מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדה האחרונה של קהילת קלוז'

גילה והנכדה מעיין
שמואל,גילה,מנחם וחנה שטרן
כיצד ניצלתי בשואה ועליתי לישראל

שמי גילה דינה (אגי) כהן. נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה – בשנת 1942, בעיר קלוז' (הידועה בשם קולוז'וואר או ביידיש – קלויזענבורג)' בחבל טרנסילבניה שבהונגריה (ברומניה של ימינו), בבית חולים "מתיוס סנטוריום".

הורי הם שמואל וחנה (מגדה) שטרן. שם אמי קודם נישואיה הוא באומצווייג. זכיתי להיוולד למשפחה מקסימה, עם ערכים של אהבה ועזרה לזולת, צדקה וחסד, עם אמונה עמוקה בקב"ה. משפחותיהם של אבי ואמי היו משפחות מרובות ילדים, כולם היו אנשים טובים ומקסימים. רבים מהם נספו בשואה.

כשהנאצים כבשו את הונגריה הייתי תינוקת בת שנתיים. הנאצים מיהרו לאסוף את היהודים זמן קצר לאחר שהם כבשו את הונגריה. לא היה זמן לברוח, לא ניתן היה להיערך, כמעט ולא אפשר היה להסתתר. איסוף היהודים נעשה באמצעות השלטונות והמשטרה ההונגרית, בפיקוח צמוד של הנאצים. הם אספו את כל המשפחות היהודיות ושלחו אותן לגטו שהיה בהמשך הרחוב בו גרנו. משם, הן נשלחו תוך שבועות ספורים לאושוויץ (הגטו הוקם במפעל הלבנים IRIS שהיה ברחוב Iparutsa. אנו גרנו באותו רחוב בבית מספר ארבע. שם הרחוב כיום – Fabricii). אמי סיפרה לי רבות על ליל הסדר ההוא, כשהמשפחה ישבה סביב השולחן באימה שמא יבואו לקחת אותם. אמירת ההגדה נעשתה בפחד גדול, בבכי ובצער רב, כשהמזוודות היו ארוזות ומוכנות. במהלך איסוף המשפחות היהודיות, השוטרים ההונגרים הכריחו את היהודים למסור להם כסף וחפצי ערך. את קרובת משפחתי – שרי באומצוויג, שהייתה אישה אמידה מאוד, היכו ועינו כמעט עד מוות כדי להכריח אותה לגלות היכן מוסתר הרכוש המשפחתי.

סבא שלי' סבא פישל (אפרים), חפר לנו עוד לפני כן שוחה קטנה למסתור בחצר הבית. הוא כיסה את השוחה בקרש קטן, מכוסה עפר, שהיה בצילו של עץ פרי בלתי נשכח. השוחה הצילה אותנו, אך הוא עצמו לא ניצל.

הנאצים אספו את כל המשפחה שלי. הסבים והסבתות, הדודים והדודות, בני ובנות הדודים וכל אדם שאי פעם הכרנו ואהבנו. את אבא שלי הם לא לקחו – הוא נלקח שנתיים קודם לכן למחנה עבודה הונגרי שהיה לא רחוק מאיתנו (ההונגרים לקחו את אבא שלי באישון לילה, כשאמא שלי הייתה בהריון איתי). היה לנו נס גדול. סבתא רבתא שלי – שרה, הייתה על ערש דווי כשהשוטרים ההונגרים הגיעו לביתנו כדי לקחת אותנו. הם לא רצו לסחוב אותה, לכן, הסכימו להשאיר אותה בבית בידיעה שנותרו לה בסך הכל כמה ימים בודדים לחיות. לכן, הם גם הסכימו שאמא שלי תישאר לסעוד אותה בימיה האחרונים, אך הם הבהירו שהם יחזרו תוך שבוע לקחת את אמא שלי. בגלל שאמא נשארה – הם הסכימו להשאיר איתה גם את שני ילדיה הפעוטים אותי ואת אח שלי- מנחם. היה לנו נס הם שכחו מאיתנו. בזכות זה ניצלנו. מאז ובמהלך המלחמה הסתתרנו בשוחה שסבא שלי חפר בחצר הבית. מעולם לא שמענו על ילדים יהודים נוספים מהעיר קלוז' שניצלו בשואה. כל הילדים היהודים שנלקחו מהסביבה כנראה נהרגו באושוויץ. למיטב ידיעתי, אנו אחי ואני, הילדים היחידים של העיר קלוז' וסביבותיה שניצלו. לימים, כשגרנו בישראל ויהודים יוצאי הונגריה שמעו שנולדתי בזמן המלחמה, הם הביטו בי בפליאה, כי זה היה ידוע שילדי האזור לא ניצלו.

