מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

היו זמנים…

רז וסבתא רוני במפגש הראשון
ההגדה של פסח משנת 1929 אוסטריה
עליית סבתא רבא לארץ וילדותה של סבתא בתקופת המנדט הבריטי

סבתא שלי נולדה בישראל ב-1943. סבתא נולדה לאמא ניצולת שואה ולאבא שהגיע לארץ כמדריך של נוער ציוני מרומניה. אמה של אמי (סבתא רבא שלי בטי) נאלצה לברוח מוינה (אוסטריה) כשהייתה בת 23.
הנאצים רדפו וחיסלו את היהודים באירופה. ההורים של סבתא בטי נרצחו על ידי הנאצים והיא הצליחה
לעלות ארצה באוניה בלתי ליגאלית "אלי". 
הדבר היחיד שסבתא רבא הצליחה לקחת עמה ולהציל היה "הגדה של פסח". הגדה מפוארת זו
שנדפסה בשנת 1929 בוינה, מלווה את משפחתנו בכל שנה בסדר פסח.
בהגיע האוניה קרוב לחופי הארץ, חברי קיבוצים באו לעזור לעולים לרדת והחביאו אותם בקיבוצים בסביבה, כיוון שהבריטים ששלטו אז בארץ לא הסכימו לעליה חופשית של יהודים והעולים שנתפסו הוגלו לקפריסין. סבא
וסבתא רבא באו לגור ברחובות. סבתא שלי, רוני, מספרת לי שהבית בו גדלה היה קטן מאוד, היה רק מטבח
וחדר נוסף. השירותים היו מחוץ לבית במרחק די רב.                                                                                                        שנות חייה הראשונות היו בתקופה שהאנגלים שלטו בארץ ולכן היו הגבלות רבות מאוד. לדוגמה: הסיפור הבא  על הנסיעה לירושלים.
                                                                                                                                   
נסיעה לירושלים בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ 1920-1948 .
זה היה כשנה לפני פרוץ מלחמת השחרור. הבריטים לא נתנו לשיירות אספקה להגיע לירושלים והתחיל להיווצר מחסור בעיר בעיקר של מוצרי מזון טריים. לנו היו קרובי משפחה בירושלים ונסיעה אחת חרוטה היטב בזכרוני.                                                                                                                                                   הייתי כבת 4. אמי ואני נסענו לירושלים (אבא היה מגוייס). לא אהבתי את הנסיעות הללו. הדרך הייתה ארוכה ומייגעת באוטובוס ישן שהעלה עשן וריח כבד שגרמו לכאבי ראש ובחילות.                                                                                                                                    הפעם הרגשתי שזו נסיעה שונה. אמי סחבה סל הרבה יותר גדול מהרגיל ולא ענתה לשאלותיי על תוכנו של הסל. לפתע, באחת העליות הקשות עצרו שני חיילים בריטים את האוטובוס וחייל אחד עלה כדי לערוך ביקורת. (אסור היה להעביר לירושלים מצרכי מזון וכמובן גם לא נשק.) הרגשתי שאמי מתוחה מאוד. היא רק סיננה מבין שיניה "תשני". מבלי לשאול שאלה מיותרת עשיתי עצמי ישנה, מקופלת בתוך עצמי. חששתי שדפיקות הלב שלי ממש יראו מבחוץ.  החייל עבר, בדק מסמכים ותשאל כל נוסע מה יש לו בין חפציו. אחדים נבדקו והורדו מהאוטובוס (מותר היה לחיילים אלה לאסור אנשים ללא שום משפט). כשהגיע החייל אלינו ענתה לו אמי שיש בסל בגדים שסרגה לתינוק ואף הראתה לו את אלה שהיו למעלה בסל. החייל המשיך בבדיקה. אף אחד לא זז. רק כשירד מן האוטובוס נשמנו לרווחה. כשהגענו לבית קרובי המשפחה ראיתי שהיו מוחבאות ביצים טריות מתחת לערימת בגדי תינוקות.                                                                                                                                      בשביל הירושלמים הייתה זו חגיגה של ממש לאכול ביצה טרייה אחרי זמן כה רב.
——————————————
בשנת 1947 הסתיים המנדט הבריטי. האנגלים עזבו את הארץ ובאו"ם החליטו על חלוקתה בנינו ובין הערבים. קיבלנו שטח קטן אבל שמחנו שסוף כל סוף תהיה לנו מדינה. הערבים לא הסכימו לקבל זאת ופתחו במלחמה נגדינו. זו הייתה תחילתה של מלחמת השחרור. לסבתא זיכרון מהישיבה במקלט בזמן המלחמה:                                           
 
