מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החלום והאהבה למולדת ציון

עדי ורחל סבתא ונכדה בשעת שיעור
רחל מזרחי, בשנות העשרה.
העליה לארץ ישראל

סיפור אהבתם הגדולה וחלומם הגדול של הסבים והסבתות רבא, ילידי חו"ל, לעלות לארץ ישראל מולדת אבותינו ולהתגורר בה והכיסופים והגעגועים אליה, העפילו על כל מה שהיה להם בנכר, ולא חסכו כל מאמץ כדי לבצע את תוכניתם גם במחיר חיי אדם.

המשפחה של סבא נפתלי 

אליהו וחבובה ז"ל

 

אליהו וחבובה נולדו בכורדיסטן, בעיר זאכו, שם נישאו ונולדו להם 4 ילדים (ביניהם חיים שהוא אבא של סבא שלי). סבא אליהו עסק במסחר בעצים וראה חייל בעבודתו והיה אדם אמיד שחי חיי רווחה ופרנס את משפחתו בכבוד. אולם לצערו אשתו נפטרה צעירה ונקברה בכורדיסטן. למרות מצבו הכלכלי הטוב, הוא ניצל את ההזדמנות והעדיף לעזוב את המדינה בגלל אהבתו לארץ ישראל והוא עלה לארץ בשנים 1905-6, יחד עם 4 ילדיו השאיר הכל אחריו. הוא עשה את כל הדרך הקשה לארץ ישראל דרך ירדן . בארץ הוא התחתן בשנית (עם אישה שגם קראו לה חבובה) ונולדו לו עוד 7 ילדים. בארץ הוא עבד כקבלן בניין וראה חיל בעבודתו. הוא בנה בניינים רבים ומבני ציבור. ובניין למגורי המשפחה ברחוב הירמוך בשכונת זכרון יוסף בירושלים, אשר גם חלק מחדריה הושכרו לזרים. הוא ואשתו זכו להיקבר בארץ ישראל בהר המנוחות בגבעת שאול.

מצליח ושרה ז"ל

 

שרה ומצליח נולדו בכורדיסטן בעיר זאכו. מצליח גם היה קבלן בניין עשיר ומצליח. נולד להם בן והם חיו חיים טובים. אבל גם הם העדיפו לוותר על כל הנוחיות והחיים הטובים בארץ זרה ומסוכנת ולבוא לארץ ישראל . למרות שעליה לישראל אז היתה קשה ומסוכנת מאד ולמרות כל הקשיים הם יצאו מכורדיסטן שנמצאת בפאתי עירק על חמורים ונדדו בדרכים קרוב לשנה דרך מדינות עירק, טורקיה וסוריה המשיכו לרמת הגולן, ומשם לטבריה והמשיכו ברגל לסג'רה (היום נקראת אילניה) שהיתה בתחילת דרכה, הם עשו חניה קצרה במקום ועבדו תמורת אוכל ובגדים שנשדדו מהם בדרך. לאחר מכן, הגיעו לחיפה בשנת 1904, שם כבר חיכה להם אחיו של מצליח שעזר להם להיקלט. בארץ נולדו להם עוד 10 ילדים (לאה אחת מהם שנולדה בחיפה) ולאחר מספר שנים שהמשפחה התבססה הם עברו לירושלים לשכונת זכרון יוסף. הוא עבד בקבלנות בנין בהתחלה עם שותפים ולאחר מכן לבד. בשנת 1954, בנה בניין בן 3 קומות בשכונת נחלת אחים וכל המשפחה עברה לגור בבניין. בסוף ימיו תרם את הבניין לישיבת "פורת יוסף" מלבד הקומה התחתונה שנשארה למשפחה. גם הם קבורים בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים.

חיים ולאה ז"ל

 

חיים נולד בשנת 1899, בכורדיסטן, בעיר זאכו שבפאתי עירק, ועלה לארץ בגיל 15 עם הוריו. הם באו על גמלים וחמורים בדרך ארוכה דרך עירק טורקיה סוריה ועמק הירדן והגיעו לירושלים. היות וחיים לא רכש מקצוע, כדי להתפרנס הוא עבד בעבודות מזדמנות כמו, חקלאות בנין חציבה וסבלות. ובגיל 20 התחתן עם מרים ונולד להם בן אחד. מיד לאחר הלידה, אשתו נפטרה. ואז הכיר את לאה שהיתה צעירה בת 16. הם התחתנו והביאו לעולם 12 ילדים. אולם בתקופה זו של החלפת השלטון העותומני באנגלי המשיך להיות קשה מאד לגדל 12 ילדים, ובפרט בתקופת הפרעות בארץ, ומלחמות העולם הראשונה והשנייה שהשפיעו על הארץ מבחינות רבות, ולא היה אוכל ומים והיה מצב חרום, אבל בכל זאת אנשים התפרסנו בעבודות פיזיות קשות ושרדו. לאה הייתה עקרת בית שנהלה את הבית וגדלה את 10 הילדים (ו-2 ילדים נולדו לאחר קום המדינה) והייתה עמוד התווך של המשפחה. בין שאר המאכלים הרבים, שהנחילה לנו לאה שמור מקום של כבוד למרק החמוסטה עם הקובות מג'רישה שהם מאכל חובה ועובר מדור לדור. חיים נפטר בגיל 70 ולאה בגיל 92. שניהם זכו לראות נכדים וסבתא לאה גם נינים, שניהם קבורים בהר המנוחות בגבעת שאול ירושלים.

