מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הייתה לי ילדות מאושרת

אני ושי בתכנית הקשר הרב דורי בי"ס האלה
אני בסיום הגן
מעברים ושינויים בחיים

החיים בחיפה

הסיפור מתחיל בעליית הורי דינה ואריה זלוטין לארץ בשנת 1935, מלטביה.

הורי הגיעו לחיפה, כאן חיכו להם בני משפחה שעלו לפניהם.

הם היו זוג צעיר בני עשרים שהגיעו לארץ חדשה. הם התגוררו בדירה בשכירות חודשית. אבא שלי עבד בעבודות שונות, כגון: עבודה במחצבה, הקמת מפעל בים המלח, בנהריים ועוד… אמא שלי הייתה רוקחת בבית מרקחת.   אחותי הגדולה אילנה נולדה ב-1938 ואני נולדתי ב-1943, ושמי נורית. הורי בחרו לנו שמות ישראליים שהיו מאוד מיוחדים בתקופה זו. גרנו ברחוב "הפועל" בקומה ראשונה בבית בן שלוש קומות. בכל קומה גרו שתי משפחות ולכל משפחה מספר ילדים. ילדותנו עברה בשמחה בחבורה גדולה של ילדים, חלקם ילידי הארץ וחלקם לא. למדנו לתקשר עם הילדים בגרמנית, אידיש ופולנית – קצת מכל שפה. בבית דיברו תמיד עברית ורוסית הייתה השפה הסודית  כדי שלא נבין… (אבל הבנו!). ממרפסת הדירה שחבקה את חזית הבניין, החלקנו לגינה שלנו, בה גידלנו ירקות שאהבנו, כמו אפונה וגזר…לשמחת כל הילדים.

הר הכרמל המתנשא ממול היה אחד המקומות האהובים עלינו במיוחד, "מגרש" המשחקים המועדף עלינו, היינו חוזרות עמוסות ב"אוצרות", פרחים, אבנים ולפעמים צב אחד או שניים… ילדות עירונית בטבע!

אני בידיה של אמי עם אבי ואחותי

החיים בקריית חיים

עד סוף כיתה ג' למדתי בבית -ספר בחיפה ששמו היה "גאולה". בשלב זה חלה תפנית בחיי משפחתי, ההורים שלנו קנו דירה בקריית-חיים אליה עברנו בתחילת שנת הלימודים החדשה.

הדירה שלנו הייתה בבית דו-קומתי, עם עוד שלוש משפחות. קריית-חיים הייתה מקום קטן, בהשוואה לחיפה. מקום שקט, ירוק, רוב הבתים היו בעלי קומה אחת. הדירה שלנו הייתה בקומה הראשונה ומסביבה הייתה גינה נחמדה. מול הבית היה מבנה של באר מים, ועצי אקליפטוס גדולים צמחו ליד, דיונות החול שמסביב היו מגרש המשחקים של הילדים שהגיעו מכל השכונה ובכל הגילים.

משפחתנו התמקמה בקריית-חיים, ההורים עבדו, אבא בחברת "סולל-בונה" ואמא הייתה רוקחת בבית מרקחת, בקריית מוצקין השכנה. אחותי אילנה למדה בביה"ס התיכון ואני בביה"ס היסודי "מגינים".

כשהייתי בכיתה ד', הצטרפנו  לתנועת  הנוער "התנועה המאוחדת". תקופת חברותנו בתנועה הייתה מאוד מיוחדת. היו לנו פעולות כל שבוע. לכל קבוצה היה מדריך או  מדריכה. סיירנו בדיונות והגענו כמובן לחוף הים. בחופש הגדול יצאנו למחנה ביערות הכרמל. בקיץ חווינו טיולים נהדרים וגם יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים.

אחותי אילנה הייתה חברה בתנועה, בשכבת הבוגרים והייתה מדריכה בקבוצה שלנו – (עשיתי לה "חיים" קשים) …   בסיום ביה"ס היסודי עברנו ללמוד בתיכון קריית-חיים. כשהגיע הזמן, אחותי התגייסה לחיל האוויר.

לקראת סוף כיתה י'א הקמנו גרעין בשם "היובל". כאשר הגיע הגיוס התגייסנו כולנו לנח"ל (נוער חלוצי לוחם). במשך השירות שלנו בנח"ל שירתנו במספר קיבוצים ביניהם "מסדה", "נוטרה" ו"חמדיה" בו השלמנו, את השרות הצבאי.

סיפורם של חפצים ששרדו מלחמה

כאשר במלחמת העולם השנייה, התקדמו הגרמנים לעבר העיירה אנטונופול בלטביה שבה חיה משפחתו של אבי, ברחה דודתי לסיביר שבברית המועצות. אזור שלא נכבש בידי הגרמנים. כך היא ניצלה ממות בשואה. חייה בסיביר היו קשים מאד אך היא שרדה ובתום המלחמה היא שבה לעיירה בלטביה, בה היא נולדה, כדי לחפש את בית משפחתה ולבדוק מה קרה למשפחתה. כשהגיעה לעיירה היא גילתה שהבית, שהיה צריף עץ גדול, עדיין עמד על תילו ושימש כבית ספר לילדי העיירה. כל יהודי העיירה שלא ברחו הושמדו בשואה. דודתי החליטה להיכנס לבתי השכנים ולראות מי נותר.

השכנים שנותרו בעיר קיבלו אותה בחשדנות שלאט לאט התפוגגה, כאשר הבינו שזו אחת מבנות המשפחה היהודית. הם סיפרו לה על התקופה החשוכה שעברו. בשלב מאוחר יותר, לאט ובמבוכה, החלו השכנים להביא לה חפצים שונים "שהשאילו" מבית משפחתה "למשמרת": פמוטים, כלי אוכל ועוד חפצים רבים שזכרה שהיו שייכים לבית הוריה. כאשר נפתחו שערי רוסיה בפני היהודים, דודתי אספה את כל החפצים ועלתה איתם ארצה.  כשהגיעה ארצה היא חילקה את החפצים כמזכרת לבני המשפחה. הורי קיבלו את הכפיות והכף המעוטרת. החפצים האלו קיבלו חיים חדשים בארץ והכי חשוב שהם נשארו במשפחה!

הזוית האישית

שי: היה לי כיף ומעניין לשמוע סיפורים על משפחות אחרות. הקשר עם סבתא התהדק בזכות המפגש האישי שלי רק איתה (בלי עוד בני משפחה איתנו). הידע שלי על משפחתה של סבתא התעשר בזכות התכנית.

נורית: אהבתי את המפגשים שלנו בימי חמישי, כשכל הנכדים מחכים לסבים והסבתות בפתח בית הספר. היה שיתוף פעולה נהדר ומיוחד עם נכדתי שי. נהניתי מהדינמיות וההתחדשות של התוכנית בעזרת שתי המנחות – שני וטל שהיו סבלניות ואוהבות. זו פעם שנייה שאני לוקחת חלק בתוכנית וכמו אז גם עכשיו הייתי מרותקת מהסיפורים של האחרים וראיתי שכל הנכדים והוותיקים היו קשובים מאד ומרותקים גם הם. המרקם האנושי בקבוצה היה מיוחד וייצר מפגש מעניין בינינו. נוצר שיח בין אנשים מאותה תקופה שעברו חוויות שונות.

מילון

אנטונופול
עיירה יהודית בלטביה שכבר לא קיימת היום

ציטוטים

”אהובים שלנו אנחנו איתכם בכל מה שתחליטו! עכשוי: סעו בזהירות ולאט וסמסו כשתגיעו.“