נותרנו לבד בעולם. אימא שלי שהייתה צעירונת בשנות העשרים ושני פעוטות, חבויים בשוחה קטנה בחצר, שוחה שהאורך שלה בקושי הספיק לשלושתנו בישיבה. התמודדנו בחורף עם הקור הכבד של הונגריה, רעב בלתי נסבל ופחד בלתי פוסק. ובלילה היינו ללא שום תאורה, כדי שלא יראו אותנו מבחוץ. אסור היה לדבר, אסור לבכות, אסור לבקש אוכל, אסור היה להשמיע את הרחש הקל ביותר, כי היו בתים מסביב ואסור שמישהו ישמע. אסור היה שמישהו יידע שאנחנו שם. לעיתים, בלילות, היינו יוצאים מהשוחה כדי לשאוף מעט אוויר צח ובחלק מהזמן היינו בבית, אבל גם את זה עשינו בדממה מוחלטת. היינו בודדים בעולם. ללא משפחה, ללא מכרים, ללא שכנים אוהדים, כשכל אדם שנותר סביבנו הוא האויב כי הוא עלול להלשין עלינו לשלטונות. לא ידענו האם אי פעם נזכה להיפגש עם מישהו מבני המשפחה. הפחד, שכל רגע אנו יכולים להתגלות ולהילקח, היה עצום. רק הבדידות הייתה קשה יותר. אימא שלי חשבה לא פעם ולא פעמיים ללכת לגטו ולהסגיר אותנו, כדי להצטרף ליתר בני משפחתה שהיו שם (שתוך זמן קצר נשלחו לאושוויץ).

אמי, נהגה לשבת ולהתפלל כשהיא ממררת בבכי. היא בכתה והתפללה, לעיתים שעות רבות, בתחינה שנצליח לשרוד לפחות עוד יום אחד, לפחות עוד יום אחד. היא גם התפללה על הוריה, אחיותיה ובני המשפחה שנלקחו ועל עם ישראל. כך היא עשתה יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודשים, שנה ועוד ועוד, בבכי בלתי פוסק ובתחנונים. זה מה שהעניק לה תקווה כלשהי. כשהיא התפללה היא החזיקה בידיה סידור תפילה, מיררה בבכי מעליו, דמעותיה זלגו על לחייה ונפלו על דפי הסידור. דפי הסידור מעוטרים עד היום בסימני דמעותיה. היא המשיכה להתפלל בסידור הזה כל ימיה.

אבא שלי, הצליח לשחד את השומר במחנה העבודה כדי שיאפשר לו לצאת מדי פעם לבקר אותנו. הוא היה מגיע בסתר בלילה כדי לעודד אותנו ולראות אם אנחנו עדיין שם. הוא העניק לנו מעט תקווה, אך מיהר לחזור למחנה העבודה עוד לפני עלות השחר. אף פעם לא ידענו אם נראה אותו פעם נוספת, אם הוא יבוא שוב. הוא היה מוכרח לחזור למחנה, כי הוא חשש שאם יברח הם, יבואו לחפש אותו בבית וימצאו אותנו. מחבוא אחר לא היה למשפחה.

גם הרעב היה בלתי נסבל. מדי פעם אימא שלי נאלצה להשאיר אותנו לבד כדי לקנות אוכל, את מה שאפשר היה להשיג. לשם כך, היא הייתה חייבת ללכת למקום רחוק מאוד, לאזור בו אף אחד לא הכיר אותה. היא הקפידה להסתיר את הטלאי הצהוב שהיה תפור על בגדיה, ועברה דרך חצרות הבתים כדי שלא יראו אותה. שכן ההליכה ברחובות הסמוכים לבית הייתה מסוכנת מאוד. היא ידעה שאם מישהו יזהה אותה זה הסוף. אם היא תיתפס ילדיה הקטנים יישארו לבדם בעולם. היא צעדה באימה נוראית ובתפילה בלתי פוסקת. זו הייתה "צעדת המוות" הפרטית שלה.

