מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הטיסה שלא נגמרה – מריו דה ז'נרו לישראל

סבתא מלכה ונכדתה דבורי
סבתא מלכה בצעירותה
הטיסה ארכה חמשה ימים: מיום שלישי בערב, שעון ברזיל, עד יום ראשון בלילה שעון ישראל.

הנכדה דבורי ליפשיץ מתעדת את סיפורה של סבתא מלכה.

סבתא שלי הרבנית מלכה ווילשאנסקי מספרת:

נולדתי בשנת תשי"ג – 1953 להוריי הרב משה ודבורה אשכנזי ע"ה, בעיר תל אביב. אני הילדה הרביעית במשפחתי. היו לי שלושה אחים גדולים ממני ואחות אחת קטנה שתחי', גרנו ברחוב רש"י בתל אביב. באותם הימים מרכז חב"ד בארץ היה בתל אביב. סבא שלי הרב אליעזר קרסיק ז"ל היה רב הקהילה ומנהל אגודת חסידי חב"ד באה"ק. בהיותי בת חמש יצאה משפחתנו בשליחות הרבי מליובאוויטש, לעיר ריו דה ז'נרו בברזיל. שם התגוררנו במשך שנתיים ולמדנו את השפה הפורטוגזית.

נסיעה משמעותית הכרוכה במסירות נפש הייתה בחזרה שלי לארץ: סבי, הרב אליעזר קרסיק נפטר, אמי עזבה אותנו ונסעה ללוויה, ונשארה בארץ על מנת להיות עם אמה הסבתא לאה. האחים שלי עזבו את ברזיל עוד קודם לכן, כדי ללמוד בישיבות בארצות הברית ובארץ. אבא שלי נאלץ להתעכב כדי לסיים את ענייני השליחות.

נותרנו אחותי ואני (אני הייתי בת שבע ואחותי בת חמש וחצי). אבא ניגש אלי ואמר לי: הרבי אמר שתטוסו לבד. אין לכם מה לחשוש, כי הרבי אמר. הוא תלה לי  שרשרת עם מטבע של הרבי על הצוואר שתגן עלינו. לשרשרת היה מחובר גם המפתח של המזוודה כדי שלא יעלם או ייגנב. אחר כך המשיך והזהיר, שלא לאכול שום דבר במטוס, כי האוכל איננו כשר. את הדרך לשדה התעופה עשינו בלוויית כל הקהילה, שבאה להיפרד וללוות את שתי הילדות. ואבי צעד אחרינו ואמר-הזכיר לי כל הדרך: "לא לאכול כלום, כי זה לא כשר", "לא לבכות, כי הרבי אמר".

דודה שלי קיבלה אישור מיוחד להעלות אותנו למטוס והיא מצאה זוג דובר פורטוגזית וביקשה מהם להשגיח עלינו. המטוס שבו טסנו היה צרפתי, של חברת "אייר פראנס" הטיסה ארכה חמשה ימים: מיום שלישי בערב, שעון ברזיל, עד יום ראשון בלילה שעון ישראל. בימים חמישי, שישי ושבת המטוס עצר בצרפת ואנחנו שהינו אצל קרובי משפחה.

מלבד מהזוג האחד, שידע לדבר בשפתנו –פורטוגזית, כל יושבי המטוס היו גויים צרפתים. כמובן שעובדה זו הוסיפה עוד לתחושת הפחד ולהרגשת ה'לבד'. אבל שני משפטים הדהדו לי בראש לאורך כל הטיסה, שני המשפטים אותם אמר לי אבי: "לא לאכול כי זה לא כשר", ו"לא לבכות כי הרבי אמר". לא היה לנו תיאבון לאכול את האוכל שהכינה לנו דודתי, לחמניות ביתיות וביצים קשות, ובוודאי שממתקים כשרים לא היו.

הדיילת הגישה לנו אוכל בפעם הראשונה וסירבנו. הגישה בפעם השנייה וגם סירבנו, ואז פנו אלינו הזוג הפורטוגזי בלשון קשה ואמרו: "אם לא תאכלו אתם תמותו ונזרוק אתכם מהחלון"… עניתי להם: "אם נמות ממילא לא נרגיש, ותוכלו לעשות אתנו מה שאתם רוצים"…

בבוקר רצינו ליטול ידיים, אבל לא הצלחתי לפתוח את זרם המים הקרים, ולא היה לי ממי לבקש עזרה. אני נטלתי במים רותחים ולאחותי טפטפתי 6 טיפות.בכל פעם שאחותי (בת החמש וחצי, כזכור) בכתה אמרתי לה, אסור לבכות, כי הרבי אמר, שאנחנו נטוס לבד. מידי פעם הייתי ניגשת לשירותים כדי לנגב את הדמעות בלי שאחותי תראה, ומזכירה לעצמי שוב "אסור לבכות, כי הרבי אמר שאנחנו נטוס לבד". משפט זה הוא שנתן כוח גם לה וגם לי.

הייתה לנו חניית ביניים במרוקו. אחותי נבהלה מהכושים, ובכלל מהטיסה שלא נגמרת… ובדרך למטוס התיישבה על רצפת מסלול הטיסה ואמרה: "אני לא זזה עד שתביאי לכאן או את אבא או את אימא". הדיילות ניסו לאלץ  אותה בטובות, ואפילו ברעות אך ללא הצלחה, ואז נגשתי לדיילת, הדפתי אותה. ולאחותי אמרתי: "אם את יושבת כאן לא נגיע לא לאבא ולא לאימא! מה את רוצה? זה הרבי אמר שנטוס לבד!". אחותי קמה, 'כמו ילדה טובה', וצעדה איתי למטוס.

כשהגעתי לארץ לאחר חמשה ימים ופגשתי את אמי, אמרתי לה שהיא יכולה להודיע לאבא, על מנת שיהיה רגוע: לא אכלנו וגם כמעט לא בכינו. כי הרבי אמר.

הזוית האישית

הנכדה דבורי: תודה לך סבתא! סיפור ילדותך מרתק! למדתי ממנו הרבה.

מילון

אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש
מכונה בר"ת אַגוּ"ח) הינו ארגון-על של חסידות חב"ד בארץ ישראל שתפקידו לפקח ולסייע למוסדות וחסידי חב"ד בארץ ישראל ובד בבד לנקוט בפעולות עצמאיות ובהם: לעורר את חסידי חב"ד ללימוד חסידות ברבים בכל מקום לפי סגנונו ולקבוע זמנים להתוועדויות באהבת רעים בין החסידים. במהלך השנים קיבלה אגו"ח משנה תוקף בהיותה הסמכות שעליה לנהל את קהילת חב"ד, בהנהגת רבני חב"ד.

ציטוטים

”"זכינו להיות שלוחים של הרבי, וכן ילדינו ונכדינו. כולנו מחכים שהרבי יתגלה ויגאל אותנו" “