מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החתונה הראשונה במדרשת שדה בוקר

במפגש עם המורה המובילה קרן
מפגש חגיגי לכבוד טו' בשבט
המדבר פורח

שמי עינת וזה סיפור על איך הכרתי את בעלי. השנה היא 1965. בן גוריון קורא לנוער לעבור לנגב. בעקבות קריאתו התאספו כ-90 בני נוער מכל קצות הארץ, כולם בוגרי תיכון וחלקם חיילים, ששירותם קוצר עקב בואם לשדה בוקר. הרעיון של בן גוריון היה להקים במדרשת שדה בוקר את "האוקספורד" של ישראל. כצעד ראשון הוא הקים את הסמינר למורים שאמורים בעתיד לאייש את בתי הספר בדימונה ירוחם והסביבה.

במסגרת זו באחד מסופי השבוע הוזמנו לבלות ולהכיר את מדרשת שדה בוקר. משאית גדולה ובה תלמידים לעתיד אספה אותי ומספר חברות נוספות מבאר שבע. המשאית כבר הייתה בחלקה מלאה, התיישבתי בספסל הקדמי ומולי ישבו מספר בחורים ביניהם איציק שלעתיד יהפוך לבעלי. הנסיעה הייתה ארוכה בכביש מתפתל שאז קראו לו כביש הנפט. וכמו כל נוער שרנו, ניסינו להכיר אחד את השני, ואז אחד הבחורים (איציק בעלי) פנה אליי וביקש ממני את משקפי השמש שלי… מאז עברה שנת לימודים, מחזור ראשון של סמינר המורים, ובסופה בתום החופשה הגדולה התחתנו במדרשת שדה בוקר וזו הייתה החתונה הראשונה שם. החתונה נערכה בברכתו המיוחדת של דוד בן גוריון.

סיפור נוסף  שלי קרה בשנת 1963. במסגרת משלחת נוער של ארגון "גשר". נבחרתי להצטרף למשלחת נוער שיצאה לצרפת ולאנגליה. במשלחת היו בני נוער מכל הארץ. בצרפת שהיינו זמן קצר, אך ביקרנו בכל האתרים המתוירים כמו מגדל האייפל, מוזיאון הלובר (ראינו כמובן את ה"מונה ליזה"-שאז לא עשתה עלי רושם…..) מוזיאון רודן וכו', לאחר מכן עברנו את תעלת הלאמנש לאנגליה. שם פיזרו אותנו בין מקומות שונים, אני נשלחתי למחנה נוער בדרום אנגליה, שאותו ביד רמה ניהל אדם מבוגר בשם ארצ'י- שלדבריו שרת בארץ בימי המנדט, וזו פעם ראשונה שבמחנה הייתה נערה מישראל!

המחנה היה חוויה נפלאה!!! עסקנו בספורט, במיוחד למדנו לשוט בקייקים. בתום המחנה פוזרנו למשפחות (אנחנו -ליהודיות) לסוף שבוע. עלה בגורלי להתארח בלונדון אצל גברת ואחיינה ברובע מאד יוקרתי. אחיינה היה בחור מבוגר ממני ב- שנתיים אולי שלוש, אך בעיני (נערה בת 16 מבאר-שבע של אז) נראה מצחיק וקצת דוחה לאורך כל סוף השבוע לבש חליפה ועניבה….פנים וורדרדות כאלה….וקצת מוזר. בתום ארוחת שישי (מוזרה בעיני…) אמרה לי המארחת כי למחרת אנחנו יוצאים לראות "ספקטקל". לקראת היציאה לבשתי את המדים שתפרו לנו בארץ חליפת חצאית וזקט שעליו בצד ימין רקום הסמל של מדינת ישראל.

הגענו לאולם, שהיה כבר כמעט מלא בבני נוער צורחים ולא הבנתי מדוע!!! מצאנו את מקומותינו והתיישבנו, כשאני מתכווצת בין הגברת ובין אחיינה, ולא מבינה מה קורה. האורות באולם כבו.. השתרר שקט(לזמן קצר מאד!) וכשנפתח המסך עמדו במרכז הבמה 4 "יצורים" מוזרים ארבעה בנים בחליפות שחורות ושיער ארוך כמעט עד הכתפיים.

הם החלו לנגן ולשיר אך צווחות הקהל כמעט לא איפשרו לשמוע דבר!!! מה גם שהקהל פשוט עמד וצווח! כך גם המארחת שלי ואחיינה, ואני יושבת המומה ממה שעיני רואות!   ממש לא הבנתי דבר!!!!!!

בתום הקונצרט, כשיצאנו, המארחת "ציידה" אותי בכמה חוברות וכן תמונות חתומות של ה"יצורים", כמובן שהודיתי לה וחזרנו הביתה.

עברו כשנתיים מאז, חזרתי הביתה, וכבר הבנתי את מי ראיתי, את הביטלס!!!! עיינתי שוב בחוברות ובתמונות ואחסנתי אותם במזוודה ישנה בבויידעם בבית הורי! יום אחד, כשלמדתי בסמינר למורים ביקשתי לקחת אלי את החוברות והתמונות, חיפשתי במזוודה הישנה ולא היה שם דבר! שאלתי את אימי(ניצולת שואה) היכן הם? ענתה לי זרקתי הכל.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית קשר הרב דורי בבית ספר היובל יהוד בשנת תשע"ט.

מילון

הפרחת הנגב
בן גוריון קרא לנוער מכל הארץ לבוא לנגב ולהתיישב בו ולהפוך לאנשי חינוך בעיירות הפיתוח שם. לשם כך יזם הקמת סמינר למורים במדרשת שדה בוקר. ואכן ברבות השנים רבים מבוגרי המחזור הראשון הפכו למורים,מנהלי בתי ספר ומפקחים במחוז הדרום.

ציטוטים

”ברכתו שלבן גוריון : "חתונה ראשונה לאחר חמשת אלפים שנה בהן התהלך כאן אברהם אבינו".“