מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדות האבודה של אילנה נתן

אילנה היום
בת 14 במחנה "ישראל"
סיפורה של אילנה נתן, ניצולת שואה, שנולדה בלוב

רקע

שמי אילנה איתן  אני גרה במזכרת בתיה. אמא לשלושה ילדים וניצולת שואה, ילידת לוב. התחביבים שלי זה לטייל, לפתור תשבצים ולבלות עם משפחתי.

שם אבי, יצחק ושם אמי, מינה. כשנולדתי קראו לי אינס, אבל כשהגענו ארצה, עם האנייה "גלילה" (שהביאה אותנו מלוב בשנת 1948), פקידים ממשרד הקליטה והעלייה החליטו להחליף לי את השם כי זה היה שם לא עברי לדעתם. הדבר שהכעיס אותי זה שלא התייעצו עם המשפחה שלי על כך. אגב החליפו את שמם של כל חמשת אחיי, החלפת השם היתה חלק ממדיניות "כור ההיתוך" בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

כולם במשפחה היו ניצולי שואה:

סבי נקרא מסעוד, סבתי רחל, לדודתי קראו כלימה, לאחי קראו משה ולאחותי רחל. נולדתי בבנגאזי שבלוב בשנת 1942, השלישית מבין 7 אחים.

אבי היה יליד 1900 ואמי הייתה ילידת 1925. אבי נולד בתוניס ואמי נולדה בבנגאזי שבלוב.

לפני המלחמה

גדלנו בשכונה מעורבת יחד עם ערבים. האווירה הייתה יוצאת מן הכלל: זה בא לידי ביטוי בכך שהיו לנו יחסי שכנות טובה, אבי העסיק 30 ערבים אצלו במתפרה. מאוד פרגנו לנו בשמירת שבת: חיממו בשבילנו את האוכל. הם היו למעשי "גוי של שבת" עבורנו. ואנחנו כיבדנו אותם בחג הרמאדן, בתהלוכה שהערבים היו עושים. מאוד כיבדנו את הערבים.

בית הכנסת היה לא רחוק מהבית שלנו ובחגים היינו הולכים לבית הכנסת, ששימש גם כמקום מפגש של יהודי המקום.

אבי היה חייט, מנהל מתפרה שהעסיק עובדים ועובדות. הוא גם עסק בסחר יינות וגם במכירת זהב. ואילו, אמי הייתה עקרת בית. לעזרת הבית הייתה לה עוזרת ומצבינו הכלכלי היה די טוב. ההורים לקחו אותנו לבית הספר ושם למדנו עברית ושאר המקצועות. לא הייתה שום אפליה בין האחים, כולנו היינו שווים בעיני הורינו.

אמי הייתה אישה מאוד שקטה נעימה והחדירה את זה טוב בנו היא דאגה לכל מה שקשור לסדר יום שלנו.

היינו משחקים בקלאס, הכל היה פשוט צנוע אף אחד לא התיימר(להיות יותר ממה שהוא). כוונתי שהכל היה פשוט. אבי היה נוסע המון לחו"ל (אבי נסע לחו"ל בשביל סחר ביינות ובדים) הוא היה משאיר את אחד העובדים שלו בשם מוסטפה לשמור על העובדים במתפרה.

תחילת המלחמה

היום הראשון של המלחמה באיזור שלנו החל במאי 1942. הגרמנים הגיעו לבנגאזי, שהיתה עיר נמל קטנה בלוב, ולקחו את כל היהודים למרסה פלאז שבתוניס. הייתי תינוקת. הסיעו אותנו ברכבות לתוניס. למעשה לקחו אותנו בהרגשה שאנחנו יוצאים וחוזרים. לא אפשרו לנו לקחת חפצים. אמי ביוזמתה לקחה כמה בגדים לה ולילדים. נסענו ברכבות נוסעים דחוסות מאוד במשך 3 ימים. אמי סיפרה לי שהייתה אווירה של פחד במהלך הנסיעה. לא ידעו לאן נוסעים, מה צופה לנו העתיד. השכנים הערבים לא  ידעו בעצמם מה קורה. אבי היה דובר גרמנית והוא הבין שקורה משהו רע לפי מה שהבין מהשיחות של החיילים הגרמנים שהיו שם. לא הרביצו לנו. כשהגענו למחנה חילקו אותנו לביתנים. משפחות-משפחות. בביתנים היו מיטות קומותיים. לא היו שמיכות. אבי היה עובד בעבודות כפייה. הוא היה יוצא לעבוד בבוקר וחוזר בערב לביתן.

שלוש שנים היינו בגטו ואבא שלי יצא לעבוד ברכבת בעבודות קשות. אימי גידלה את הילדים וסבתי נהרגה שמה, היא נהרגה בהפצצה. הגרמנים פוצצו פצצה על הביתן שסבתי הייתה בו. וסבא שלי איבד את התחושה ברגליים ככל הנראה מבהלה.

