מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הילדה בן צור

מור וסבתא הילדה
הילדה בילדותה עם אמא אבא שלה ואחותה
הסיפור של הילדה

סבתא הילדה מספרת…

 

שמי, הילדה בן-צור, נולדתי בעיר בגדד שבעיראק, לאחר פרעות "הפרהוד" (פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בחג השבועות בשנת 1941. בפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז).

 

שפת האם שלי הייתה ערבית/יהודית שדומה לערבית של הערבים המקומיים. אבי היה מנהל כספים של המשפחה, שעסקה במסחר לכלי בית.

 

גדלתי בבית גדול שהיה שייך לסבתא שלי מצד אבי. בבית זה חיו 6 משפחות: אחים ואחיות של אבי, חתנים וכלות וכמובן נכדים.

בערך בגיל 4, עברנו לבית משלנו שהיה שייך לדודתה של אימי שהיגרה לאיראן ואפשרה לנו לגור בו. הבית היה גדול ויפה, על שפת נהר חידקל עם גינה גדולה, עצי תמר מסביבו וחומה שמקיפה אותו. אהבתי מאוד לטפס על החומה וממנה עברתי לבית של השכנים שגרו בסמוך. השכנה הייתה תופרת  לי בובות.

ראש הבובה היה עשוי מפקקי מתכת של בקבוקים, עליהם ציירה פנים והשמלות שלהן היו משאריות בדים.

 

הלכתי לגן ילדים. אני  זוכרת שזו הייתה כיתה עם משמעת קשה ונוראה. כל מי שאיחר להגיע לגן או הפריע קיבל מהגננת מכות על אצבעות ידיו בסרגל.

מאז הפרעות התחילו ימים קשים ליהודים מצד הערבים.  הערבים התנקלו, פרעו ובזזו ליהודים. היהודים הרגישו מאוימים. משלחות של יהודים הגיעו מהארץ  לעיראק כדי לעזור להתארגן לעלייה לארץ. גם הקימו תנועות נוער יהודי ולימדו  להתגונן ואף להתמרד.

היו משפחות שהתפצלו בזמן העלייה לארץ, כי לא רצו להיות כולם ביחד למקרה שיקרה איזה אסון בדרך ואז כל המשפחה תפגע.

בשנת 1949 אבי עזב את עבודתו ויצא לדרך עם אחותי בשעת לילה יחד עם  מדריך ערבי, שהבריח אותם עם עוד כעשרה אנשים. אמי תפרה לאחותי (שהייתה בת 12) חצאית עם מכפלת רחבה, שלתוכה הכניסה כסף למקרה שיזדקקו לו. הם נסעו במשאית במדבר לכיוון איראן, לאחר מכן רכבו על חמורים. לא היה להם מספיק מים ואוכל. המדריך שלקח אותם, ביקש כסף כדי לספק להם אוכל ומים. המסע היה ארוך ונמשך כ 40 יום שבהם הם עברו כ- 1000 ק"מ בדרך לא דרך.

אמי ואני נרשמנו לעליה לגאלית, שניקרא  מבצע "עזרא ונחמיה". חיכינו במשך שנה עד שקיבלנו אישור לצאת לדרך. אסור היה לנו לקחת יותר מתיק יד אחד לכל אחת.

העלייה לארץ הייתה במטוס קטן ודחוס שיצא מבגדאד לקפריסין ומשם לשער עליה שבעתלית. שם שיכנו אותנו במחנה אוהלים. הגענו בלילה חשוך, גשם זלעפות ירד, מלווה בקור עז, ברקים ורעמים מפחידים. לקראת בוקר, לאחר שלא עצמנו עיניים, קמנו למראה האוהלים והבוץ שמסביב.

גרנו באוהל כשמסביב, גרו יהודים שעלו מארצות שונות, ממזרח ומערב. איש לא ידע את שפתו של האחר.  אמי ידעה לדבר עברית כי למדה עוד בעיראק. אבל, היה לה מאוד קשה כי לא ידעה מה לעשות ומאיפה להתחיל. שיחקתי עם הרבה ילדים מבלי שפה מקשרת. שיחקנו במחניים, כדורגל שנתפר מבדים, נדנדות, קלאס ועוד…

לאחר חודש של סבל, מחוסר נוחות ותנאים קשים, וגם דאגה לאבי ולאחותי מכיוון שלא ידענו מה קורה איתם.

מישהו פגש את אבי וסיפר לו שאמי ואני נמצאות במחנה עתלית. איכשהו, אבי הגיע עם אחותי למחנה שבו היינו והפגישה הייתה משמחת ומרגשת מאוד.

 

העבירו אותנו יחד למושב "אשדוד א'". (כיום, הוא לא קיים).

