מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

היו בנו תעצומות נפש והצלחנו לשרוד

ריטה וקלרט
קלרט
העלייה של קלרט וקשיי הקליטה

נולדתי בשנת 1938 בבגדד שבעירק, עליתי לארץ בשנת 1951
לפני קום המדינה, כשהייתי בת 10 היו מהומות קשות, הציקו ליהודים. קמו כמה יהודים ועשו עסקה עם ארצות הברית שהיא שילמה להם כסף כדי לשחרר אותנו מעירק במבצע סודי ביותר. אז היהודים התחילו להירשם לעליה ויום אחד החליטה ממשלת עירק להלאים את כל הרכוש שהיה ליהודים אשר נרשמו לעליה. כמובן גם להורי הלאימו את כל הרכוש נשארנו בלי כל.
 
היהודים התחילו למכור את כל הזהב שהיה להם כי אסור היה להביא אותו לארץ. אבי קנה את כל הזהב מהיהודים ועשה מהם שני גושי זהב גדול מאוד ואז כשהגיע תורינו לעלות למטוס אבי שיחד את אחד הטייסים שייתן לנו גוש אחד וייקח לעצמו אחד. כשהגיעה שעת הטיסה והמנועים התחילו לפעול, הטייס לא החזיר לאבא שלי את הזהב. אבי התחיל להסתכל על אמי ושניהם החווירו ואני חשבתי שהם תכף מקבלים התקף לב.
 
הגענו לשדה תעופה בן גוריון לקחו אותנו לחדר מבודד והתחילו לרסס אותנו בדי.די.טי חומר הדברה משום שחשבו שאנחנו פשפשים ולא בני אדם נאורים. לאחר שבועיים העבירו אותנו "לשער עלייה". כעבור שבועיים העבירו אותנו לירושלים.
 

במשפחתי 10 אחים ואחיות כולנו היינו מאוד קטנים בעת העלייה לארץ. אחי הצעיר היה בן חודש. לא הייתה לנו פרנסה אבי למד בילדותו ספרות ואז התחיל להיעזר בו הלווה כספים מבני משפחה וקנה חנות במחנה יהודה וקנה מגבות מספריים סכיני גילוח והתחיל לעבוד במספרה בלי ספה וכך לאט לאט פרנס את המשפחה.

 

יום שישי אחד אמי שלחה אותי ואת אחותי בת השמונה לשכונת "בקעה" לבקש מים לקראת השבת, אישה טובת לב מילתה לנו 2 דליי מים ושלחה אותנו בחזרה לצריף הדל. בפתח הצריף אבי בא לקחת מידינו את הדליים, לפתע עיניו של אבא הבחינו בעשן ובלהבות שעלו מהצריף הסמוך, חטף מידינו את הדליים ורץ לכבות את השריפה, סופו של הסיפור הוא עצוב, נותרנו באותה שבת בלי מים.

 

כשהגענו למעברת "מקור חיים", הכניסו אותי ישר לכיתה ג' בבית ספר "גאולים". כשכתבו מילים על הלוח לא היה לי מושג מה נכתב. כאשר הופיעו תרגילים בחשבון התעוררתי לתחייה, ניגשתי ללוח ללא היסוס ופתרתי הכל בהצלחה. זכרתי את יסודות האנגלית והצלחתי להשתלב. כעבור חודשיים הקפיצו אותי לכיתה ה', וכעבור שוב חודשיים לכיתה ז'. תהליך דומה עבר על אחיי ואחיותיי ואין לי מושג איך החזקנו מעמד במעברים החדים הללו. בלי אולפן ובלי תנאי מגורים, היו בנו תעצומות נפש והצלחנו לשרוד.

 

בהמשך עברנו למעברה לצריפים בעלי קירות פח דקיקים ושוב למדנו על בשרינו שיעור חשוב, פעם על עוצמתו של הקור הירושלמי ופעם על חמתו של השרב. היה זה תענוג מפוקפק ביותר. ירד שלג בירושלים ובצריפים בהם התגוררנו לא היה חשמל. התחממנו לאורם של הפתיליות ונרות והתהלכנו כמומיות מגושמות על מספר שכבות של בגדים ובמגפיים מרופדות מגזירי עיתון. הטמפרטורה בצריף הייתה מקפיאה ובקושי הצלחנו להפשיר ולחלץ את עצמותינו בבקרים. אחותי הקטנה כבר למדה בכיתה א' ואני נשלחתי לייצג את אמי באספת הורים שהתקיימה בערב חורפי וגשום. המורה שאלה אותי: תגידי כמה פעמים בשנה אמא שלכן יולדת?

 
השבתי לה בשיא הרצינות, מאז שעלינו מעיראק עם אחי בן החודש אמא לא ילדה. מעניין מאוד, אמרה המורה בכל פעם שאחותך מאחרת או לא מגיעה לבית הספר היא טוענת שאמא שלה ילדה. לא יכולתי להימנע מלחייך הבנתי שהייתה זו דרכה של הקטנה להמציא תירוץ דמיוני במקום לדבר על הקושי של כולנו להתעורר בכפור הנורא. הסברתי לה שבתנאים הקיימים בצריף אנחנו עוברים יום יום גיהינום. היא קיבלה את הדברים בהבנה ולא העירה לאחותי על השקרים הילדותיים שהגתה בפניה.

מילון

להלאים
לקחת את הרכוש

ציטוטים

”לפני קום המדינה, כשהייתי בת עשר היו מהומות קשות, הציקו ליהודים“

”היו בנו תעצומות נפש והצלחנו לשרוד.“