כשהצבא הרוסי התקרב, האזור שלנו הפך לקו חזית המלחמה. בתים רבים נחרבו בהפצצות והיינו בסכנה גדולה. אבא שלי הצליח לברוח ממחנה העבודה ברגע האחרון. הוא בא אלינו, הוציא אותנו מהמחבוא ולקח אותנו למקלט בעיר הסמוכה כדי שנוכל להסתתר בו מפני ההפצצות. סוף סוף חזרנו להיות משפחה אבא, אימא ושני ילדים קטנים. עד אותו רגע לא חוויתי באמת את אבא שלי איתי, כיוון, שהוא נלקח ממשפחתנו עוד לפני שנולדתי. עד אז אבא היה עבורי דמות מסתורית שבאה אלינו לעיתים בלילה כדי לבדוק שאנחנו עדיין בחיים ולעודד אותנו, ואילו כעת אבא שלי הפך להיות חלק מאיתנו.

מאז עברנו עוד תלאות וייסורים רבים. אחד הזיכרונות הכואבים הוא דווקא מהתקופה שלאחר המלחמה, כשהניצולים היהודים התחילו לחזור מהמחנות. בכל פעם כשהגיעה רכבת מהמזרח, אבא שלי הקפיד ללכת לתחנת הרכבת כדי לראות אם אולי מישהו מהיהודים חוזר מהמחנות. הוא נהג לקחת אותי איתו והזיכרון הזה נכרת בי. עשינו זאת תקופה ארוכה.

אני זוכרת את עצמי עומדת עם אבא בתחנת הרכבת הריקה. ילדה קטנה בת שלוש או ארבע, שעד אז רוב חייה הסתתרה במחבוא ופחדה מהאנשים שמסביב. מעולם לא שכחתי את מגע ידו החמימה של אבא בתחנת הרכבת. למדתי לזהות את רגשותיו לפי מגע ידו. כשהרכבת הגיעה אבא שלי כל כך התרגש עד שהוא החזיק את ידי חזק מאוד. כשלחיצת ידו שוב התחזקה זה הצביע על כך שהוא מתרגש שוב, כי הוא רואה יהודי שחוזר ואולי זה יהיה בן משפחה או חבר יקר שניצל. אבל לרוב לחיצת היד שלו הייתה רפויה. רפויה בגלל שאף אחד לא בא. אני זוכרת היטב את הנסיעות חזרה הביתה על גבי כרכרה. לעולם לא אשכח את המבט העצוב ואת העין הדומעת שהיו לאבא שלי, בנסיעה חזרה הביתה, בגלל שתקוותיו התפוגגו מאחר שאף יהודי מוכר לא חזר עם הרכבת.

אבל, לעיתים אנשים הגיעו. אדם שהיה שכן, מכר מבית הכנסת, קרובת משפחה. האנשים האלה חזרו ממחנות המוות לעולם שהתפוגג, לא היה מי שיחכה להם בתחנה, הרי גם להם לקחו את כולם, אף אחד לא נשאר להם. הם חזרו לעיר שלהם, שהייתה ריקה מכל האנשים שאי פעם הכירו. אז אבא שלי אסף אותם. זו באה, גם ההוא. הם באו לישון אצלנו בבית כי לא היה להם מקום אחר, ניסו אצלנו להתאושש, ניסו להתמודד. עם הזמן הם התחילו לבנות את עצמם ועזבו. אחרים באו במקומם. גם מנדי האח של אבא שלי ניצל וגר אצלנו תקופה. גם יודקה האחות של אמי. הם התאהבו בביתנו והתחתנו. אפילו החתונה שלהם הייתה בבית שלנו. הנה, יצאו מזה גם כמה דברים טובים.

באחת הפעמים בתחנת הרכבת, לחיצת היד של אבא שלי התחזקה מאוד. נגשו אליו ארבע דמויות רזות באופן בלתי נתפס, קרחות בעלות ניצני צמיחת שיער, חיוורות כסיד, רפויות קול. אלה היו סבתי רבקה ושלושת בנותיה שחזרו מאושוויץ, אווה, אלזה ויודקה. הייתי אז בת שלוש או ארבע ובגלל שפחדתי להסתכל עליהן סובבתי מהן את המבט. אבל, סבתי המקסימה ליטפה את ידי. היא שלפה בובה יפה שהיא מצאה היכן שהוא ונתנה לי אותה. זו הייתה הבובה שאהבתי יותר מכל. רק כשעלינו לישראל הסכמתי להיפרד מהבובה. השוטרים האנטישמים בתחנת הרכבת דרשו מאיתנו לתת להם את כל חפצי הערך שהיו ברשותנו כתנאי לכך שנוכל לעזוב. הם רצו להרוס לי את הבובה כדי לוודא שלא מוחבאים בה תכשיטים. אבל, אני העדפתי לתת את הבובה האהובה שלי לילדה אחרת בתחנה מאשר לתת להם להרוס אותה.

