מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

היה היה אברם

אנו מטיילים בשכונת עין כרם, חוגגים 70 לסבתא
סבא לבוש בבגדים שתפר לו אביו החייט.
מאז ועד היום

בינואר 1949, עלינו לישראל. הייתי בן תשעה חודשים. הוריי ניצולי שואה. עד שעלינו לארץ, גרנו במחנה מעבר ברומניה. אחרי שהות קצרה במעברה ברעננה  עקרנו לירושלים.

ברעננה שוכנו באוהלים, אוהלי בד דולפים. אמי שמחה שחליתי ונלקחתי לבית חולים במבנה יבש ואילו בירושלים גרנו במבנה ערבי נטוש בקומה השנייה, שלוש משפחות בדירה.

לכל משפחה היה חדר, שירותים משותפים , מטבח משותף שגודלו כשבעה מטר רבוע ששימש גם כחדר כביסה. הבית ברחוב מקור חיים ניצב בודד ללא בתים בקרבתו.

אוטובוס ביקר בשכונה פעמיים או שלוש בשבוע. הייתה בשכנה מכולת אחת, המצרכים העיקריים: אורז, סוכר, מלח, קטניות. שום דבר ארוז כפי שמקובל היום, הכל נארז בניירות עיתון משומשים. צעצועים עיקריים: חישוק אופניים, חמש אבנים, כדור תפור מסמרטוטים, טלפון חוט וכולי. הרדיו הראשון הגיע הביתה שהייתי בן חמש, גדול וכבד כמקרר. במרכזו עין ירוקה מסתורית. מתחת לבית היה בור מים לאגירת מי גשם ששימש אותנו כשיבש הברז. לחם הגיע לשכונה בארגז גדול רתום לסוס כך גם החלב והנפט. הלחם היה כיכר עגולה גדולה וריחנית .כשהגיעה העגלה לשכונה, כולם הריחו את הלחם.

השגרה המקובלת בבית הייתה: אמא טורחת בבית, אבא עובד לפרנסה ואני, הקטן, מבלה עם חברי. אבי  ששכל ארבעה בנים בשואה היה חרד לי מאוד. כשמלאו לי שמונה, עקרנו לתל- אביב המעבר מעיר מנומנמת לכרך סואן היה קשה לי, חסרו לי גם החברים הישנים. כשנכנסתי לכיתה בתל-אביב, המורה התרשמה (בגלל סגנון לבושי הירושלמי) וחשבה שאני עולה חדש וחיפשה דובר הונגרית להושיבני לידו. היא התפלאה מהבקיאות שגליתי בקידוש השבת. גרנו ברחוב "יורדי הסירה" בסמוך לנמל תל-אביב שהיה פעיל. סופו של רחוב "בן יהודה" היה כורכר כביש ללא אספלט. הפרוטה לא הייתה מצויה בבית ולכן עבדתי בכל עבודה מזדמנת. למדתי בתיכון ערב ועבדתי בשעות היום באופרה הישראלית, בדן במכון להעתקות שמש וכפועל בניין. כך התגלגלתי עד הגיוס לצה"ל, תחילה בקורס טייס ולאחר מכן בצנחנים. היה קשה פיזית בגלל אימונים מפרכים, וגרוע מכל חברים שנפלו.

במילואים הייתי בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ בסירות גומי. אחרי מלחמת לבנון הראשונה פרשתי מהצנחנים, אולם המשכתי לשרת כלוחם עד גיל ארבעים וחמש.

את סבתא פגשתי כבר בכיתה א', כשהגעתי לתל אביב. היינו באותה הכיתה. היינו חברים כבר מההתחלה. אהבנו לבלות כל הכיתה על שפת הירקון. נהגנו לטייל בירקון כל הכיתה ועם הזמן סבתא ואני הפכנו לזוג.

החתונה שלנו התקיימה באולם של הצבא ברחוב אבן גבירול בתל אביב. היינו חיילים משוחררים והצלחנו לשכור את האולם בעלות נמוכה. על מנת להפוך את האולם לחגיגי, קישטנו אותו בפרחים. בחתונה השתתפו 400 איש. סבתא הייתה יפה מאוד ולבשה שמלה של בת דודה שלה. בימים ההם זה היה מאוד מקובל.

לסבתא ולי נולדו בחודש מרץ, בשנת 1972, התאומים ערן ודורון, אבא של סתיו ויובל. היום אני נשוי לאורנה ויש לבן שקוראים לו נדב, הוא בן 16 וחצי. אני כבר בפנסיה. נהנה לבלות עם הנכדים ועם נדב.

 

הזוית האישית

סבא: אני מאחל ליובל שמחה וחברות שאף פעם לא תגמר.

יובל: אני מאחל לסבא שמחה ושיחיה עד 120.

מילון

שקל
איבד

ציטוטים

” את סבתא פגשתי כבר בכיתה א', כשהגעתי לתל אביב. היינו באותה הכיתה.“