מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הטיפוס על הר האושר מחדש

אני ונכדתי קייט
אני בת 8
זיכרונות לדורות ההמשך

שמי מדלן גולדשמידט נתן. נולדתי בתאריך 10.6.1934 בפריז שבצרפת. למדתי ביוכימיה במכון "פסטר" בפריז ועבדתי במשך עשור במעבדות מחקר. בשנת 1966 עליתי לארץ והתחלתי את דרכי המקצועית במעבדה ההמטולוגית בתל השומר, הקמתי בית בישראל עם בעלי, פרופסור הלל נתן ז"ל, שהיה ממייסדי הרפואה ולימודי הרפואה בארץ. יש לי שתי בנות, נטלי וסימה, ארבע נכדות ונכד.

הימים המאושרים פעם בילדות

עד גיל 8 גרתי עם משפחתי באושר. אבא, אמא, אחותי הבכורה סוזן ואחי הגדול ג'ק. גרנו בדירה מרווחת ברובע ה-10, קרוב ל Grands Boulevards במרכז פריז. אנחנו גרנו בקומה השלישית בבניין, והייתה מרפסת גדולה לכל אורך החזית. קומץ סורגים הפרידו בינינו לבין השכנים שלנו, שם התגורר ילד בגילי. שיחקנו בין הסורגים למרות שידענו שזה מסוכן ואסור.. ועל מנת להלחיץ את אחותי (מכוונת שובבות…) הייתי מתחבאת לה לעתים קרובות בארון. בימי ראשון, יום מנוחה לאומי בצרפת, הוריי לקחו אותנו ליער וינסן לעשות פיקניק או לסוף שבוע בכפר לרכב על אופניים, לרוץ בשדות, לרחוץ בנהר, לקטוף פרחים ותותים ביער. הזיכרון היפה ביותר שאני נוצרת עמי הוא שאבי לוקח אותי לדוג בסירה ושבדרך חזרה היינו עוצרים בביסטרו של הכפר והיה מותר לי שם לשתות "דיאבולו" ("דיאבולו" הוא מיץ בעל שני צבעים המורכב מסירופ מנטה וסירופ רימונים). אחותי סוזן הייתה לוקחת אותי לתאטרון הבובות "גיניול", שם פחדנו וצחקנו בו זמנית. עם ג'ק הייתי הולכת לגני לוקסמבורג להחליק על גלגיליות או להשיט את הסירות המיניאטוריות באגם המלאכותי בפארק.

שנות ילדותי אלה, היו במסגרת משפחתית תומכת והייתי מוקפת באהבה ובביטחון. אני חושבת שזה מה שאפשר לי לשרוד את הפרידה האכזרית ממשפחתי והיעלמותם הפתאומית.

