מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדות בארץ ישראל – איילה גיבור

איילה ואני ב"קשר הרב דורי"
איילה גיבור בילדותה
נפלה בחלקי הזכות לטפל בראשי המדינה וביניהם פולה בן גוריון

נולדתי בתל אביב הקטנה בשנת 1938. אמי הגיעה מרוסיה בהיותה ילדה, ועברה עם הוריה ואחותה לגור ברחוב "בן יהודה", הרחוב שבו היא גרה במשך כל חייה עד ליום מותה. אבי נולד ברוסיה, אבל למד הנדסה בברלין, וכשעלו הנאצים לשלטון, לא הצליח כיהודי למצוא עבודה, ולכן עזב הכול ועלה לארץ. כשהגיע לארץ באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת (לפני כ-80 שנה), נהג לאכול צהריים במסעדה קטנה ברחוב "בן יהודה", ושם הכיר את בתם של בעלי המסעדה שעזרה לה בניהולה. ככה אני באתי לעולם.
 
מובן שגדלתי ברחוב "בן יהודה". בגיל הגן לא היו אירועים מיוחדים, אבל כשבאתי בפעם הראשונה לבית הספר היסודי "תל נורדוי" הפכתי מיד להיות תלמידה חשובה. הייתי הנכדה הראשונה של בית הספר. גם אמי בילדותה למדה באותו בית ספר, וכך במשך כל שנות ילדותי, בכל טקס של בית הספר, העלו אותי לבמה להראות את הנכדה הראשונה המייצגת את הדור השני של תלמידי בית הספר. בבית הספר היסודי בתקופתי לא היו מספיק כיתות ומורים, ולכן בכל כיתה היו לפחות חמישים תלמידים. ישבנו בצפיפות והקפידו אתנו מאד על המשמעת כי עם כל כך הרבה ילדים בכתה, אי אפשר ללמד אם אין משמעת חזקה. עד כיתה ד' למדתי ב"משמרת השנייה" אשר התחילה בשעה 12:00 ונגמרה בשעה  16:00 . בהפסקות היינו משחקים בקפיצה על חבל ובקלאס. אני הצטיינתי בהתעמלות, וזכיתי במספר פרסים בתחרויות בין בתי הספר. בכיתה ז' זכיתי במקום השני בקפיצה לרוחק באליפות בתי הספר של תל אביב, מה שזיכה אותי  במדליית "אות הכסף" (שהייתה הנחשבת ביותר מבין שלוש מדליות ההצטיינות- כסף, ארד וברזל). בשעות אחה"צ שיחקנו בחוץ ברחוב בחמש אבנים, בקלאס ובקפיצה בחבל.
גרנו ברחוב "בן יהודה" בדירה בת שני חדרים- סלון וחדר שינה. אני ישנתי על מיטה מתקפלת בחדר השינה של הוריי עד גיל 12, כשעברנו לגור בדירה גדולה יותר. עם הקמת המדינה הגיעו לארץ הרבה עולים ניצולי שואה, וביניהם בני דודים של אבי, ומאחר ולא היה להם היכן לגור, הם נכנסו לגור אתנו בדירה בת שני החדרים שלנו. הם- זוג הורים וילד מבוגר ממני, ישנו בסלון, ואנחנו – בחדר השינה. בינתיים נולדה לי אחות, וכך גרנו ארבעה אנשים בחדר השינה. לא היה לי איפה להכין שיעורים בדירה הצפופה, ולכן הכנתי אותם, לרוב, על שולחן המטבח הקטן. כך היה עד כיתה ח', שבה עברנו לדירה בת שלושה חדרים, והקרובים בינתיים עזבו לדירה משלהם.
 
באותן שנים החוגים היחידים שבנות הלכו אליהם היו נגינה וריקוד, שדרשו גם שעות אימון רבות בבית. אני הלכתי לשניהם, על כן לא נותר לי זמן רב למשחקים עם החברות אחרי הצהריים.
 
בכל אותה תקופה גרתי במרחק קצר מהים, אותו אני אוהבת עד היום, והרביתי ללכת לים בכל הזדמנות.
 
