מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדה מרומניה והמשפחה ממרוקו

מירי ביום הראשון בכיתה א
מירי כתינוקת
מעל 13 שנות ציפייה לאישור-עלייה מרומניה
איך קרה שהוריי נשארו לבד ברומניה
אחרי מלחמת-העולם השנייה שלטונות רומניה הכבידו מאוד על מתן אישורי-יציאה מרומניה, אך שליחים מישראל הצליחו להביא להרשאה ליהודים לצאת, בעזרת עיסקה של הספקת ציוד להפקת נפט תמורת תירס רומני. כך קרה, שהסבים שלי והאחים מצד אימא וגם מצד אבא הורשו לצאת מרומניה, והגיעו לארץ ישראל. אבל כיוון שלממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים להתמודד עם גלי העלייה הגדולים שהציפו את הארץ באותו זמן גם מעירק, הוחלט ב"סוכנות היהודית" להאט את קצב העלייה מרומניה.
 אלפים רבים מיהודי רומניה "נתקעו" ללא יכולת לעזוב לישראל. גם ההורים שלי לא קיבלו היתר עליה, ונשארו ברומניה עוד שלוש-עשרה שנה.
בינתיים נולדתי …
במהלך תקופה זאת אני נולדתי, וכל הסיפורים שסיפרו לי כילדה, היו על ארץ ישראל וכמה טוב יהיה כשנגיע לשם.
מאחר שההורים שלי היו בלי משפחה, זוג חברים טובים (לופו ונוצה) וההורים שלהם שימשו כמשפחה ועזרו להם לגדל אותי.
ושוב לבד
היהודים ברומניה לא השלימו עם זה שלא נותנים להם לעלות לארץ, ולכן לחצו בדרכים שונות למען מתן היתר לבני משפחתם להתאחד איתם בארץ.
לבסוף ניתן היתר היציאה, אשר נקנה בכסף לפי תעריף של 2,000 דולר לראש . ואז- לופו ונוצה הורשו לעזוב את רומניה, אך אנחנו נשארנו עוד שנתיים, בהם התגעגעתי אליהם מאוד-מאוד.
סוף-סוף קיבלנו היתר עלייה
בהיותי בת שש קיבלנו גם אנחנו בפעם הראשונה היתר יציאה. היות שיהודי רומניה הורשו להוציא מרומניה רק 70 קילוגרם של חפצים משומשים, ההורים שלי מכרו הכול והתכוננו ליציאה. אבל שוב השערים נסגרו, ולא אפשרו לנו לעזוב. לכן נשארנו עוד כשנה ברומניה. במהלך התקופה הזאת התחלתי ללכת לבית-הספר.
החוויות הראשונות בישראל: קיבוץ גלויות בבניין אחד…
כשהגענו לארץ הייתי בת שבע.
גרנו בהתחלה אצל סבא וסבתא שלי בבאר-שבע, למרות שרב העולים גרו במעברות, שהיו בנויות מאוהלים ומצריפים.
לאחר-מכן עברנו לגור בדירה, שכמו לכל העולים ניתנה לנו על-ידי המדינה דרך "עמידר" .
בכניסה שלנו גרו שתי משפחות מרומניה וארבע ממרוקו- קיבוץ גלויות אמיתי.
כיוון שהייתי ילדה יחידה להוריי ודי בודדה, משפחתה של החברה שלי ממרוקו אימצה אותי. אצלם למדתי ל לאכול קוסקוס וליהנות מהריסה חריפה. היו מושיבים את כל הילדים על שמיכה, ומניחים באמצע קערה גדולה מהבילה של קוסקוס. המעדן שהכי אהבנו היה רבע כיכר לחם שחור שהפְנים הרך שלו הוצא, נמרח בהריסה חריפה ומולא בזיתים שחורים.
בכיתה ד' הגעתי לבית הספר ניצנים בבאר שבע שם פגשתי את סבא אבי בפעם הראשונה.
                                  זיכרון שכתב (סבא) אבי/אברהם (לסבתא) מירי  בהיותם בכיתה ד'
-שם גם הכרתי את  המורה עמירה ז"ל, שעד היום אנחנו חיים לאור הערכים שהקנתה לנו.
זיכרונותיי מאירועים משמעותיים שהתרחשו במדינת ישראל
-לפני פרוץ מלחמת "ששת הימים", כל הילדים עזרו להתכונן למלחמה: חפרו שוחות ומלאו שקים בחול. אבל בסופו של דבר המלחמה ארכה רק שישה ימים. אנחנו נצחנו ניצחון גדול, והשמחה הייתה רבה.

חפירת שוחות במלחמת "ששת הימים"

-במלחמת "יום כיפור" סבא אבי ואני היינו בני 17. המלחמה באה עלינו בהפתעה גדולה, ואנחנו הרגשנו צורך לתרום את חלקנו . לכן התנדבתי לעבוד בבית החולים.

כשסיימתי תיכון, הלכתי ללמוד בבית-ספר לאחיות, כי רציתי מאוד ללמוד משהו איתו אוכל לעזור לאנשים להרגיש טוב.

כיום
היום אני עדיין עובדת כמוֹרה, ומשתדלת לעזור לפתח בסטודנטים שלנו יכולת אֶמפָּטיה (אהדה) ונתינה לכל המטופלים שלהם (מעֶבר ליֶדע).
הטבעתי חותם במדינת ישראל
עבדתי כ-11 שנה כאחות בבית-חולים" סורוקה" בבאר-שבע במחלקה פנימית.
לאחר מכן התחלתי לעבוד כמורה, וחינכתי דורות רבים של אחיות במשך כ-26 שנה.
הדבר המספק מכל עבורי הוא, שאני זוכה לפגוש בכל מקום בארץ אחיות ואחים אותם לימדתי, ושמזכירים לי את הידע והערכים המקצועיים שרכשו בלימודיהם.
סיפורה של מירי פרקש תועד על ידי הנכדה אוריה פרקש במסגרת תכנית הקשר הרב- דורי בבי"ס " אלחריזי" בתל- אביב, בשנת הלימודים תשע"ג (2012-3), בהובלתה של הגב' שרה לאוטמן.
עיבוד ועריכה: גב' ורדה ברגמן, מתנדבת בית התפוצות

מילון

עמידר
החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ,היא חברה ממשלתית לדיור ציבורי שנוסדה בשנת 1949. לחברה תפקיד היסטורי בבניין הארץ ובשיכון מיליוני העולים שהגיעו במהלך שנות קיום מדינת ישראל, וככלי חשוב במימוש מדיניות הרווחה והשיכון של ממשלות ישראל לדורותיהן, עד היום.

ציטוטים

”המספק מכל עבורי: לפגוש בארץ אחיות ואחים שלימדתי, ושמזכירים לי את הידע והערכים המקצועיים שרכשו “