מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החנוכייה ממשיכה להאיר בשרשרת הדורות

נגה וסבא שמעון
סבא שמעון והחנוכיה
החנוכייה שבניתי ממשיכה להידלק בחנוכה על-ידי ילדיי ונכדיי.

נולדתי במרוקו בכפר בשם גורמה ביולי 1945.

בכפר הייתה קהילה יהודית קטנה עם בית כנסת ובית עלמין יהודי. לרב הקהילתי היו תפקידים נוספים: מורה לעברית בבית הספר, חזן בבית הכנסת, מוהל ושוחט. רוב הקהילה הייתה מסורתית. בתפילה בימי שישי ושבת כל הקהילה הגיעה להתפלל בבית הכנסת. בכפר לא היה גן ילדים והילדים היו בבית עם ההורים עד גיל 6, גיל בית הספר. בבית הספר היסודי "אליאנס" למדו רק יהודים ובחטיבת הביניים למדו ערבים ויהודים יחד. יהודים שלא רצו ללמוד בבית ספר מעורב היו צריכים לעזוב את הכפר ולעבור לערים גדולות ושם למדו בפנימיות או בישיבות. אחי הגדול, אליהו, שהיה גדול ממני ב 5 שנים, למד בישיבת בית הילל בעיר סופרו. הוא היה מגיע לבית פעמיים בשנה, בחגי תשרי ובפסח. כשהגיע לגיל מצוות, ערכו לו בר מצווה וצירפו אותי, כשהייתי בן 8, לחגיגת בר המצווה שלו. מכיוון שלא הייתי בגיל המצוות באירוע זה לא הנחתי תפילין אלא הנחתי רק ציצית. כך שבעצם לא חגגתי בר-מצווה כמקובל בגיל זה.

במאי 1955 עלינו ארצה באוניית מסע, מקזבלקנה למרסיי. אחיותיי חלו באדמת לכן נשארנו במרסיי כחודש עד שהבריאו. ממרסיי הגענו לישראל באוניית "ירושלים" שהיתה עבורי אוניית פאר. הגענו לכפר שמאי (למרגלות הר מרון) ושם התגוררנו כשנה. הייתי בכיתה ג’. אבא החליט לעזוב את כפר שמאי בעקבות סכסוך משפחתי ולכן עברנו למושב תירוש, שם גרנו רק כשנה וחצי. כיוון שאבא לא ראה את עתידנו במושב כחקלאים, בשנת 1957 עברנו לירושלים. בירושלים גרנו בשכונת מוסררה. ההורים שלי המשיכו לגור שם כל חייהם, עד שנפטרו. לאחר שסיימתי לימודים בכיתה ח’ עברתי ללמוד בבית ספר מקצועי אורט במגמת מכונאות עד כיתה יב. תוך כדי הלימודים בבית הספר גם עבדתי במוסך "שביט" עד גיוסי לצבא בשנת 1962 לחיל החימוש.

שירתי במחנה נתן בבאר שבע עד 1975. במלחמת ששת הימים ב-1967 שירתי בסיני, כמפקד פלגה. נתתי סיוע מעזה עד רפידים לרכבים תקועים, תיקוני דרך וכדומה. במלחמת כיפור ב-1973 שירתי בעין יהב כמפקד סדנא מרחבית שסייעה לכל הבט"ש בכביש הערבה. בין הכוחות שקיבלו שירות מאיתנו היה כוח "ארז", שהקשר בינינו היה טלפוני בלבד. במפגש מקרי, ביני לבין "ארז" התגלה לי שהוא היה המורה שלי בבית הספר במרוקו. שם שמו היה יצחק (ז'ק) בן-לולו ובארץ הוא עיברת את שמו לארז – והוא היה מפקד כוח "ארז" בדרגת סגן אלוף.

בשרות הצבאי

תמונה 1
 
תמונה 2

בשנת 1975 עברתי לשרת בירושלים, בבית ספר אורט בית-אל, שמכשיר תלמידים למגמת מכונאות רכב. הושאלתי מהצבא להוראה בבית הספר ולכן הייתי מורה עם מדים כ-5 שנים. בשנים אלו המשפחה זכתה לאבא בבית כיוון שהגעתי כל יום הביתה. לאחר מכן, עד שנת 1985 שירתי בבסיס שנלר בירושלים, כמפקד יחידת מוסכי חוץ. וזהו תפקידי האחרון בצבא. השתחררתי אחרי 23 שנה בצבא. יצאתי לשנת לימודים בבר-אילן ומשם לשוק החופשי, כבעל מוסך, מנהל מוסך עד גיל הפנסיה.

נישאתי לאסתר (אתי) נח, בתאריך 16.6.66 בבית החייל בירושלים. באותה תקופה להינשא בבית החייל זה היה מקובל ולא נראה דבר יוצא דופן. החתונה נערכה על ידי הרב יחיא סניור, שהיה רב השכונה במוסררה. היו הרבה מאוד אורחים, כ- 300 אורחים. הכיבוד בחתונה היה מיצים, כריכים ועוגות. הייתה תזמורת וצלם שתיעד את הערב. מתוך ה- 50-60 תמונות שהצלם צילם היינו צריכים לבחור מספר תמונות מצומצם. הגענו לחתונה במונית וגם בסוף הערב, אחרי השמחה שנמשכה עד 11 בלילה, חזרנו במונית. הלילה הראשון כזוג נשוי היה בביתה של אחותי בשכונת בקעה בירושלים, שהשאילה לנו את הבית למספר ימים. (היתה לנו דירה צבאית בבאר שבע). מתנות החתונה היו תרמוסים, מערכות קפה, צלחות, סכו"מים, מגבות וכלי מיטה. מתוך כל הכלים שקיבלנו היינו צריכים למצוא חנויות שיסכימו לקבל את המתנות העודפות ולהמירן בכלים אחרים שהיינו זקוקים להם. את שבת החתן ערכנו בירושלים בחוג משפחתי. ערכנו את מנהג "7 ברכות": כל יום המשפחה התכנסה לחגיגה בבית אחר של אחד מבני המשפחה. הנוהג הוא שאם עורכים סעודה באותו מקום היינו צריכים שיהיו פנים חדשות כלומר אדם שלא היה בחתונה ואלו היו 7 ימי משתה.