בגטו התאפשר לנו לשחק כילדים והגרמנים שהיו שם כל הזמן לא הפריע להם שאנחנו משחקים. הם גם לא התעללו או השתמשו באלימות, אבל כן היו להם כלבים מאיימים. מבחינת אוכל בגטו, אכלנו תפוחי אדמה ולחם. אני לא יודעת מאיפה הגיע האוכל. פירות וירקות לא היו.

תום המלחמה

עם תום המלחמה באזורינו, במאי 1943, התעוררה בעיה: לאן הולכים? כסף לא היה לנו כדי לחזור לביתנו בבנגאזי. דוד שלי שחי בטוניס, אח של אבא, השיג לנו דירה קטנה שגרנו בה ודאג לאבא שלי להשיג עבודה במשך כמה חודשים. אבא שלי עבד וחסך כסף ואז יכולנו לנסוע חזרה הביתה. כמובן שמאוד שמחנו לחזור הביתה וללכת לבית הספר לשחק אם חברים. החזרה הביתה התקבלה על ידי שכנינו הערבים בשמחה.

העלייה לארץ

בשנת 1948, עלינו לארץ עם האנייה "גלילה" היישר למחנה "שער העלייה" (סט. לוקס) בחיפה. מחנה זה היה ממוקם במבואותיה של חיפה, והיה לשעבר מחנה הצבא הבריטי "סנט לוקס" (St . Lucas).

 

לאחר תקופה מסוימת עברנו למעברת נתניה שם גרנו באוהלים. עבורי, בתור ילדה זו היתה חוויה- היה לנו אוהל גדול מאוד והיה לנו כיף. השתוללנו ומסביב היו פרדסים – אכלנו תפוזים. להורים לעומת זאת, בטח לא היה קל עם 7 ילדים. דודה שלי – אחות של אבי גרה איתנו באוהלים היא עברה לפנינו למחנה ישראל ודאגה שנעבור לשם  אחריה.

לאחר מכן, עברנו למעברת "מחנה ישראל' עד לשנת 1960. היו תנאים לא תנאים. תקופה ארוכה ללא חשמל היה צריך להביא מים מרחוק כמו ימי הביניים.

בשנת 1960, עברה המשפחה לפרדס כץ. שם קיבלנו בית במחיר זול יחסית כי גרנו במעברה. גרתי עם הוריי בפרדס כץ עד השירות הצבאי.

לאחר השירות הצבאי, התחתנתי וגרנו בקרוון ולאחר מכן, בקיבוץ בית גוברין. יש לי 3 ילדים (2 בנים ובת).

בבגרותי והיום

הייתי חקלאית בחברת "זרעים גדרה". למדתי גידולי ירק" בפקולטה לחקלאות ועסקתי בתחום הזה הרבה שנים, עד שהיה לי קשה עם השמש.

לאחר שעזבתי את תחום החקלאות, למדתי בתדמור ניהול משק. עבדתי כמפקחת ראשית בבית חולים "קפלן" עד לפרישה.

לאחרונה, ביקרתי בתוניס רציתי לבקר בעיר הולדתו של אבי – ג'רבה. מאוד נהניתי. ביקרתי במחנה הגרמני שהייתי בו בגטו. לא ציפיתי שהמקום יהיה כזה יפה . זו עיר תיירות על הים הפכו את המקום לכפר נופש. לא נשארו שרידים / סממנים למחנה שהיה שם. היום ממוקמים בתי מלון מפוארים. לא ידענו בתקופה בה היינו שהמחנה ממוקם במקום כזה יפה- על הים.

בסך הכל, החוויה הייתה טובה ולא טראומטית. גם כילדה וגם כיום. הצלחתי להנות מהמקום למרות שידעתי מה התרחש שם.

לימים, קיבלתי מענק מגרמניה הנקרא "ילדות אבודה"- על הילדות שאבדה.

הזוית האישית

שמחה: השתתפתי בתכנית "הקשר הרב דורי" במסגרת הפרוייקט נפגשתי עם אילנה נתן, ניצולת שואה שהגיעה מלוב.

בר: השתתפתי בתכנית "הקשר הרב דורי" ונפגשתי עם אילנה. מהסיפור שלה למדתי עד כמה היה קשה ליהודים בשואה ועל האכזריות של הגרמנים.

האתגר הגדול ביותר, היה בלשמור על הרצף של המפגשים. לא היה לי פשוט להזכר ממפגש למפגש בשלב בו היינו, כי לצערי חלק מהמפגשים לא התקיימו מסיבות אישיות של אילנה.

מילון

בנגאזי
העיר השנייה בגודלה בלוב והגדולה בחבל קירנאיקה שבמזרח המדינה. העיר ממוקמת על רצועת קרקע בין הים התיכון ובין שני מקווי מים עומדים, ויש בה שני חלקים: הרובע הערבי והרובע המודרני. נכון ל-2006, התגוררו בה כ-670 אלף בני אדם.

ציטוטים

”לימים, קיבלתי מענק מגרמניה הנקרא "ילדות אבודה"- על הילדות שאבדה“