המושב, היה קובץ של כמה מבנים בני חדר אחד ומטבחון לכל משפחה. השירותים היו ציבוריים ופתוחים מכל עבר, זה כל כך הפחיד להשתמש בהם.

 

אבי קיבל שק בצלים קטנטנים שאותם היה אמור היה לזרוע בשדה בחוץ, אבל אימי שמרה אותם כדי לבשל אותם.

לאחר שנה העבירו אותנו למעברה בפרדס-כץ. שם שוב גרנו באוהל.

 

עובדת סוציאלית הגיעה למקום וראתה את הסבל של הילדים והציעה לאימי לקחת אותי ואת אחותי לבית חלוצות בבני ברק. אמי הסכימה כי חשבה ששם יהיה לי טוב יותר מחיי המעברה. לאחר יומיים ששהיתי שם, החלטתי לחזור להוריי כי פחדתי להיות לבד בלעדיהם.

בבוקר,  ברחתי משם בלי להודיע לאיש. זכרתי חלק מהדרך ושאלתי אנשים איפה נמצאת המעברה… לאחר יום שלם של הליכה בנעליים שהכאיבו לי כי קטנו על רגליי, הגעתי בערב חזרה למעברה עם הרבה בכי ותדהמה.

לאימי הייתה קרובת משפחה שגרה באיראן, היא שלחה לנו כסף כדי לקנות לנו דירת 2 חדרים ברמת יצחק. בתמורה לכך, היא ביקשה לשלוח אלינו דוד זקן וחולה שיגור אתנו. עברנו לדירת 2 חדרים, שבה גרנו בחדר אחד ארבעה בני משפחה ובחדר השני הזקן.

התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר "עתיד" שהיה ברמת יצחק.

 

כשסיימתי את כתה ז' נאלצתי לעבוד בחופש הגדול במשרד להנהלת חשבונות. ההורים שלי רצו שאמשיך לעבוד שם, כי הם חשבו שכך ארכוש מקצוע ואין צורך להמשיך ללמוד. אני סירבתי כי רציתי להמשיך ללמוד. המשכתי ללמוד עד סוף כתה ח'.  אבל כאשר הייתי אמורה להמשיך ללמוד בתיכון הוריי שוב רצו שאצא לעבוד ונאלצתי ללמוד בערב ולעבוד בבוקר.

כשהייתי בת 19 התחתנתי עם יהודה בן צור, ז"ל, שהיה איש מוסד.

 

כעבור שנה נולד בני הבכור, שלמה. יחד אתו יצאנו בשליחות לפריז ואחר כך לבריסל שבבלגיה. שם למדתי לחיות לבד ללא משפחה, יחד עם חברות. שנתיים לאחר מכן נולדה בפריז בתי טלי. הבן השלישי, עודד, נולד לאחר חמש שנים, כאשר חזרנו לארץ.

בארץ גדלו הילדים לתפארת המשפחה. כולם היום נשואים עם ילדים ובעלי קריירה.

לצערי, לפני 4 שנים בעלי נפטר. השמחה בבית נקטעה, אבל בכל זאת החלטתי להמשיך את החיים, להיות שמחה, מוקפת בחברים ובמשפחה, למען משפחתי ולמעני.

כיום במבט לאחור עם כל הקושי הרב של הילדות והנעורים שלי, תמיד אזכור את חיי עם הוריי כחיים מאושרים, מלאי אהבה.

גם בהמשך כאשר הקמנו משפחה בחרנו להיות תמיד שמחים, פעילים ודוחפים קדימה למחר יפה יותר…

סיפור האהבה של סבתא הילדה:

הזוית האישית

הילדה: המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי היו חוויה מעולה. הרגשתי סוג של סיכום וחוויות שהיו לי בחיים ואותם סיפרתי על גבי הנייר. תודה וכבוד גדול לכל מי שהגו את הרעיון ולמבצעת שהדריכה אותנו לימור.

מור: הייתה לי חוויה מדהימה, מרגישה שאני וסבתא הכרנו טוב יותר אחת את השנייה.

מילון

מבצע עזרה ונחמיה
מבצע עזרא ונחמיה, הקרוי גם מבצע בבל או מבצע עולי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילת תקופת בית שני.

הפרהוד
הפרהוד (בערבית: الفرهود, בתרגום חופשי: "ביזה", "שוד";[1] משמעות המושג בפועל: הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000.[2] הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות נהרגו כמה עשרות, עד כמה מאות, מוסלמים ולא-יהודים אחרים. האירועים שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה, עשור לאחר מכן.

ציטוטים

”היחסים הטובים ביותר לאושר הם יחסי סבים וסבתות לנכדיהם.“