מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"החלוץ" בשליחות בטהרן

העלייה לארץ- הקודש

קוראים לי אילנה ואני נולדתי בשנת- 1940 באירן, בעיר טהרן. למדתי בבית- ספר 'אטהד'  Athad עד כיתה ט'. שם למדתי צרפתית, עברית, ופרסית ספרותית. היינו בכיתה כ- 35, 40 ילדים. היה מורה אחד, שהיה בעצם רופא ישראלי, והוא לימד אותנו את כל המקצועות, מלבד עברית, שלזה היה מורה בנפרד. בכיתות הגבוהות יותר היה מורה לצרפתית, לעברית, לפרסית, לכל מקצוע מורה ומחנכת לכיתה. היתה לי מורה שקראנו לה "חנומה דאריריאן", שפרושו גברת דאריריאן, היא למדה אותנו עברית והיתה מורה מאוד אימהית ואהבנו אותה מאוד.

בכיתה ו' היתה לי מחנכת מוסלמית ושמה "חנומה סאלהי" hanome salehi. היא היתה מגיעה עם כיסוי ראש לבית- הספר. היא היתה מוסלמית דתייה שלימדה אותנו לשון. היא היתה מורה טובה מאוד. היא עזרה לי מאוד בלימודים. היתה הפרדה בחצר בית- הספר, היה חצר לבנים וחצר לבנות. בכל ספסל בכיתה ישבו  שלושה ילדים- בנים או שלוש ילדות בנות . למדו איתנו מוסלמים, נוצרים ויהודים. חיינו בשלום עם חברנו והיו לי המון חברות מוסלמיות ונוצריות. היינו נפגשות אחר- הצהריים ומשחקות יחד.

במשפחה, היינו שמונה אחים ואחיות. ארבעה בנים וארבע בנות. בתור ילדים היינו משחקים  בקלאס, תופסת, מחבואים, 5 אבנים, ובבובות שהיו מכינים מסמרטוטים. אני זוכרת שבחורף כשהיה מאוד קר, היינו מחממים את הבית עם "קורסי" Korsi, שהיה בצורה מרובעת מתחתיו היינו שמים מנגל עם גחלים רוחשות ואת זה היינו שמים מתחת לשולחן ועל השולחן היינו פורסים מפה. זה היה קצת מסוכן אך נזהרנו, וכך התחממנו בחורף. יותר מאוחר הגיעו תנורי הנפט שאיתם התחממנו.

אני זוכרת שבקיץ היה חם מאוד. היינו שמים שמיכות על הגג ולוקחים איתנו "סמובר", כלי שבו היינו מחממים מים עם גחלים. פרסנו את הסמיכות על הגג וישנים תחת כיפת השמיים. באירן עבדתי כפקידה בחברת יבוא תרופות מגרמניה שנקראה "שרקת הגון" Sherkat Hagon. בעלי החברה היו יהודים שייבאו תרופות מהמבורג שבגרמניה לאירן.

כיכר באזור ההיסטורי של טהרן

 

היה לנו מאכל מאוד מיוחד לארוחת הבוקר שאותו היינו קונים מהמסעדות באירן. מאכל שקראו לו "הלים" Halim, העשוי מחיטה שבושלה כל הלילה – עד שנהיה נזיד. או עוד מאכל טעים שהיה לנו- מרק רגל עם בטן של פרה, או מרק העשוי מעדשים. מאכלים מאוד מאוד טעימים ומחממים. כשהיינו ילדים סיפרו לנו  שארץ- ישראל, היא הארץ שאותה נתן ה' לאבותינו, ארץ הקודש שבה היה בית המקדש ועל כולנו להגיע לארץ- ישראל הקדושה. תמיד דברנו בכבוד על ארץ ישראל ותמיד ברכנו אחד את השני: "בשנה הבאה בארץ הקודש, ארץ ישראל". תמיד חלמתי לבוא לארץ ישראל והסתקרנתי מאוד לראותה. כל הילדים ייחלו ליום שבו יבואו ויראו את ארץ ישראל.

