

אבא שלי יוסף נולד בורשה בירת פולין בשנת 1916. לאבא היו שלושה אחים אחים.

משפחתו של אבא הייתה אוהבת ישראל ואבא גדל להיות ציוני נלהב. כשאבא גדל הוא נעשה לאחד מראשי תנועת השומר הצעיר בפולין. זו הייתה תנועה ציונית מפוארת שבה התכוננו לעליה לארץ ישראל והקמת המדינה היהודית. אבא, שהיה ראש התנועה בורשה, אפילו גייס את מרדכי אנילביץ (מנהיג מרד גטו ורשה) לתנועה והיה מדריכו. אבא היה מספר על ההכנות שעשה ביערות פולין עם חניכיו ליישוב ארץ ישראל, על המקום החשוב בחייהם שתפסה תנועת השומר הצעיר בנערותו, והחלומות על ארץ ישראל. סבא גם היה אדם חכם ואוהב ידע.

אבא שלי יוסף

אחד הסיפורים המפורסמים במשפחה הוא סיפור קבלתו ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה: אבא מאד רצה ללמוד באוניברסיטת ורשה. אבל הוא היה בן 16, ולא היה כסף ללימודים. הוא לא התבייש ופנה ב"חוצפה" לפרופסור לפילוסופיה, ואמר לו שכדאי לו לקבל אותו ללימודים ולתת לו מלגה. וכך הוא הצליח להתקבל וסיים את לימודיו בהצטיינות.

בשנת 1939 כשהגרמנים נכנסו לפולין, ההנהגה הראשית של התנועה עברה לעיר וילנה שבפולין, אבא נפרד מהוריו ברכבת.

אבא סיפר שאמו הרגישה שהם לא יתראו יותר, הסתובבה ולא הסתכלה שוב לאחור מרוב צער. היא נפרדה כבר משני אחים שעלו לארץ ישראל בשנות ה- 30, וכאב הפרידה היה גדול מאוד. אבא היה קשור אליה מאוד וזכר את הפרידה הזאת היטב כל חייו.

אבא נסע לוילנה ובהמשך עלה לארץ ישראל, שם הצטרף להקמת קיבוץ רוחמה שבו חיי את כל חייו. בארץ התאחד סבא עם אחיו ואחותו שעלו לפני כן. אחיו הבוגר שלמה ואביו ברוך שנותרו בפולין, נרצחו בשואה, וכן קרובי משפחה רחוקים נוספים.

אימא שלי רחל

אימא שלי רחל נולדה בטרנוב שבגליציה (דרום פולין) בשנת 1918. לאימא היו שתי אחיות ואח קטן.

אמי הייתה בת 6 כשאביה נפטר ממחלה. מחוסר ברירה, אמי ואחותה בת השנה פלה, נשלחו לבית יתומים יהודי. אמא אהבה מאד את רגינה המחנכת בבית היתומים, והייתה מספרת כמה השפיעה על ילדותה. היא לימדה אותה ספרות ושירי ארץ ישראל, ותמכה בכישרון השירה שלה.

מאז שאימא הייתה קטנה היא מאוד אהבה לשיר. במשפחה שלנו סיפרו תמיד, שכשהייתה הייתה שרה כולם בשכונה היו פותחים את החלונות כדי לשמוע אותה. בנוסף, אמא עבדה לפרנסתה על מנת לעזור למשפחה.

ב- 1939 כאשר נכנסו הגרמנים לעיר טרנוב היה ברור לאמא שעליה לברוח במהירות מהעיר. אימא ושתי אחיותיה הקטנות, פלה והדסה, עזבו בחיפזון את טרנוב והשאירו מאחור את אמן, לאה, ואחיהן הקטן לייבוש. השניים נרצחו בשואה על ידי הגרמנים.

בגיל 19 החלה אימא עם אחותה הצעירה פלה במסע ארוך לארץ ישראל: ברגל, ברכבות באנייה ואפילו בעגלה עם סוס. אמא נהגה לשתף על ההרפתקאות והרגעים המפחידים עמן נאלצה להתמודד בדרך. אמי הייתה אמיצה ומלאת יוזמה, וכך הצליחה להתגבר על המכשולים ולהגיע לטהרן בירת באיראן.