ביום חתונתנו

תמונה 3

בבאר שבע, נולדו לנו שלושה ילדים: יגאל, טלי ויפעת. בשנת 1975 עברנו לשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, ושם נולדה גם בתנו הרביעית, הילה.

היות והייתי בצבא קבע לא הייתי שותף ממשי בגידול ילדיי. כשבני הבכור, יגאל, נולד ביוני 1967, לחמתי במלחמת ששת הימים. אשתי הלכה ללדת עם אחיה. הגעתי הביתה במקרה, מהמלחמה, לחופשה קצרה ולא מתוכננת. נודע לי על לידתו של בני ממכר שפגש אותי בדרך ואיחל לי מזל טוב. התרגשתי מאוד עד כדי כך שלא הייתי יכול לנהוג והחבר שהיה לידי בג'יפ הסיע אותי לבית החולים.

האוכל בביתנו סבב סביב המטבח העירקי-כורדי והמרוקאי, שאשתי למדה להכין אותו מהר מאוד. בבית של אשתי ידעו לפי האוכל איזה יום היום כיוון שלא היה הרבה מבחר ובכל אחד מימות השבוע הוכן האוכל המיוחד שלו. בבית אמי, וביהדות מרוקו בכלל, לא אכלו אורז והוא לא היה מצוי בביתנו. לאחר הנישואים חמותי, שהיא ממוצא עירקי-כורדי, לימדה את אמי להכין אורז ומאז הוא היה מצוי בשולחננו. ארוחות השבת והחג אצלנו מתקיימות באדיקות, עם שולחן מלא בכל טוב ומאכלים ביתיים משובחים, שאשתי אמונה עליהם.

אשתי ואני גרים בירושלים בשכונת רמות. ארבעת ילדינו נשואים ועזבו את העיר ירושלים ובכלל את ההתיישבות העירונית: הבן – בקיבוץ מרום גולן, הבנות – בקיבוץ בית גוברין, בישוב הקהילתי שריגים ובכפר אדומים. למרות המרחק הגיאוגרפי בינינו אנו מצליחים להיפגש עם ילדינו ו-14 נכדינו לעיתים קרובות.

תמונת דיוקן ישראלי

בשנת 1975, הושאלתי מהצבא לתקופה של 5 שנים, לצורכי הוראה בבית הספר אורט בית-אל.  בחג החנוכה החלטתי להכין חנוכייה למסיבה בבית הספר. לקחתי לוח עץ ועליו ציירתי חנוכייה. על ציור החנוכייה תקעתי מסמרים ועליהם חיברתי את שרשראות הברזל וכך קיבלתי את צורת החנוכייה. ריתכתי בין החיבורים את החוליות בשרשרת וכך החנוכייה עמדה יציבה לתפארת ומייצגת את הקשר שלי לעם היהודי, למסורת ולארץ.

תמונה 4

החנוכייה מאז משמשת בכל האירועים המשפחתיים, ובשל גודלה גם במסיבות בגנים ובבתי הספר של ילדיי שהיו לוקחים את החנוכייה וזה ממשיך עד היום למסיבות בגנים ובבית הספר של נכדיי. בחג חנוכה אני מדליק חנוכיית שמן אך נכדיי וילדיי מקפידים להדליק גם את החנוכייה הזו שמשמשת עבורם זיכרון ילדות.

הזוית האישית

בתכנית הקשר הרב דורי השתתפו שלושה דורות: סבא – שמעון, הבת – יפעת (שהיא המורה המובילה את התכנית בביה"ס) והנכדה – נגה (שהיא הבת של יפעת וגם תלמידה בביה"ס).

יפעת קורן:

אין ספק שהיה לנו ערך מוסף של מפגש לימודי המשלב מפגש משפחתי. אבי זכה לראות אותי בעבודתי וזכה ללמוד עם נכדתו בבית ספרה. למרות המרחק בין ירושלים לקיבוץ גת – סבא הגיע בעקביות ובהנאה לשיעורים.

אחרי שנים של הובלת קבוצות בתכנית, הגיע תורי לחוות את התכנית מהפן האישי. היתה לי זכות גדולה והתרגשות רבה ללמד את אבי ובתי ביחד וגם ללמוד מהם.

מילון

בית החייל
בית החייל הוא בית הארחה ולינה לחיילי צה"ל ומאפשר מקום מגורים ונופש פשוט וזול. בעבר האולם בבית החייל שימש את החיילים גם לאירועים פרטיים.

ציטוטים

”נכדיי וילדיי מקפידים להדליק גם את החנוכייה הזו שמשמשת עבורם זיכרון ילדות.“

הקשר הרב דורי