מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הטיול של יעל בכור בפרס

עם נכדי היקר איתי
תמונה מצעירותי
המקומות בהם טיילנו והסמובר

שמי יעל בכור. נולדתי בפרס בטהראן בשנת 1940, ועליתי לארץ בגיל 16 בשנת 1956. כיום אני מתגוררת בהרצליה עם שלושת ילדי ושמונה נכדים.

כשהייתי ילדה קטנה היה לי בית גדול וזכור לי מלא שלג על הגג. אבא שלי היה מנקה את הגגות ואנחנו בתור ילדים הכנו מזה מגלשה, הייתי מסתובבת עם גופייה בשלגים. יום אחד, כאשר הלכתי לכיוון בית הספר פתאום אני הרגשתי משהו על גבי, כאב מוזר. מתברר שמוסלמי אחד הצליף בי בגב וחודש שלם כאב לי נורא.

כאשר התבגרתי נסעתי לטיול בטהראן והמשפחה שלי לקחה אותי לביתי, הבית בו גדלתי כשהייתי קטנה. פתאום ראיתי משהו שונה מאוד מהילדות, בית קטן ועלוב.

בשנת 1976, כשהייתי בת 51, חזרתי לפרס ארץ הולדתי עם בעלי אמיר. אלה היו הימים הטובים של השאה (השייח') הפרסי "מוחמד ריזה פהלאבי".

טיילנו במקומות רבים כמו איספהאן, שיראז, המדאן, טהראן וגום, (לאחר מכן טיילתי בחצי עולם). באחד הרחובות בהמדאן מצאנו קומקום ובאיספהאן כלי שמדליק אש עם פחמים (השתמשו בזה בתקופה שלא היה חשמל). החלטנו (בעלי ואני) לקנות את שניהם כמזכרת ולהביא הביתה כדי להראות לילדינו ולמשפחה, ולהשתמש בהם לאירוח.

כיום אנו משתמשים בשני החפצים האלה כך: את הכלי שמדליק אש מניחים בחלק העליון של סמובר מלא מים ומעליהם, בראש הסמובר, מעמידים את הקומקום כשהוא מלא תמצית מרוכזת של תה. הפחם מחמם גם את המים וגם את תמצית התה.

כשרוצים לשתות, מוזגים לכוס מעט מתמצית התה שבקומקום, ואליה מוסיפים מים רותחים מהסמובר.

 

 

 

הזוית האישית

סבתא יעל: אני חשבתי שהסיפור הזה חשוב לאיתי לדעת על עברי ועל איפה גדלתי.

הנכד איתי: היה לי ממש מעניין לשמוע את הסיפור וגיליתי קצת יותר על סבתא שלי.

מילון

סמובר
כלי דמוי אגרטל, בעל רגל מעוצבת, עשוי מתכת ומשמש להרתחת מים להכנת משקאות חמים.

ציטוטים

”באחד הרחובות בהמדאן מצאנו קומקום ובאיספהאן כלי שמדליק אש עם פחמים“