גם אחרי המלחמה לא היה קל יותר בהונגריה. למדתי בבית ספר יסודי. הייתי הילדה היהודייה היחידה כי לא היו עוד ילדות יהודיות. הילדים לא רצו להיות בקרבתי  כי אני יהודייה. גם המורה התעללה בי. אבל הורי הצליחו להשתקם. אבא אפילו הצליח להתבסס כלכלית היטב בעבודה קשה. אבל היה בלתי אפשרי לשכוח את מה שקרה והוריי הציונים השתוקקו לעלות לארץ ישראל על אף שההונגרים דרשו מהם להשאיר מאחור את כל רכושם.

עלינו לישראל בשנות החמישים, זה היה בתאריך 31.7.51. עלינו לישראלבאנייה "טרנסילבניה". הגענו למדינה במשבר כלכלי חמור של תקופת הצנע. שמו אותנו במעברה, בה ישנו באוהל גדול עם משפחות נוספות. היו שם חול וחרקים ואינספור זבובים. אסרו עלינו לצאת מהמעברה, אבל אבא שלי בעל התושייה הצליח לברוח מתחת לגדר התיל. בעזרת הדוד שלי דוד שטרן, הוא מצא לנו מקום חלופי לגור בו. רק אז הסכימו לשחרר אותנו מהמעברה.

אבא שלי התחיל לעבוד כפועל של חברת הרכבת. הוא היה בין הפועלים שסללו את פסי הרכבת של העיר נתניה ובלילות עבד כשומר. בלילות בהם היה בבית הוא תפר מעילים איכותיים ומכר אותם (הוא ידע לתפור מעילים כיוון שבהונגריה הוא היה חייט אומן והקים מפעל לייצור בגדים). אני זוכרת את עצמי כילדה יושבת לצידו בזמן שהוא תפר, בשעות הלילה המאוחרות, כדי שלא יהיה לבד. בשלב מסוים אבא שלי התחיל לסחור בתוצרת חקלאית.

הקליטה בישראל הייתה אמנם קשה מאוד למשפחה. אבא שלי עבד בימים ובלילות וגם אמי עבדה קשה, אבל היינו בבית במדינה שלנו, וזה היה נהדר.

הורי היקרים בנו בישראל בית שמח ומאושר וגידלו שלושה ילדים. תמיד קיבלנו מהם רק חום ואהבה. תמיד היה בביתם גם מקום לאחר. הם סייעו לבני משפחה נוספים לעלות ולהיקלט בישראל ונוצרה לנו מסגרת משפחתית רחבה מאוד, שמחה ומלאת אהבה.

כשהייתי בת שמונה עשרה הכרתי את אהוב ליבי, מי שיהיה לימים בעלי יעקב כהן. בזמן שהכרנו הוא היה חייל בצבא ההגנה לישראל. יעקב היה "צבר", כלומר הוא נולד בישראל. הוא חווה כילד קטן את עליית המעפילים, את הריקודים ברחובות בליל הכרזת המדינה ואת ימי מלחמת השחרור וכשבגר השתלב בתעשיית היהלומים. כילד שנולד וגדל בישראל היו לו ביטחון עצמי ותחושת שייכות טבעית, אך האהבה הגדולה שלו למדינה הייתה כמו זו שלי. התחתנו בתוך חודשים ספורים ונולדו לנו ארבעה ילדים: גדי, צביה, אסף וליאור.

גילה ויעקב כהן

גדלתי, הקמתי משפחה והתבססנו, אבל תמיד הייתי אסירת תודה לקב"ה על הניסים הרבים שהעניק לנו. תמיד האמנתי שזכינו לניסים גם בשל הזכויות של האבות והאימהות של משפחתנו. הזכויות של סבתא רבא שרה באומצוויג, שהייתה צדיקה גדולה, עזרה לעניים הרבים שפקדו את ביתה ושבימי חייה האחרונים הצילה אותנו, כיוון שבזכותה הנאצים שכחו מאיתנו. הזכויות של סבתא רבקה שהייתה אישה טובת לב בעלת אמונה חזקה ושרדה את אושוויץ. הזכויות של אמי היקרה והתפילות הבלתי פוסקות שלה למעננו, למען המשפחה ולמען עם ישראל ושעד היום נותנת צדקה למשפחות נזקקות. הזכויות של סבא פישל (אפרים) שחפר עבורנו את השוחה והיה אדם טוב לב ושל חסד ואמת. הזכויות של אבא שלי שמואל בעל הנחישות והתושייה הרבה, שהיה אדם טוב לב וזכה לניסים רבים.