המקלט של פעם- החפירה     
                                                                                                   
כ"ט בנובמבר 1947 היה לילה של שמחה גדולה. הורי לקחו אותי למרכז המושבה- רחובות וראיתי המוני בני אדם שמחים, רוקדים וצוהלים. הסבירו לי שבזכות החלטת החלוקה באו"ם תהיה לנו מדינה משלנו והערבים לא יציקו לנו יותר. הייתי אז כבת ארבע וחצי, לא הבנתי הרבה אבל חשבתי לתומי שאבא שלי כבר לא יצטרך להלחם. כידוע- התבדיתי. כבר למחרת פתחו מדינות ערב במלחמה נגדינו. הממשלה הזמנית הודיעה לתושבים שצריך להכין מחסה ולהסתתר בו בכל פעם שתשמע אזעקה.
ומה היה המחסה בימים ההם ?  לא חדר אטום, לא מקלט בנוי אלא חפירה. לנו ולשכנים שלנו הייתה חצר
משותפת. ההורים החליטו לעשות חפירה בחצר בין שני הבתים. העבודה הייתה קשה יותר, היה צריך במהירות
רבה לחפור, כך שנוכל לפחות לשבת שם בשעות הארוכות של ההתקפות.
                                                                                                          
ההורים הרחיבו את החפירה והצליחו אפילו להכניס ספסל פנימה, ומלעלה כיסו בשקי חול.
(בימים ההם הגנו על כל מקום בעיקר בשקי חול) זכורני כיצד בהשמע אזעקה רצנו בלב דופק לחפירה
ושם ישבנו זמן ארוך למדי שותקים מפחד ומאזינים  לקול העמום של ה"פרימוס" (כך נקרא המטוס הקל של מלחמת השחרור) שעובר מעלינו ומפיל פצצות והרס בדרכו עד היום קול של הליקופטר ממרחקים מחזיר אותי לאותה תמונה של ישיבה בפחד מצמית בחפירה, ולמרות שעברתי מאז מלחמות רבות  זו תמונה שחרותה עמוק ביותר בזכרוני.
——————————————                                                                                                 
חלפו כ-8 מאז הכרזת העצמאות.                                                                                               
בחודש אוקטובר 1956 שוב נאלצה מדינתנו הקטנה לעמוד במלחמה והפעם נגד המצרים. זו הייתה
מלחמת סיני, או בשמה האחר "מבצע קדש". הייתי אז בבי"ס יסודי בכיתה ח'. ואיזה מקלט היה לנו הפעם ?
שוב חפירות. אנו התלמידים בכתות הגבוהות חפרנו תעלות בקרבת הכתות שלנו ומלאנו שקי חול כדי להגן
על עצמנו בעת התקפה מן האוויר, למזלנו הטוב, במלחמה זו הישוב בעורף לא נאלץ לתפוס מחסה
כי הצבא המצרי הובס על אדמתו ולא הגיע לתוככי מדינת ישראל.
לסיום יש לסבתא ולי משאלה משותפת:
מי ייתן ונזכה לראות במהרה את מדינתנו חיה בשלום ובטחון עם כל שכנינו.  

מילון

עלייה בלתי ליגאלית
התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה.

עורף
בהתייחסות למלחמה, העורף הוא היפוכה של החזית, וכולל בעיקר את האוכלוסייה האזרחית במדינה הלוחמת.

חזית.
האזור בו מתחוללת בלחימה

העפלה
עלייה של יהודים לארץ בתקופה בה הבריטים אסרו כניסת יהודים לארץ ישראל (עלייה בלתי ליגאלית).

האפלה.
החשכה. הצורך להאפיל להחשיך) את הבתים בלילות בתקופת מלחמת השחרור ומלחמת סיני.

מלחמת הקוממיות (מהמילה תקומה)
מלחמת השחרור = מלחמת העצמאות

ציטוטים

”"עזרה הדדית, אומץ לב וחברות הם הנותנים את הכוח לעמוד בתלאות, בעת מלחמה ובעת שלום." “