בטהרן הצטרפו אימא ופלה לקבוצת "ילדי טהרן" – 720 ילדים יהודים יתומים שהוריהם שלחו אותם על מנת להציל אותם מידי הגרמנים. בהיותן בוגרות הן מונו למדריכות. בשנת 1943, לאחר מסע מפרך, הגיעה אימא יחד עם קבוצת ילדי טהרן באוניה לארץ ישראל. כך בגיל צעיר, הן אימא והן אבא נאלצו להפרד מהוריהם.

הורי הכירו בירושלים. אבא סיפר שהם אהבו לשחק שחמט יחד. במשחקם הראשון אימא ניצחה. אבא היה מספר שזה בגלל שהוא התרגש.

זיכרונות ילדות מקיבוץ רוחמה

בשנת 1947 הגיעו הורי לקיבוץ, ובשנה זו נולד אחי הבכור עמוס.

אני זוכרת שאימא הייתה שרה בחגים בקיבוץ ובתנועה. כילדה התביישתי, והייתי מסתתרת מתחת לשולחן עד סיום השיר. לימים כשגדלתי הייתי גאה בה מאד. אימא עבדה בחריצות רבה במכונה לייצור מברשות שיניים במפעל 'המברשת', והייתה מסורה מאוד לעבודתה.

 

אם זאת, יותר מכל היא הייתה סבתא אוהבת ומפנקת לששת נכדיה. הן עמוס והן אני גדלנו בחינוך המשותף. את כל ילדותנו בקיבוץ בילינו בבית ילדים שבו ישנו בלילה, אכלנו את הארוחות, למדנו וכמובן ששיחקנו המון. על החינוך המשותף פרטתי בסרטון המצורף.

עמוס אחי הגדול התנדב כמדריך בשומר הצעיר בחולון. שם הוא הכיר את אסנת, אשתו ואם ילדיו: רויטל, אלון ואיתמר.

בחופשים נהגנו לנסוע לטיולים משותפים ביחד עם עמוס, אסנת והילדים, בעיקר לצפון הארץ.

בגיל 20 התחתנתי עם אבישי וזה, ונולדו לנו 3 ילדים מקסימים: שני אוהד ואורי.

בהמשך נפרדנו.

 

לאחר כמה שנים הכרתי את עוזי, בן הזוג האהוב שלי ב- 35 השנים האחרונות. עוזי הוא אגרונום ועבד במגוון תפקידים בחקלאות. לעוזי שתי בנות, מיטל ולילך, שהן בנות של ממש עבורי.

 

עבודתי

ברוב שנותי עבדתי כגננת ומורה בקיבוץ. בתקופה הזו התקיימו הלימודים בבית ספר יסודי בקיבוץ, בשונה מהיום,  בו לומדים ביחד בבית ספר אזורי בשער הנגב. אהבתי מאוד לעבוד עם ילדים, אפילו ששעות העבודה היו רבות, וללא חופשים.

לאחר 15 שנים כגננת וכמורה, עשיתי שינוי גדול ועברתי לתחום שונה בתכלית – ניהול בית תוכנה קטן שהוקם בקיבוץ בשם 'רוחמה אלקטרוניקה'. זה היה אתגר גדול עבורי ללמוד תחום חדש לגמרי. אלו היו שנים מעניינות מאוד. הכרתי אנשים חדשים ועולם אחר לחלוטין מזה בו עסקתי לפני.

בשנת 2009, לאחר 15 שנים בתפקיד, סגרנו את האלקטרוניקה. זה היה עבורי יום עצוב מהול בשמחה, כי באותו יום שהמפעל נסגר סופית, נעלתי את הדלת, ונסעתי לבית החולים שיבא לפגוש את נכדתי הבכורה יובלי, שרק נולדה.

אחרי שנתיים חופש חזרתי לניהול הגנים בקיבוץ, ובתפקיד זה החזקתי במשך שבע שנים נוספות. אז פרשתי לגמלאות.