חופשה משפחתית

בדיג עם אבא

ילדת המחבוא – ילדה מוסתרת לא בודדה

הייתי אז רק בת 6, שנת 1940, כשהגרמנים כבשו את פריז. ילדה קטנה מוקפת באהבה ופינוקים על ידי אבי, אמי, אחותי ואחי הגדולים אותם אהבתי להקניט. הרדיפות נגד המשפחות היהודיות החלו. עצרו אותם ברחוב או בבית ושלחו אותן למחנות השמדה. צריך לברוח, להתחבא, להיפרד. בחודש יוני, אבי קנה לי ליום הולדתי בובת בן גדולה שאותה לקחתי איתי. את הבובה הוא קנה מהשכנים שלנו שגרו בקומה הראשונה והיה להם מפעל לייצור בובות וצעצועים וגם שש בנות, איתן הייתי משחקת. ביולי 1942, כשהייתי בת 8, נשמעו דפיקות בדלת הבית שלנו. באותה עת היינו רק אמי ואני בבית. אבי, אחותי ואחי עזבו את הבית ביום שלפני כדי למצוא מחבוא. בפתח הדלת עמדו שוטרים צרפתים ונתנו לנו הוראה להכין מזוודה עם כמה בגדים ולהתלוות אליהם. במהלך הנסיעה, אמי עשתה את עצמה מתעלפת. רכב המשטרה נעצר וברחנו להורים של אבא של חבר של אחי, שבדיעבד נודע לי שהוא היה קצין במשטרה, והוא סייע לנו להימלט. שם נפגשנו גם אבי, אחותי ואחי והוסתרנו אצלם בבוידעם. לאחר מספר ימים, אבי, אחותי ואחי נאלצו לעזוב משום שזה היה מסוכן מדי שילשינו על המשפחה שהסתירה אותנו. ואז בניסיון לעבור למקום בטוח יותר הם נעצרו ונשלחו לאושוויץ, שם הם נרצחו. גם אני ואמי נאלצנו לעזוב את מקום המסתור ומטרתנו הייתה להגיע ל"וישי" שהייתה אז "אזור חופשי" כלומר עדיין בשליטת הצרפתים. כל זאת, בעזרת המחתרת. כשהגענו לתחנת הרכבת בפריז, הופרדתי מאמי, ולאחר מספר ימים של החלפת רכבות ומקומות מסתור, הגעתי ל"וישי" לדודה שלי שגרה שם. לא עבר זמן רב וכבר התקבלו הוראות לשלטונות לפרוץ לבתים של היהודים ולעצור אותם. ולכן, נאלצנו שוב לברוח. דודי ודודתי ברחו להתחבא בכנסייה ואותי השאירו אצל השכנה שממנה באו לאסוף אותי לבית הילדים בעיירה "ברוורנה" שבו שהו כ-100 ילדים יהודים בגילאי 6-16, שנקרעו מהוריהם. לאחר מספר חודשים הגרמנים כבשו את העיירה, פלשו לבית הילדים ועצרו את הצוות המחנך. הילדים התפזרו. חלקם נתפסו, חלקם נמלטו וחלקם ניצלו על ידי צרפתים שלקחו אותם תחת חסותם.

מישהי תפסה את ידי ואמרה לי שאימא שלי שלחה אותה לקחת אותי איתה לביתה. היא הסבירה לי שאני מחליפה שם משפחה, ושעליי לומר שאני יתומה ושהיא תסיע אותי לחווה של משפחה נוצרית בכפר קטן ששם יהיה עליי לטפל בחיות החווה. בימי ראשון הלכתי לכנסייה עם כולם, אך היה זה עולם זר עבורי ולא הייתי מסוגלת לרדת על שתי ברכיים, אז תמיד הנחתי רק ברך אחת על הרצפה כדי לא לבלוט. בשאר הזמן מצאתי את עצמי מובילה עזים, להקת אווזים וכמה חזירים למרעה. הם היו חברי המציאותיים והיו לי גם את חברי הדמיוניים. דמיינתי שאני משחקת בכדור עם אחי ומתפנקת עם אחותי. או שהייתי גוזרת בובות מנייר שלהן ומכינה שמלות מנייר גם כן. זה היה העולם שלי ואף אחד לא יכול היה להיכנס אליו ולפגוע בו. לא הייתי לבד.

ככה נראה העדר שלי

הטלאי שלי

לא לבדי- עם החברה הדמיונית שלי

הימים המאושרים אחרי המלחמה

אחרי המלחמה נותרנו אמי ואני לבד כאשר אמי, עם לב כואב ושבור, מנסה בכוחות הנותרים להחזיר לנו את שגרת החיים ואני, נערה לוחמת לחיים אופטימיים. שקעתי בלימודים, ובתנועות נוער שפעלו לשלום עולמי ונגד גזענות ואנטישמיות ובטיולים בטבע, בעיקר טיפוס בהרים עם החברים שלי. כל אלה אפשרו לי שוב לטעום משמחת החיים ולחלום.

את האושר האמיתי פגשתי לאחר שעליתי לארץ, כשהקמתי יחד עם בעלי הלל נתן ז"ל משפחה וגידלנו את שתי בנותינו, נטלי וסימה, שלימים גם להן נולדו ילדים שהפכו אותי לסבתא מאושרת ולאחרונה גם לסבתא רבתא.

אימון של טיפוס הרים

בטיול עם חברים

העלייה לארץ

הורי הגיעו לצרפת מפולין בשנות ה-20 והתיישבו בפריז. משפחתי הייתה חילונית, ובזהות היהודית שלי הכרתי את השפה יידיש שההורים שלי דיברו ביניהם וכמה מאכלים מסורתיים כמו גפילטע פיש, כבד קצוץ, קניידלעך, גם בייגל וחלה שהיינו קונים במאפייה היהודית. במלחמת העולם השנייה בין השנים 1940-1945 ענדתי (שלא מבחירה…) את הטלאי הצהוב על בגדיי. גם אחרי המלחמה פגשתי בפריז ססמאות נאצה נגד היהודים, למשל בכיתוב על קירות "יהודי מלוכלך", "תחזור לפלסטינה". לא הייתי ציונית, ללא ידע רב על היהדות ועם דעות ומחשבות לא מגובשות בכל הקשור לארץ ישראל. לכן היה בי הרצון לגלות ולראות. גיליתי את ישראל בקיץ 1966, כשליוויתי את דודתי רחל ("טטי") בת ה-70 שגם היא חוותה את השואה. אחרי שחצינו את הים התיכון באנייה "הרצל", הגענו לנמל חיפה. על המזח אני רואה שוטר במדים. שוטר יהודי? הייתי נסערת לראות יהודי בתפקיד איש בטחון כשהכרתי את היהודי המושפל, השבור, ללא הגנה. זה היה גילוי. הבנתי אז שמקומי בארץ ישראל וזו יכולה להיות תרומתי הצנועה למדינת היהודים. לאחר הביקור בארץ, חזרתי לצרפת ובסוף השנה עליתי לארץ.

עם ניסיון של עשור בטכניקות מתקדמות בביוכימיה, השתלבתי במהרה במעבדות לביולוגיה רפואית בבית החולים תל השומר. התגוררתי בשיכון הרופאים, בשכונת עמק דותן שהוקמה על ידי ד"ר שיבא שהיה דמות מקסימה בנוכחותה בבית החולים, לעולים חדשים. קהילת הצוות הרפואי בבית החולים הייתה כמו משפחה סולידרית אחת.

ב-5 ליוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. בית החולים היה בהיערכות חירום. הרגשתי גאווה להיות חלק מעם שמוכן להגן על עצמו. בית החולים היה בכוננות וכל אחד הוצב בעמדת תפקידו. קלטתי שיש צבא הגנה לישראל. עם הרכב שהבאתי מצרפת (סיטרואן "אמי 6"), הסעתי את חברתי רחל עם התינוק שלה בן 6 החודשים לפגוש את בעלה הנרי בבסיס שהוביל טנקים לשטח הלוחמה. המלחמה הסתיימה בניצחון של צבא ישראל לאחר 6 ימים, ב10 ביוני 1967, בדיוק ביום הולדתי. כחצי שנה לאחר המלחמה הכרתי את בן זוגי, איתו חלקתי את שנותיי היפות ביותר בארץ ישראל הן במסלול המקצועי שלנו והן בהקמת זוגיות ומשפחה מאושרת.

ביחד עם בעלי הלל

משפחתי עכשיו

משפחתי עכשיו

הזוית האישית

סבתא מדלן: באמצעות הסיפור האישי שלי אני מייחלת לשמר את הזיכרון של המאבק של יהודי השואה לשרוד ולבנות מחדש עם יהודי עם תקווה ואופטימיות. אני מודה לנכדתי קייט שהייתה שותפה למשימה עם הרבה רגישות ואהבה.

הנכדה קייט: אחרי קריאתי והבנתי של הסיפור, הבנתי כמה סבתא שלי אמיצה וחזקה. הבנתי גם שהילדים של היום מפונקים ולפעמים לא מאושרים כ"כ ולא מבינים מה פעם אנשים עברו ועדיין היו מאושרים. הבנתי שצריך להסתכל על הדברים היפים ולחשוב רק עליהם (להסתכל על חצי הכוס המלאה). אני מודה לסבתא שלי שהסבירה לי ולימדה אותי דברים חדשים עליה ועל מוצאה.

מילון

דיאבולו
דיאבולו הוא מיץ בעל שני צבעים המורכב מסירופ מנטה וסירופ רימונים. 

יער ונסן
(בצרפתית: Bois de Vincennes) הוא פארק בסגנון אנגלי הנמצא במזרח העיר פריז שבצרפת. הפארק קרוי על שם העיר ונסן ונמצא דרומית לה. שטחו של הפארק 9.95 קמ"ר (פי שלושה מגודלו של הסנטרל פארק בניו יורק ופי ארבעה מגודלו של הייד פארק בלונדון). (ויקיפדיה)

ציטוטים

”את האושר האמיתי פגשתי לאחר שעליתי לארץ “