מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

היה היה פעם

סבתא וטל בצילום מיוחד באחד המפגשים
תמונת ילדות של סבתא
סיפורים קצרים המעלים חיוך והרבה זיכרונות.

אני, חנה פרימו לבית פוקס, נולדתי בטבעון 1947.

בת שלישית להוריי חיים ודבורה פוקס. שנת 1947, הייתה שנת צעדיה הראשונים של הישוב טבעון.

אבי פתח שם מכולת ששרתה בנאמנות את כל התושבים. לימים התרחב המקום וחיבק לתוכו את: קריית עמל, אלרואי וקריית חרושת. כולם למרגלות הר הכרמל בקרבת נחל הקישון. בילדותי טיילנו רבות בשדות טבעון בין הגבעות. ים של כלניות מפוזרות בכל מקום. אין מקום שכף רגל יכולה לדרוך מבלי לרמוס את הפריחה. בינות לסלעים הרבים פרחו להן אין ספור רקפות (הרקפת היא סמלה של טבעון). משחקים במרחבים הפתוחים היו נחלתנו. נפגשים ברחוב בלי כל הודעה קודמת או קביעה טלפונית כל הבא בא באהבה. ברחוב רצים קופצים, בין החצרות והשבילים. מתחבאים מתחת או בין ענפי העצים. שומעים צחוק מתגלגל או בכי ממכה – חופש מוחלט

בימי חיי לא עפו עלינו פצצות ולא היו אירועים מאוד דרמטיים ולכן אספר מעט על חיי.

גן ילדים

סמוך לבית הולדתי היה גן אליו הלכתי. מאוד אהבתי לטפס על הסולם, שלא היה ישר ולא הגיע לעננים אלא צורת קשת לו ששני צדדיו תקועים באדמה. עלינו מעלה החלקנו מטה דילגנו על שלבים ולעתים ישבנו בקצה המעוגל הגבוה שלו. לעתים שלשלנו את רגלינו בין  השלבים והתנדנדנו כשהראש מטה – כעטלפים הנתלים להם על התקרה. באחד הימים כפי הנראה לא החזקתי נכון את רגלי בין השלבים והופ ….. מצאתי את ראשי תקוע באדמה, שלוש שיניים לבנות (שיני חלב) מסתכלות עלי והדמעות זורמות.

מאלבום התמונות שלי

תנועת הנוער העובד

זה היה בתחילת כיתה ח'. באנו לפעולה, כמובן מוקדם, כדי שנוכל לשחק והשתובב. משחק שמאוד אהבתי: לקחת חבית גדולה וללכת עליה. בדרך כלל הייתי הולכת מרחקים אך באותו יום העצלות פקדה אותי ולהזיז את החבית לא התחשק לי ולכן נעמדתי והתחלתי לגלגל אותה תחת כפות רגלי, כשלפתע סלע שיהיה שקוע באדמה הפריע לי ולחבית ואני מוצאת את עצמי שכובה על הגב ללא יכולת להזיז את היד. אחד הבנים לקח אותי הביתה בצעדים מדודים וזהירים, הגעתי הביתה, וכמו שראיתי את אימי פרצתי בבכי, ידי נראתה כמו מדרגה. הנסיעה לחיפה לבית החולים הייתה סיוט, האחיות הכניסו אותי לחדר ניתוח שם יישרו לי את היד גיבסו ו…הביתה!!

תעלול קבוצתי נוסף התרחש בלילות

לכל חברי חצרות ובהם פרות על העצים. בלילה (בסביבות השעה 21:00) התאספנו והיינו ביחד מחליטים: היום מכיסים (גונבים) את עצי הפרי בבית של…

וערב אחר בבית של….אצלנו אהבו לכייס בעונות השסק כי הפרי הכי טעים היה על עצי הפרי בחצר ביתי.

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני

אמנם הייתה רחוקה מטבעון אך כמו במלחמות, כולנו מתאחדים לעם אחד. ההכנות למלחמה היו חביבות עלי במיוחד. למלא שקים עם חול ולהניח שק ליד שק כדי שישמרו עלינו מכדורים טועים. מילאנו שקים רבים שלאחר כמה ימים היה עלינו לרוקנם. המלחמה לא הגיעה לפתח ביתנו ולא לישוב טבעון.

יום מפחיד בחיי

קיץ 1967. אני חיילת, סבא דוד גם חייל ואנחנו חברים. המון מתח באוויר. שמועות על מלחמה שהולכת וקרבה. תעלת סואץ נסגרת.

אני חיילת

 

נאצר מנהיג מצריים מאיים על ישראל הקטנה. מדינות ערב כולן יוצאות כנגד תושבי הארץ. אנשים מסתובבים ברחובות ראשם מורכן. המצב המדיני קשה והכלכלה גם היא לא בשיא תפארתה. אנשים רבים מחפשים עבודה ואין. זהי תקופת מיתון. סביב עצוב. הייתי אומרת אפילו מצב מבולבל.

מפה לשם דוד מראה לי את האנגרים (מחסנים) הנמצאים בבסיס חיל האוויר בו שרתנו, שמלאים בנשק. הכל כדי לטעון את המטוסים. אין מקום לזוז והנשק מונח בערמות גבוהות עד לגובה תקרת האנגרים ומחוץ להם. שורות שורות של פצצות, טילים ועוד דברים בלתי מוכרים לי ואני מסתכלת וליבי עולץ השמחה. יופי, יש לנו המון כוח. ננצח.

נפתחת מלחמה (ששת הימים-שטרם ידענו שהיא תימשך רק שישה ימים). בתחילת היום השישי למלחמה שוב "מטייל" עמי דוד באנגרים והם חשופים. לאן נעלם כל מטען הנשק? האנגרים ריקים ורגלי רועדות ואני פוחדת. פוחדת שקיומי וקיומה של המדינה מוטל בספק. הדם אוזל מגופי  כאילו כולו "נשפך" ל… וידי קצרה מלהושיע. פחד נוראי. בהלה אמתית. מחשבות של אבדן דבר יקר חולפות במוחי. אינני מוצאת מקום או רגע של שקט. הערב יורד ואני מביטה במפקד הבסיס והוא מחייך. בליבי: "מה הוא מחייך כשהמצב כה עגום?" ואני שואלת אותו מה החיוך הנפלא על פניך? ובני פלד עונה לי כמעט בצעקה.. ניצחנו!!!

בצעירותי עם ילדי

הזוית האישית

החוויה מתכנית הקשר הרב דורי הייתה כיפית, השהייה ביחד תורמת ומחזקת את הקשר.

מילון

אנגר
מחסן גדול

ציטוטים

”"תודה על כל הצחוק, על כל החיבוקים, על כל הדברים המקסימים שעשינו ונעשה יחד."“