זיכרונות מהמשפחה – ילדים ונכדים

כפי שציינתי, לעוזי ולי חמישה ילדים יחד: שלושה ממני: שני, אוהד ואורי. ושניים מעוזי: מיטל ולילך.

שני

כששני, בתי הבכורה נולדה (1976) הייתי מורה לכיתות א'-ב'. בקיבוץ היה נהוג אז שבגיל חודש וחצי בלבד, מכניסים את התינוק לבית תינוקות, לרבות שנת לילה. מכיוון ששני ינקה, קבלתי אישור מיוחד שהיא תישן איתי בלילה.

שני גדלה בחינוך המשותף בבית ילדים. אני זוכרת שהיו לילות בהם הייתה מתקשרת אליי, כדי שאבוא. הייתי רצה אליה, יושבת ליד מיטתה, ומלטפת אותה עד שנרדמה. כשגדלה הצטרפה לחוג בלט. היא הייתה רקדנית משקיענית מאוד, והקפידה להשתתף בכל השיעורים, 5 ימים בשבוע. היא רקדה בלט קלסי, פלמנקו ומודרני. להישאר ולרקוד, אחרי יום לימודים ארוך היה לעיתים מאתגר. בערב כשהייתה חוזרת הביתה, היא אהבה להתפנק עם עוגיות שמרים שוקולד.

סיפור שחרוט לי, הממחיש את נחישותה של שני, היה כשסבלה מכאבים בשתי הרגליים במהלך החזרות לקראת הופעת סיום השנה, היא לא הסכימה לוותר, והופיע למרות הכאבים. בבדיקות שעשתה לאחר ההופעה הסתבר שיש לה שברי מאמץ בשתי הרגליים.

 

שני למדה לתכנת בצבא ומאז עוסקת בכך. היום היא מנהלת פיתוח. שני נשואה ללירון, אותו הכירה בעבודה. הם גרים בהוד השרון ויש להם שלוש בנות: יובל, שחר ונועם. שלושתן תלמידות בבית ספר ממלכתי א'.

אוהד

אוהד נולד ב- 1979 כששני הייתה בת שנתיים וחצי. מספר חודשים לאחר הלידה, עברה כל המשפחה לשנה להתגורר במושב מרחביה.

השנה במרחביה עם אוהדי בבית זכורה לי כחוויה מאד כפית. שני הייתה בגן, ואני טיילתי איתו בשוק בעפולה. מכיוון שבילינו המון ביחד, הבנו אחד את השני ולא היה צורך לדבר. כשחזרנו לרוחמה אוהדי היה בן שנה וחצי, וטרם דיבר מילה. אז במהירות רבה הוא התחיל לקשקש ולדבר. גם אוהד ישן בלינה משותפת בבית ילדים. כשגדל היה בא פעמים רבות לישון בבית יחד עם אחיו הקטן, אורי. לפני שהרחיבו בקיבוץ את הבתים, לא היה חדר שינה לילדים, ולכן אוהד ואורי ישנו בסלון.

כל ערב לפני השינה, הוצאנו מזרונים מאחורי הספה, והנחנו על הרצפה מתחת לטלוויזיה. לכן כששידרו בטלוויזיה משחק כדורסל או כדורגל, הייתה חגיגה גדולה בבית. מובן שבתחילת השידור, זינקו האחים מהמזרונים לצפות. אוהד עשה שירות קרבי כצנחן. הוא גר בקיבוץ רוחמה עם אשתו אמילי (מדריכת יוגה), בתם הבכורה זוהר, ובנם הצעיר מיכאל.

אורי

בן הזקונים שלי אורי, נולד 4 שנים אחרי אוהד. הוא נולד עם עין עצלה, ובגיל שלוש וחצי נותח. כאמא, זה לא היה פשוט בשבילי להכניס ילד כה קטן לניתוח. אני זוכרת שהוא בכה נורא כשניפרד מאתנו בכניסה לחדר הניתוח. הניתוח עבר בשלום.

