מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות במרוקו

סבתא וליאל במסגרת התכנית
ביום חתונתה של סבתא
העלייה לארץ ישראל והקמת משפחה

שמי רחל אלמלם, ואני בתם של זוהרה ומסעוד שטרית ז"ל. אני הבת השלישית מבין שבעה ילדים.

נולדתי ב 8.4.1949 בעיירה ספרו שבמרוקו. זוהי עיירה קטנה ליד העיר פאס. היהודים בעיר הזאת היו טובים. בעיר גרו הרבה רבנים וצדיקים.

אבא שלי ז"ל היה סוחר בדים. רוב הזמן הוא היה בנסיעות לצורכי עבודה, והיה מגיע הביתה רק בסופי שבוע. הוא ושאר הסוחרים היו משלמים למוסלמים דמי חסות, כדי שישמרו להם על הסחורה. פעם השותפים שלו לא שילמו, ובאו המוסלמים ושרפו לו את הסחורה. לכן עברנו לגור בעיר פאס שהיא עיר גדולה. גרנו ברובע של היהודים שנקרא "מלח". בשעות הערב היו סוגרים את שערי המלח, כדי שיהודים לא ייצאו ומוסלמים לא יכנסו. המלך של מרוקו שמר על היהודים מפני המוסלמים.

אימי זוהרה ז"ל הייתה אישה פשוטה, צנועה וחרוצה. גידלה אותנו באהבה, וחינכה אותנו להיות צנועים ולומר תודה על מה שיש לנו, ולהסתפק במועט. תמיד הרגשנו שמחים בחלקנו כמו בפתגם "איזהו עשיר השמח בחלקו".

למדתי בבית ספר אליאנס שבמרוקו. למדתי שם ערבית ספרותית וצרפתית. אחי הגדול למד בישיבה, ב"חדר תורה". ושם למד עברית. אחי עורר בהוריי ובמשפחתנו את השאיפה לעלות לארץ ישראל. כל דבר שקיבל, היה אומר שישמור עד שיגיע לארץ ישראל.

משפחתנו הייתה אמורה לעלות לארץ ישראל בשנת 1958, אך בשל מקרה מצער שקרה, סבי ז"ל נפל ושבר את הרגל, סוכני העלייה סירבו להעלות אותו לארץ ישראל במצבו. כשסבי נפטר, החלטנו לעלות לארץ ישראל.

אני הייתי בת 13. אני זוכרת את ההפלגה באוניה ממרוקו לצרפת, היה מאוד קשה. הים היה סוער והאנייה היטלטלה מצד לצד. הרבה נוסעים הקיאו ואנשים התפללו שלא נטבע בים. הלבישו לנו חגורות הצלה, והיה מאוד קשה. הגענו לעיר מארסיי שבצרפת. שהינו שם חודש במחנה עולים, ונהנינו מאוד. ההפלגה מצרפת לישראל הייתה קלה יותר. הגענו לארץ  ונישקנו את האדמה. ההורים שלי הודו לאלוהים והתרגשו שהם מגשימים חלום של דורות. אימי הצטערה שאביה לא זכה לעלות לארץ ישראל. ביקשנו מאנשי הסוכנות שנהיה יחד עם הדודים שלנו, ונציגי הסוכנות הביאו אותנו לטבריה, לדירת שיכון. הדירה הייתה קטנה והיינו שבעה אחים, הורים וסבתא שגרה איתנו. אבל היינו מאושרים.

כמה חודשים אחר כך, גייסו לצבא את שני אחיי הגדולים. ולאבי היה מאוד קשה, כי לא היה מי שיעזור לו בפרנסה. אולם למרות הקושי, שמחנו שעלינו לארץ ישראל. הסתפקנו במועט. אימי הייתה מכינה לחם בית ואוכל טעים. אבי התחיל לעבוד בקק"ל. אחר כך הוא עבד במקורות ולבסוף עבד כחלבן בתנובה. הייתה לו סוסה והוא היה מסתובב בשכונה ומוכר חלב, שנמכר אז בבקבוקי זכוכית. עד היום זוכרים את אבי כ"חלבן של השכונה". למדתי בבית ספר "בית יעקב" עד כיתה י' . למדתי גם את מקצוע התפירה. רציתי להמשיך ללמוד בתל אביב, אך אבי לא הרשה לי. לכן הפסקתי את לימודיי והתחלתי לעבוד.

את בעלי דניאל ז"ל הכרתי באוטובוס. עבדתי במפעל לתמרים בצמח ובעלי ז"ל עבד במפעל לבננות. הוא נרדם באוטובוס ואני וחברתי היינו נוהגות לחטוף לו מהבננות. לאט לאט הכרנו והפכנו לחברים חברים. ב 22.8.1972 התחתנו והקמנו בית בישראל. השנים הראשונות לנישואין היו מעט קשות. לקח לי זמן להיכנס להריון. מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה. בעלי שהיה לוחם בגולני, נקרא להילחם במסגרת המילואים ואני נשארתי לבד. בעלי חווה מאורעות קשים במלחמה,  מוות של חברים קרובים ותחושות פחד, שהובילו אותו לסבול מתסמונת הלם קרב.

אחרי המלחמה בעלי לא התאושש ממנה הרבה זמן. רק בעזרת סיוע של החברים והמשפחה, בעלי התאושש לבסוף. בספטמבר 1975 נולדה בתנו הבכורה רויטל. גידלנו אותה באהבה ובשמחה. לאחר שנתיים נולד לנו בן. לצערנו הוא נפטר לאחר יומיים. היה לנו מאוד קשה לקבל את האובדן. לאט לאט השלמנו עם הגורל. לאחר שנתיים נולדה לנו בת נוספת וקראנו לה אורית. לאחר מכן נולד לנו בן ששמו יניב ועוד בן ששמו שי.

גידלנו את ילדנו להיות שמחים ומאושרים ולחלוק. היה לנו מאוד חשוב שהם ירכשו חינוך והשכלה ויתקדמו בחיים. חיינו בצניעות, בעלי היה מפרנס יחיד ואני הייתי עקרת בית. אך למרות זאת, לא החסרנו מילדנו דבר. זכיתי בבעל תומך ובאבא נהדר. הוא היה יד ימיני בכל דבר.

היו לנו שנים טובות יחד. זכינו לחתן את בתנו אורית. לצערי, ביולי 2008 בעלי לקה בדום לב במפתיע ונפטר בגיל 63. הייתי שבורה ועד היום אני עצובה ומרגישה את חסרונו בכל רגע. כמה חודשים לאחר פטירתו, נולדה נכדתי הראשונה ליאל. הולדת נכדתי הציף אותי ברגשות שמחה וניחם אותי על האובדן של בעלי. זכיתי לחתן את שאר ילדיי וזכיתי לשמונה נכדים (והתשיעי בדרך). אני שמחה בחלקי ומודה לאלוהים על הזכות לבנות את ביתי ומשפחתי בארץ ישראל. מאחלת לעצמי בריאות ושנים ארוכות, כדי שאמשיך להנות ממשפחתי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר רעות בטבריה, התש"ף, בהנחיית יועצת בית הספר רונית אלמליח.

מילון

מלאח
מלאח (בערבית: אל-מלאח, الملاح) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז). ב-1438 הוקם המלאח הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים במרקש ובמקנס. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”תמיד הרגשנו שמחים בחלקנו כמו בפתגם: איזהו עשיר השמח בחלקו.“