טהרן- אירן

 

בנערותי הייתי בתנועת הנוער "החלוץ" בה כל בני הנוער היו מתאספים ונפגשים. אני זוכרת את המדריך הישראלי ושמו לביא, שהגיע מארץ ישראל. הוא לימד אותנו שירים וריקודי- עם של ארץ ישראל. נסענו עם תנועת הנוער לטיולים עם אוהלים לכמה ימים. מאוד אהבתי ללכת לתנועה הזאת והכרתי שם המון חברים. עד היום אני אוהבת את ריקודי העם שלמדתי שם. מאוד נהנתי בתנועה החלוץ. למדתי באירן עברית וכשהגעתי לארץ ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית. בתנועת החלוץ סיפרו לנו המון על ארץ ישראל ואני וחברותי החלטנו לעלות לארץ ישראל.

העלייה לארץ

בגיל- 23 ניגשתי לסוכנות היהודית שהייתה בעיר מגורי בטהרן ובאמצעותם עליתי בשנת- 1965 לבדי ארצה במטוס של חברת אל- על. התרגשתי מאוד להגיע לארץ ישראל, ארץ הקודש. סוף סוף אני במדינת היהודים. כשהגעתי ארצה דודי ודודתי חיכו לי בשדה התעופה וארחו אותי בביתם בשכונת התקווה ובמשך חצי שנה גרתי אצלם. אחותי הגדולה ממני הייתה כבר בארץ והיא גרה במושב 'מסלול', ליד באר- שבע. היא עלתה ארצה כבר עם קום המדינה וחיה במושב מסלול עד היום.

היא הגיעה לבית דודתי ולקחה אותי אליה למושב לכחודשיים ואחר-כך חזרתי לתל- אביב לבית דודתי. לאחר חצי שנה, כשהייתי בת- 24 הכרתי את בעלי- יצחק ז"ל, שהיה בן- 25. הכרתי אותו באמצעות שידוך. התחתנו בבית- הכנסת הגדול שבתל- אביב, ברחוב אלנבי. לאחר הנישואין גרנו בשכונת שפירא אצל ההורים של בעלי- יצחק ז"ל, למשך שנה. לאחר- מכן, השכרנו דירת חדר בדמי מפתח בשכונת שפירא, ברחוב מקור חיים, שם נולדו ילדינו- משה, גלית וגילה. ולאחר כ- 9 שנים רכשנו דירה מחלמיש בתל אביב בנווה- עופר, שם אני גרה עד היום.

שם גם ילדתי את אמא שלך- לימור, בשנת- 1975 וגם את יהודה, בן- הזקונים שלי. לאחר כ- 5 שנים, מעלייתי לארץ, בשנת- 1970 הגיעה ארצה אחותי הקטנה, שאהין – שושנה היא הגיעה אלי וגרה אצלנו במשך כשנה עד שהתחתנה. בשנת- 1972 הגיע ארצה אחי הגדול, סלמון – שלמה עם אשתו מלכה והם גרו אצלנו למשך מספר חודשים. כשהייתי בת- 35 ילדתי את אימך, בבית- החולים בלינסון שבפתח- תקווה, שם גם את נולדת. בזמנו לא הרשו לאיש להיכנס לחדר הלידה וסבא יצחק עמד מבעד לדלת והמתין בכיליון עיניים ללידה. אז גם לא ידענו עד הלידה מהו מין הילוד ולכן הלידה היתה יותר מפתיעה ומסקרנת. בתום הלידה סבא יצחק ז"ל נכנס לחדר הלידה והתרגש מאוד לראות את אמך. החלטנו לקרוא לה לימור כי אהבנו מאוד את השם הזה.

הזוית האישית

סיפורה של אילנה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "שובו" בראשל"צ, בסיוע המורה ציפי קליין.

מילון

"החלוץ"
בשנת- 1905, הקים אליעזר יפה את ארגון "החלוץ" בארצות- הברית. לאחר עלייתו של יפה לארץ- ישראל דעך הארגון בארצות- הברית ושוקם בסיועם של דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי שהגיעו לארצות הברית ב-1915 בשל מלחמת העולם הראשונה. ב-1913 קם ארגון דומה בבריטניה. מטרתן המוצהרת של ההתארגנויות הייתה "לסלול את הדרך לעם" לקראת עלייתו לארץ- ישראל. תנועת "החלוץ", הייתה תנועה של צעירים, להכשרה ללימוד עברית, עקרונות ציוניים ועבודת- אדמה, לקראת העלייה לארץ.

ציטוטים

”אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה“