מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הייתי מאושרת בבית הורי

נתנאל וטובה מתעדים את סיפורי
פני בצעירותה
בבית הספר היו לי הרבה חברות בקזבלנקה, ביניהן חסיבה ומזל

בבית הספר היו לי הרבה חברות בקזבלנקה, ביניהן חסיבה ומזל

שם אבי: לוי, שם אמי: חנינה מלשון חנון (רחמנות). נולדתי במרוקו בעיר בוז'אד. עיירה קטנה, היה בית כנסת בבית שלנוואבא היה הגבאי. היו שדות, בתים גבוהים ונמוכים, היה בית קולנוע ובריכה. לא היה ים.בגיל 10 עברתי עם כל המשפחהלקזבלנקה. שם גרנו עם הערבים. הם היו מכבדים אותנו, שחקנו יחד. שכונה טובה. היו בה חנויות של צורפי זהב. גרנובבית קרקע ועל ידינו היו בתי קומות. הלכנו בעקבות אחי, שגר בשכונה של אירופאים.

היינו עשרה אחים, ארבעה נפטרו. ויקטור (1929), שמעון (1931), נפטר בגיל 13. משה (1933) אני אחרי משה (1935), שלמה ((1937, זהרי (1939), ארמונד  ((1941, נפטר בגיל 69-70, מזל (1943), נפטרה בת שנה וחודשיים. אסתר(1945), נפטרה בת חודש, מרסל 1954)).

אבא שלי היה זגג ורתך והיה בעל חנות.  אבא שלי היה בגובה בינוני, לא רזה ולא שמן. לבש ג'לבייה תמיד לבנה וכובעברט. היה קפדני, אבל עם הילדים היה טוב מאד. היה עניו. אבא היה איש ספר. קרוב מאד לדת, תמיד החזיק ספר בידוהקפיד על 3 תפילות ביום. אני זוכרת את אבא שלי, שלא היה מוריד את היד שלו מהזוהר, מהתורה ומתהילים. כל הזמןהיה מתפלל ולומד במרוקו. כולנו קיבלנו את המסורת והמשכנו לשמור עליה. אמא הייתה עקרת בית. היא לא הייתה גבוהה, הייתה טובה, עוזרת לזולת. הייתה טובה עם ילדים. התלבשה באלגנטיות ושמה מטפחת ראש. בזמן האחרון חבשה כובע.

את כל בני משפחתי אהבתי, אבל במיוחד אני זוכרת את אחי, כי הוא זה שדחף אותנו לקזבלנקה. בוז'אד לא הייתה עיר כלכך גדולה. אחי הגדול הלך לקזבלנקה, התרשם מהעיר ומשך את המשפחה לעבור  לקזבלנקה.

הבית שלנו לא היה כל כך גדול. היו רק 2 חדרים, הייתה חצר משותפת לכל המשפחה. שבע נפשות בשני חדרים. שכנינוהיו ערבים והם כיבדו אותנו ואת השבתות והחגים שלנו. הסביבה הייתה פשוטה ביותר.

הקשר עם הקהילה היה חזק מאד. אנשי הקהילה היו רובם דתיים, חלקם לא היו דתיים, מי שהיה רוצה לחלל שבת לא היהעושה זאת בגלוי, אלא בסתר. אנשי הקהילה עזרו אחד לשני. היו וועדים בקהילה, שעזרו לאנשי הקהילה. נתנו מתן בסתר, גמילות חסדים. בית הכנסת בבוז'אד היה בתוך הבית שלנו.

זיכרונות ילדות

בבית הספר היו לי הרבה חברות בקזבלנקה, ביניהן חסיבה ומזל.שחקתי עם החברות מהבית ספר: חבל וקלאס, תופסת, גוגואים, חמש אבנים וקלפים. שחקנו בחצר ובבית.

המשחקים שאני הכי אהבתי: חבל, קלאס, סביבון-שחקנו רק בחנוכה וקלפים רק בפורים.

המנהגים הזכורים לי מבית הוריי:

מימונה. אהבתי שאחד ביקר אצל השני, שהכינו מופלטות. גם באו אלינו וגם הלכנו לאחרים. כל שנה עשינו מימונה. הכיאהבתי את פורים, לחלק משלוח מנות. בחנוכה להכין סופגניות. מנהגי חתונה: חינה עושים שבוע לפני החתונה. לחינהלבוש מיוחד – קפטן, שוכרים כרכרה, אוהל מיוחד ומקושט עם כל האביזרים. המשפחה ישבה באוהל. החתן והכלה נמצאויחד ואחרי החינה נפרדו ולא נפגשו עד החתונה. ביקושים: החתן ומשפחתו באו לבית הכלה ומבקשו אותה, הביאו להדברים, וקבעו תאריך לחתונה.  האורחים שבאו לבקר אותנו היו בני המשפחה. אחים, גיסים וגם חברות ושכנים.