הרגשתי תמיד הוקרת תודה לקב"ה על הניסים והנפלאות שהעניק לנו. על כן החלטתי להקדיש את חיי למען הזולת ואני עושה כך קרוב לארבעים וחמש שנים במסגרת ויצ"ו, בהתנדבות.

כשהייתי בשנות העשרים, אחרי שכבר הייתי נשואה ואימא לשני ילדים קטנים, החלטתי להתנדב בארגון ויצ"ו והצטרפתי לסניף בנתניה. ההתנדבות בויצ"ו הפכה להיות משמעותית עבורי. השקעתי בה את מירב זמני וגייסתי מתנדבות רבות נוספות, עד שלבסוף הפכתי ליו"ר ויצ"ו נתניה. כיו"ר הסניף קידמתי פרויקטים רבים של גמילות חסדים. סייענו למשפחות חד הוריות, לילדים יתומים, לנערות במצוקה, למשפחות בקשיים, הקמנו מעונות ובתי מחסה לנערות במצוקה, אספנו סלי מזון אותם חילקנו למשפחות רבות חסרות אמצעים. הענקנו סיוע ותמיכה לעולים הרבים שעלו לישראל מאתיופיה ומברית המועצות. ערכנו חגים ושמחות לעולים, לילדים יתומים ולמשפחות במצוקה. ליל סדר משותף, שמחת ברית מילה, בר ובת מצווה, ערכנו בשבילם גם חתונות כשסיפקנו לחתן ולכלה את האולם של סניף ויצ"ו, את המזון ואפילו רכשנו מגוון שמלות כלה על מנת שנוכל להשאיל אותן לכלות חסרות אמצעים. הפקתי גם אירועי התרמה רבים, כדי לגייס כספים לפעילויות החשובות של ויצו, בהם השתתפו נכבדי הארץ, חברי כנסת, שרים ונשיאים. בשלב מסוים עברתי לויצ"ו ישראל ולימים זכיתי להצטרף להנהלה של ויצ"ו העולמית בתפקידים בכירים.

מכל העשייה שזכיתי לעשות, נכרת בליבי אירוע מיוחד אותו לעולם לא אשכח. באחד הימים קיבלתי טלפון מאחד ממנהלי בתי הספר בנתניה. המנהל סיפר לי על תלמיד שלא מביא אף פעם ארוחות עשר. החשש היה שהתלמיד מגיע ממשפחה חסרת אמצעים שאולי סובלת מרעב. נסעתי לבית משפחת התלמיד ונדהמתי ממה שראיתי. מצאתי משפחה במצוקה קשה שגרה בדירה קטנה, שני הורים, 6-7 ילדים, סבתא וסבא עם בעיות בכבד. הדירה שלהם הייתה ריקה מרהיטים, רק רצפה, קירות ומזרונים. ביקשתי להסתכל במקרר ונחרדתי, המקרר היה ריק לחלוטין, לא היה בו דבר מלבד בקבוק קולה חצי מלא. ביקשתי מהאימא שתצטרף אלי ושנלך יחד למכולת השכונתית הסמוכה, לקנות מצרכים. הלכנו שתינו, ילדיה הלכו מאחורינו בדממה. כשהגענו לפתח המכולת השכונתית, המוכר זיהה את האישה הזו, הוא מיד הרים את ראשו וסימן כלפיה בידיו בתנועה האומרת שהוא לא מוכן לאפשר לה להיכנס לחנות, אך האימא ענתה לו בקול שמח:  "אני באתי איתה", כלומר, היא התכוונה לומר לו "הפעם אני יכולה לשלם עבור מה שאני לוקחת". כשהיינו בחנות קניתי עבורה מצרכים רבים, אולם גם הדרכתי אותה לגבי המזונות החיוניים והבסיסיים שכדאי להתמקד בהם כדי להעניק לילדים ולבני הבית תזונה נכונה. לאחר מכן קניתי לילדים דברי מתיקה כדי לשמח אותם מעט.