 אחת האכזבות הגדולות ביותר שלי מתקופת בית הספר היסודי הייתה בלילה שבו נתקבלה החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. כשפרצו החגיגות הנלהבות עם הריקודים ברחובות והצהלה הכללית של כל תושבי הארץ, לא העירו אותי הוריי כדי לקחת חלק בהילולה ובשמחה האמתית הראשונה, ובינתיים גם האחרונה בתולדות ישראל. עד היום אני מתקשה לסלוח להוריי על החמצה זו.
למחרת כבר התחילה מלחמת העצמאות, ונפלו ההרוגים הראשונים של כוחותינו.
בתיכון בהרצליה לא הייתי תלמידה מצטיינת, אבל החלטתי שהחופש הגדול שלי מוקדש לים, שאותו אהבתי כל כך, ולכן דאגתי שלא יהיו לי שליליים במשך כל התיכון, כדי שלא אצטרך ללמוד בקיץ לבחינות המעבר. זה מוכיח שכשיש לך משהו שאתה רוצה מאד, אתה מסוגל לעשות מה שאחרים אינם מצליחים לעשות. את לימודיי בתיכון למדתי בבניין הישן של "גימנסיה הרצליה", שעד היום משמש כסמלה של העיר תל אביב. הלימודים לא היו בחינם כפי שהם היום, והוריי היו צריכים לעמול קשה כדי לחסוך את שכר הלימוד עבורי. גם זה היה תמריץ לא לבזבז את זמני אלא ללמוד ברצינות, כשראיתי כמה קשה הם עובדים ועל מה הם מוותרים כדי לאפשר לי לקבל השכלה.
 
למדתי במגמה ספרותית, ועד היום אני אוהבת מאד לקרוא ספרים. בבחינות הבגרות נבחנתי על 400 יצירות ספרותיות, וזה היה קשה מאוד לקרוא כל כך הרבה ולזכור כל כך הרבה.
 
מתמטיקה לא היה מקצוע שהצלחתי בו, ובכתה י"ב, לפני הבגרות, נזקקתי לשיעורי עזר פרטיים במקצוע זה, מה שהכביד עוד יותר על הוריי, אבל אפשר לי לסיים בגרות מלאה ללא מבחנים חוזרים, בניגוד למרבית חבריי לכיתה.
 
בתקופת לימודיי בתיכון, בכיתה י', התחברתי לשתי חברות קרובות שנשארו חברותיי הטובות ביותר כבר למעלה משישים שנה. עם כל רצינותי בלימודים, הייתי גם השובבה של הכיתה, ונהגתי "לשגע" את המורים. במיוחד אהבתי לשגע את המורה לגיאוגרפיה שהיה מכתיב לנו את חומר הלימוד ותוך כדי הכתבה הייתי שואלת אותו שאלות מבלבלות, למשל, בשעה שהכתיב לנו שיעורי בית על "ים תטיס" (הים הקדמון שכיסה את העולם לפני שנוצרו היבשות), ביקשתי ממנו לאיית לי איך כותבים את המילה "ים", והוא ענה בלי לחשוב:"י-ם" לקול רעמי הצחוק של כל הכיתה…
 
בכל שנות ילדותי סבלתי מדלקת אוזניים שהצריכו טיפולים וניתוחים כואבים מאד. אחרי התיכון, כשהתגייסתי לצבא, נותחתי באוזן בבית החולים "לך השומר". שם התחיל איתי הסניטר, שהוביל אותי לחדר הניתוח, שלימים היה לבעלי. עד היום אני זקוקה להמשך הטיפולים באוזן שלי, אבל אני סולחת לה על זה…
 
כשהייתי בבית החולים, ראיתי אחות אחת הולכת עם חגורה אדומה, ושאלתי אותה למה תלבושתה שונה משל יתר האחיות? היא הסבירה לי שזהו סמלן של הפיזיותרפיסטיות המוסמכות, המטפלות בשיקום נכים. הנושא מאוד מצא חן בעיניי – לשלב את שני הדברים האהובים עלי ביותר התעמלות וטיפול באנשים.
 
 
 
כך, לאחר הצבא, נרשמתי לבית הספר לפיזיותרפיה בבית החולים "אסף הרופא", ולאחר שלוש שנות לימוד מפרכים, שבהן למדנו חצי יום לימודים קשים מאד (סיימנו 18 תלמידים מתוך 32 שהתחילו), עבדנו את חצי היום השני בטיפול בחולים. סיימתי את לימודיי, וקיבלתי רישיון לעסוק במקצוע (אני הייתי הפיזיותרפיסטית ה-66 שקיבלה רישיון לעבוד בישראל). נפלה בחלקי הזכות לטפל בראשי המדינה וביניהם בפולה בן גוריון, וראשי קופת חולים "כללית" כמו משה סורוקה,  שעל שמו נקרא המרכז הרפואי בבאר שבע. 
 
 
תשע"ה

מילון

פיזיותרפיה
פיזיותרפיה היא תחום פרא-רפואי העוסק באבחון, שיקום ומניעה של בעיות במערכת התנועה.

ציטוטים

”בבית החולים התחיל איתי הסניטר, שהוביל אותי לחדר הניתוח, שלימים היה לבעלי. “