כשהייתי חולה בדרך כלל אמא שלי טיפלה בי. היו גם רופאים יהודים, אבל הרוב היו ערבים. לא פחדתי מהם.

תרופות סבתא: כשאין מצב רוח למבוגרים, לוקחים כפית כמון טחון, יבש, בולעים ושותים כמו מים. כאבי בטן: נתנו לנו את הכמון כשהיינו ילדים. קצת מר הכמון אבל, זה כמו כלתרופה.לתינוק שיש לו  גזים מרתיחים ונותנים כמה טיפות. עוזר לתינוק לפלוט. כשגיסתי ילדה תינוקוהוא כלהזמן בכה, הרתחתי את הכמון, סיננתי, מרחתי על הבטן שלו, נתתי לו כמה טיפות לשתות, עטפתי את הבטן  שלובחיתול ששמתי עליו עראק, והוא נרדם וישן טוב והיה רגוע ואכל טוב. גיסתי אמרה לי, שהוא אף פעם לא ישן כל כך טוב. לכאבי בטן של תינוק: מרתיחים כפית של זעתר על כוס של מים. למיגרנה: לחתוך תפוח אדמה ולשים על הראש.

מבית הוריי למדתי כשרות, טהרה, דברי תורה, לא לדבר לשון הרע ולתת עזרה לזולת. ובאמת עזרתי להרבה אנשים. היהלי סיפוק גדול מזה. יש לי 7 ילדים ובאותו הזמן המצב שלנו לא היה כל כך טוב, אבל יש משפחות במצב עוד יותר קשה, אזעזרתי כמה שיכולתי. עזרתי לאנשים בשכונה ד' וכשנפגשתי עם אנשים ממונטריאול, ספרתי להם מה קורה בשכונה, הםאימצו את השכונה ועזרו: פרויקט שיקום השכונה, עזרה בלימודים לילדים וגם קנו מחשב למי שצריך. יש לי הרבה תעודותעל מקומות שעזרתי בהם.

בית הספר

למדתי בבית ספר "אליאנס". למדו בו גם צרפתים וגם יהודים. לא למדו בשבת. המקצוע שאהבתי היה חשבון. אהבתי גם צרפתית ותפירה. אחרי בית הספר המשכתי לעבוד בתפירה. אני זוכרת את המורה דוד מלכה. מורה כללי, היה מאורגן, סבלני ורגוע. בחופשה בקיץ נסענו למחנות קיץ מספר שבועות. הקייטנה הייתה מטעם בית הספר לאגדיר, על יד הים. כלתלמידי בית הספר נסעו. השוני בין בתי הספר שבארץ ישראל לאלה שבמרוקו:

בראש ובראשונה הייתה השפה. בארץ כולנו יהודים ובני דת אחת. יש דתיים וחילוניים. במרוקו היהבית ספר אחד. למדו בו נוצרים ויהודים. במרוקו המשמעת הייתה חזקה. נתנו עונשים: מכות על קצותהאצבעות, אסור לצאת להפסקה, לכתוב 100 פעם משפט. בארץ מי שמפריע זורקים אותו החוצה

מקזבלנקה לבאר שבע      

במתפרה במרוקו

hhfgh

 

 

 

 

 

 

 

עליה לארץ

עליתי בשנת 1958 ממרוקו. הסיבות היו האהבה לארץ ישראל והקושי לחיות במדינה מוסלמית. עליתי עם כל המשפחה, ההורים והאחים. אני הייתי רווקה. בהתחלה ארזנו את כל החפצים שלנו, אבל המוסלמים עקבו אחרינו. נרשמנו בסוכנות, מכרנו הכל, היינו כבר על ארגזים. ואז סגרו את היציאה ממרוקו לארץ ישראל.

אחי וקבוצת יהודים, הקימו קבוצה של ציונים, כדי לשלוח בסתר קבוצות של עשרים אנשים בכל קבוצה. זייפו לנו דרכוניםלעלות לארץ. אספו תמונות והדרכונים היו מוכנים בזמן שחיכינו במלון. התאספנו בעיר במרוקו שנקראת תנגי'ר והיינו צריכיםללכת לעיר בשם אלגי'גי'ראס, עיר ספרדית ליד הגבול. אבל לא חתמו לנו על הדרכונים. השלטון עצר אותנו ושיקרנו שאנחנונוסעים לחתונה שלי בעיר נפולי שבאיטליה. זה היה בשעה 8:25 בבוקר. הם השתכנעו. הגענו בדיוק בזמן שהאוניה הייתהצריכה להפליג בשעה  8:30 בבוקר. תפסו את אחי והשלטון השתכנע שהוא אומר אמת ושחררו אותו. החוקרים עלו אתנולאוניה ולא ידעו. גם באלגי'גי'ראס אמרנו שאנחנו תיירים ושכרנו לבד מלון ולא הלכנו לבסיס מעבר. "עכשיו אין ממי לפחד", אמרו האנשים שקיבלו את העולים במלון. עברנו את הגבול בגיברלטר והגענו לצרפת לעיר מרסיי, שם היה ריכוז של יהודיםשעולים לארץ. השארנו במרוקו בתים ורכוש רב.