אורי היה ילד שקט ומופנם, שרוב הזמן לא דיבר הרבה, למעט בזמן שהיה משחק כדורגל וכדורסל. אורי היה מאוד ספורטיבי. כשהפסיד, או כשלא היה מרוצה ממהלך או מהחלטה של השופט, היה מתחמם במהירות, צועק, מקלל ומתעצבן. גם היום שאורי כבר גדול, ויש לו ילדים משלו, התחרותיות במשחקים עוד קיימת.

הוא גר במושב קדמת צבי רמת הגולן ביחד עם אשתו ליהי (בת המושב ואשת חינוך) ובניהם: יפתח, אימרי ותינוק בדרך. אורי שירת בצבא כשיריונר, הוא רואה חשבון ועובד כמנהל כספים של מפעל בקריית שמונה.

לעוזי, בן זוגי, שתי בנות: מיטל הגדולה ולילך שקטנה ממנה בשנתיים. עוזי ואני יחד מאז שמיטל בת ארבע. אני מכירה את בנותיו ומלווה את התבגרותן כמעט מלידה. הן כמו בנות עבורי, וילדיהן הם כמו נכדי.

מיטל

מיטל גרה היום ברוחמה, והנכדים מבלים אצלנו הרבה. לילך גרה בנירים ומגיעה הרבה לבקר. זה כיף גדול שהן קרובות. בילדותן, גרו מיטל ולילך בקיבוצו של עוזי נירים.

הפגישות הארוכות של כל ששת הילדים היו בנסיעות שנתיות בחופש הגדול לצפון או לאילת.

בצבא שירתה מיטל בחיל האוויר כבקרית טיסה. אני זוכרת שביקרנו אותה ושמענו ממפקד הבסיס על התפקיד החשוב שממלאה כ"עיניים של המדינה" והתרגשנו מאד. בסיום הצבא הייתה מסיבה גדולה ומיטל הייתה בתפקיד ראשי כזמרת, שחקנית ורקדנית.

מיטל יועצת השקעות עצמאית. היא נשואה לעומר (איש נדל"ן) ולהם שני בנים יהונתן (הבכור) ויאיר (בן הזקונים), ובת תמרי (הסנדביץ').

לילך

לילך גרה בקיבוץ נירים יחד עם אלון (חקלאי) בן זוגה, ובנותיהן זיו הבכורה ורז. כמו שני, אוהד ומיטל, גם לילך גדלה בלינה משותפת. כשהייתה בגן, אפילו לא בת 5, הייתה לעיתים מתגעגעת, ובאמצע הלילה רצה הביתה להורים, דרך כל הקיבוץ בחושך, ללא פחד. בצבא הייתה לילך נהגת האמר… לילך עובדת כמזכירה טכנית של קיבוץ נירים.

הקשר בין הילדים ובין הנכדים חשוב מאד לעוזי ולי

בכל שנה, אנו נוסעים יחד עם כל המשפחה לאיזור אחר בארץ, כמו שנהגנו כשהילדים היו קטנים. היום אנחנו מבוגרים יותר, וכבר לא ישנים באוהלים כמו פעם. אנחנו לוקחים ווילה: מבשלים יחד, מטיילים, משתכשכים בבריכה ונהנים מחברת המשפחה.

 

 

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

זה כיף גדול גדול שכולם מחכים לו.

סירטון שלנו – סבתא מיכל מספרת:

הזוית האישית

יובלי: היה לי מאד כף עם סבתא, למדתי להכיר אותה יותר טוב. במה היא עסקה, על הוריה ועל ילדותה.

סבתא מיכל: יובלי נכדתי האהובה פתחתי לך דלת לילדותי אשר היתה שונה לגמרי מאיך שאת גדלה, אבל אהבה הייתה אז וגם היום. נהניתי אתך בתהליך הזה מאד.

מילון

ילדי טהרן
ילדי טהראן הוא הכינוי שניתן לקבוצת ילדים ניצולי שואה שהועברו מפולין לטהראן שבאיראן, ולאחר מכן הועלו לארץ ישראל בשנת 1943.

ציטוטים

” מה שחשוב הוא לא מה שיש לך בחיים, אלא מי שיש לך בחיים.“