מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הטיול השנתי לעזה

אין כמו סבא!!!
לטיול יצאנו
חוויה בלתי נשכחת

שמי מיכאל גוז, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי  יחד עם נכדי עילי, ובחרנו לתעד את אחד מהסיפורים שסיפרתי לעילי במפגשים שלנו. בחרנו בסיפור על טיול השנתי לעזה, בכתה ו'.

רמת גן, חורף 1956-7, אני בן כמעט 12, לומד בכתה ו', מחזור א' בי"ס יסודי ברמת-גן. בדיוק בגיל של נכדי עילי כיום, עמו השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר הלל, ברמת-גן.

צה"ל חזר זה עתה מניצחון מוחץ במלחמת סיני, שלימים תקרא "מבצע קדש" על שם קדש ברנע המקראית. בחמישה ימים מיגרנו את הצבא המיצרי, כבשנו את רצועת עזה וכל סיני בואכה שארם – א-שייח' וים סוף.

אז עוד רווחה הסיסמא "כל העם צבא" וכולנו דיברנו בגוף ראשון רבים: נלחמנו, כבשנו, ניצחנו, גם אם היינו רק בכיתה ו'. השמחה בארץ הייתה מעל ומעבר. ראש הממשלה דוד בן גוריון דיבר על מלכות דוד השלישית ובביה"ס כל השיעורים הפכו לשעורי חברה שלימים יקראו שעת מחנך, בהם פרטנו, ניתחנו ובדקנו את כל מהלכי הקרבות של חיילינו הגיבורים.

ואז הגיעה ההנחיה (מניין?) – פותחים במבצע של מסעות תלמידים בעקבות הלוחמים, או במילים אחרות, טיול שנתי לעזה. מאחר והקרבות רק פסקו והאתרים היו עדיין בסכנה, הוחלט שרק הכיתות הבוגרות, כלומר, תלמידי כיתות ח' ומעלה ישתתפו בטיול. אבל מה לעשות ואני וחברי למחזור, אמנם בוגרי בית ספרנו, אבל בכ"ז כתה ו' ולא ח'? המנהלת, לא הייתה מוכנה לעבור לסדר היום ע"כ שבוגרי ביה"ס שלה, לא ישתתפו בטיול השנתי המיוחד הזה. ואכן השתתפנו. מיותר לציין, שאף אחד לא חשב אז שצריך לקבל את הסכמת ההורים לטיול שנתי ועוד כזה.

כך בבוקר הטיול חיכה לנו אוטובוס, לא ממוגן ולא ממוזג (לא הכירו אז את המושגים הללו), אבל בכ"ז אוטובוס, עם חלונות ושמשות, ולא משאית מכוסה ברזנט שבה היו נערכים אז טיולים שנתיים.

אבטחה? האבטחה שלנו הייתה – המורה לספורט בביה"ס שהיה לו איזשהו חלק במלחמת העצמאות וגם היה מאמן איגרוף בהפועל ת"א או אולי מכבי ת"א.

עלינו לאוטובוס ופנינו דרומה. נסענו עד לאל-עריש הכל היה תקין. נסענו לאורך חוף הים, עברנו את אשקלון, עזה, חן יוניס והגענו לדיר אל בלח. סיירנו בחורשת הדקלים, ביקרנו בכפר הנופש של הקצינים המצריים והתכוננו לחזור הביתה.

אבל אז, כפי שאמרנו בצבא, ניתקלנו מלפנים. המון ילדים מקומיים גילו אותנו, הקיפו את האוטובוס, טיפסו על החלונות, עלו על הגג והתחילו לצעוק ולרקוע ברגליים. עד היום אני לא יודע מי נבהל יותר. אנחנו באוטובוס או הם, שראו לראשונה בחייהם כלי תחבורה נוסע ואינו רתום לחמור?

אבל לא לוחם אמיץ כמורה הספורט שלנו ירתע. בזריזות טיפס על גג האוטובוס, גירש את כל הזאטוטים המקומיים, לא לפני שחילק להם מן הממתקים שלנו, וכולנו חזרנו הביתה עייפים ומלאי חוויות – כפי שנהגנו לכתוב אז בסיכומים של פעילות בית ספרית.

לימים, במלחמת ששת הימים, כאשר הגענו לסיני, הייתי אולי אחד הלוחמים הבודדים, שיכל לשיר במלוא הכוונה  השורות בשיר: "שארם א שייח' חזרנו אליך שנית". אכן, בשבילי הייתה זאת חזרה.

אה והתמונות? ובכן באותם ימים לאיש לא הייתה מצלמה, ואם הייתה למשפחה, הם לא השתגעו לתת אותה לילד לטיול שנתי. אבל בני מחזורי נושאים את התמונות בזיכרונם כמו שאומרים היום ב-LIVE .

הזוית האישית

מיכאל גוז: נהננו מאוד מתכנית הקשר הרב דורי – זו חוויה לכל החיים!!!

מילון

שארם א-שייח'
שארם א-שייח' (בערבית: شرم الشيخ, תעתיק מדויק: שרם אלשיח') היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה. שארם א-שייח' שוכנת סמוך למצרי טיראן, ולכן הייתה חלק מנושא חסימתם שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אהבה בין סבא לנכד היא אהבה אינסופית “