המקום ראשון שבו גרנו בארץ היה שכונה ה' בבאר שבע.  הבית היה קטן מאד, היה לנו מאד קשה ולמרות הכל אהבנו, כיאנחנו ציונים. בשנים הראשונות היה מאד קשה, לא היה לנו מספיק אוכל. עבדתי כתופרת בבסיס מחנה נתן וגם באריזתבוטנים. עבודה קשה ומלכלכת. אבא עבד בגינון במחנה נתן, אמא לא עבדה. האחים שלי התגייסו לצבא.

הקמת משפחה

התחתנתי בגיל 23, בעלי היה בן 28. זה היה בשידוך של קרובי משפחה. את החתונה עשינו בבאר שבע באיזה מועדון. אנחנו הבאנו את האוכל. גרנו בשכונה ב' עם ההורים שלו ואחר כך באנו לשכונה ד'. בעלי עבד כאזרח עובד צה"ל. אניעבדתי כתופרת עד שהיו לי 3 ילדים. משגדלו עבדתי בניקיון 17 שנים.

הכרתי רק את אמא של בעלי. אשה טובה. היו יחסים טובים עם כל בני המשפחה. יש לנו קשר טוב עם כולם. נפגשיםבחגים, בשמחות ובשבתות. יש לי 7 ילדים. הם טובים, מכבדים ועובדים טוב. בת שבע (52), יש לה 3 ילדים. היא מזכירהבבית משפט. עדנה (51), יש לה 5 ילדים ו 3 נכדים. היא בלנית של המקווה. שרה (50), יש לה 4 ילדים ו 3 נכדים. היאמנהלת בבית אבות בטבריה. יהודה (48), יש לו 3 ילדים. הוא מנהל שיווק במפעל "חוגלה". גבריאל (46), יש לו ילד אחד. הוא חשמלאי. יצחק (42), רווק, עובד בכנף 6, חשמלאי מטוסים. שמעון (41), יש לו 2 ילדים. הוא מנהל שיווק ב"טמפו". ישלי 18 נכדים 6 נינים. בעלי נפטר לפני שנה וחצי.

חפץ מיוחד עבורי

הבאתי קומקום תה ממרוקו. זהו קומקום שמזכיר לי מפגשים משפחתיים, שכולם היו נפגשים יחד ושותים את התההמסורתי. בחרתי בקומקום כי זה היה החפץ היחיד שנשאר מהורי ומזכיר לי תמיד את משפחתי, ומסמל את אחדותהמשפחה.

סיפור מהחיים אבא היה מאד דתי ושומר מצוות. בערב שמחת תורה, ביום שלפני, האחים שלי שגרו בירושלים, רצו לבוא לחג אצלההורים. אמא הדליקה פתילה, בשביל להעביר את האש בחג, ואבא ישב וקרא "חוק לישראל". אמא נכנסה למקלחת. לפתעאבא ראה שהאש מתפשטת לווילון. מרוב שהתבלבלה, אמא שמה עליה חלוק ויצאה מהמקלחת, זרקה את הפתילה עלהדלת והדלת עלתה באש. אבא שלי, שעבר כבר את גיל 70, נבהל וזרק את עצמו מקומה שנייה, בקריאת שמע ישראל. כשהגעתי ראיתי את אבא יושב במיטה. השכנים העלו אותו ושמו אותו במיטה. הזמנתי מונית לקחת אותו לבית החולים, אךהוא סירב, כי כבר היה ערב חג. הכרחתי אותו ללכת לבית החולים. כשהגיע לשם, נכנס לעשות צילום ובצילום לא ראו כלוםאפילו לא שריטה ולא הבינו בדיוק על מה נפל. לא האמינו שהוא נפל על אבנים ועצים.

כשחזרנו, במונית, אבא שאל את בעלי אם הספר "חוק לישראל" נשרף. אמרנו לו שלא ראינו. הגענו הביתה. כל התמונותשהיו בבית נהיו פחם. תמונה של ר' שמעון בר יוחאי וכל ספרי הקודש, לספרים "חוק לישראל" וה"זוהר", לא קרה כלום. הםנשארו שלמים. לעומתם שאר התמונות היו פחם, נשרפו כולם. ראינו זאת בתור נס גדול, שגם אבא שלי לא שבר שום עצםולא נשרט אפילו וגם ספרי הקודש והתמונות של הצדיקים נשארו בעודם תלויים ולא נשרפו ולא ניזקו.

מילון

גבאי בבית הכנסת
כינוי לאדם שמנהל את ענייני בית הכנסת

ציטוטים

”צריך לכבד את השכנים ולא משנה אם הם יהודים או ערבים, דתיים או חילוניים.“