האירוע הזה נכרת בזיכרוני חווית המצוקה של אמא המתקרבת לחנות מכולת, כדי לקנות מזון לילדיה, כשהמוכר לא מוכן לאפשר לה להיכנס לחנות כי היא חסרת אמצעים, היא חוויה מצמררת ובלתי נשכחת. האירוע הזה המחיש לי כמה קשה המצוקה של משפחות רבות וכמה חשוב להתנדב, לסייע ולתרום. זה עודד אותי להמשיך בהתנדבות ולשאוף לסייע יותר היכן שאפשר.

ערך הערבות ההדדית הוא אחד הערכים החשובים ביותר של עם ישראל. ההתנדבות והעזרה לזולת מעניקים סיפוק גדול, שמחה ותחושת שליחות. זה תמיד נתן לי את הרצון ואת הלהט להתאמץ ולעשות יותר. בשל הרקע שלי, חשוב לי לומר דבר אחד נוסף בקשר למדינת ישראל.

אני מתרגשת עד דמעות כשאני רואה חייל במדי צה"ל, כשאני רואה את הדגל שלנו דגל מדינת ישראל, מתנוסס בגאווה לאומית, או כשאני רואה את ילדי הגנים היוצאים לחגוג את יום העצמאות בבגדי כחול לבן. גם פרס ישראל, חידון התנ"ך, ההמנון והדלקת המשואות מרגשים את ליבי. כל דבר שקשור בישראליות משמח אותי.

מי שהיה בשואה יכול להבין את המשמעות האמיתית של מדינת ישראל, מדינה של העם היהודי, שמדברים בה בשפה העברית, שמאפשרת לנו להיות גאים במי שאנו. מי שהיה בשואה מבין עד כמה חשוב לשמור על מדינתנו הקטנה והנהדרת. אנשים מתלוננים כל הזמן, על יוקר המחיה, ביטוח לאומי, על ענייני פוליטיקה, שמאל וימין. יש אנשים שאפילו מפקפקים בזכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית.

אבל הם שוכחים דבר חשוב, את הדבר החשוב מכל, אנו חיים במדינה שלנו, בגאווה ובשמחה. יש לנו איפה לישון, יש לנו מה לאכול, ואם חסר יש אנשים מסביב שאפשר להיעזר בהם. אפילו את זה לא היה לנו בימים בהם התחבאנו בשוחה והיינו לבד בעולם.

אנחנו גרים במדינה הטובה מכל המדינות. מה שהופך את ישראל למדינה הטובה מכולן, היא העובדה שזו המדינה שלנו מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, עם ערכינו הטובים ודרכנו המשותפת והמופלאה. אנחנו מוכרחים לשמור על המדינה ועל העם שלנו באהבה רבה ומכל משמר. ותמיד עלינו לזכור זאת.

משפחת כהן המורחבת

הזוית האישית

גילה כהן: נהניתי מאוד מההשתתפותי בתכנית הקשר הרב דורי, מהמורה הנפלאה והצוות שליווה אותנו ומזמן האיכות הנהדר עם נכדתי היקרה מעיין. זו תכנית חשובה מאוד, כדי להעביר לדורות הבאים את ההיסטוריה והמורשת ואני מברכת על כך.

מעיין כהן: המפגש עם סבתי האהובה בתכנית הקשר הרב דורי לדעתי קירב יותר ביני לבין סבתי. בנוסף הכרתי אותה יותר ואת סיפורי הילדות שלה. אהבתי את תכנית הקשר הרב דורי, אבל הכי אהבתי את המפגש עם סבתא שלי, שבאה במיוחד בשבילי לבית הספר והשתתפה איתי בתכנית. תמיד ידעתי שסבתא שלי גדלה בדור של השואה וידעתי שהיא מתנדבת בויצו. אבל אף פעם לא ידעתי את סיפור השואה שלה לגמרי ולא ידעתי שזה מה שהשפיע עליה עד כדי כך, על המלאכה הקדושה שהיא עשתה ועדיין עושה למען האחר במסגרת ההתנדבות שלה בויצו. מאחלת לסבתא המשך עשייה, בריאות ואושר לאורך שנים.

מילון

ערבות הדדית
זהו אחד הערכים החשובים של עם ישראל לדורותיו, המבוסס על דברי חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה". משמעות הערבות ההדדית היא שעל כל אדם להשתדל לסייע לזולת היכן שאפשר.

ציטוטים

”הערבות ההדדית הוא אחד הערכים החשובים... ההתנדבות והעזרה לזולת מעניקים סיפוק גדול, שמחה ותחושת שליחות.“