 

המשפחה של סבתא רחל

יוסף ורחל ז"ל

 

יוסף ורחל נולדו בארץ ישראל בתקופת שלטון התורכים  רחל נולדה בשנת 1890 ויוסף נולד בשנת 1880. כאשר היה רעב חזק בארץ. יוסף נולד להורים שעלו מעירק, ורחל נולדה להורים אסתר ודוד שעלו ממקדוניה אליה הגיעו מגורשי ספרד והשתקעו מחוץ לחומות בעיר העתיקה בשכונת שמאעה בירושלים. אסתר, אמא של רחל, הייתה בהריון עם אחותה של רחל, כאשר ערבי התנפל עליה ודקר אותה. היא נפטרה אבל הצליחו להציל את התינוקת. רחל נישאה ליוסף ונולדו להם 6 ילדים, אולם 3 בנות נפטרו מהרעב ששרר בארץ ונותרו להם 3 בנים (יצחק, דוד ומאיר). הם התגוררו ברחוב אגריפס במרכז ירושלים ויוסף הקים חוה קטנה שבה גידל פרות עזים כבשים תרנגולות תרנגולי הודו ועוד. מחווה זו הצליח לפרנס את כל בני המשפחה וגם למכור חלב ומוצרי גבינה לתושבי השכונות הסמוכות. רחל השאירה לנו את האהבה לבורקס כל סוגיו שהם מאכל אהוב במשפחתנו. יוסף קבור בהר הזיתים ורחל קבורה בגבעת שאול.

משה ועזיזה ז"ל

 

נולדו בעירק בעיר בגדד, התחתנו ועברו  להתגורר בהודו. נולדו להם 6 ילדים: ארבע בנות (אחת מהם פלורה) ושלושה בנים. משה עסק במסחר, כסוחר במוצרי מזון ושגשג מאוד בעסקיו. המצב הכלכלי של המשפחה היה גבוה, המשפחה חיה ברמת חיים גבוהה עם משרתים בבית, אבל למרות החיים הטובים, הנוחיות והעושר האישה עזיזה רצתה בכל ליבה לעלות לארץ ישראל. הרצון והכיסופים לארץ ישראל השפיעו גם עליהם. הם עזבו אחריהם הכל ועלו לארץ בשנת 1934. בארץ נולד להם בן נוסף. לאחר כשנתיים בערך במסגרת עבודתו ונסיעותיו בעסקי מסחר, חזר משה מתל אביב לירושלים במונית, ובכניסה לעיר דרדרו הערבים את המונית עם כל יושביה לואדי וכל נוסעי המונית נהרגו. זה היה בתקופת הפרעות. משה נקבר בהר זיתים אך בשנת 1948 שהאזור היה בידי הירדנים הם סללו כבישים על אזורי הקברים ועקרו את אבני השיש והשתמשו לבנייה. לצערי מאז לא מוציאים את הקבר שלו. מרגע מותו של משה, חיי המשפחה השתנו מאוד, עזיזה נשארה אלמנה עם 7 ילדים המצב הכלכלי היה קשה והגיעו עד לפת לחם. אך למרות כל הקושי בזכות אהבת הארץ, האמונה והמסורת המשפחה השתקמה והתחזקה. וכל הילדים למדו, הבנים שרתו בצבא, כולם התחתנו והביאו ילדים לעולם וכיום כבר יש דור שלישי ורביעי המפוזר בכל ערי ישראל. עזיזה השרישה בכל המשפחה המורחבת את האהבה לקובה סלק. סבתא עזיזה קבורה בהר המנוחות בגבעת שאול שבירושלים.

מאיר ופלורה בסון ז"ל

 

פלורה – (אמי) נולדה בשנת 1924, בהודו. בגיל 10 עלתה לארץ ביחד עם משפחתה שמנתה זוג הורים ו-5 אחים מלבדה. קליטתה הייתה קשה, שפות האם שלה היו אנגלית והודית. היא לא ידעה עברית והיה לה קשה להתאקלם. כדי לעזור לקליטתה היא התקבלה לבית ספר " מיס לנדאו" (אווילנה דה רושיטלד) שהיה על שם המורה שניהלה ולימדה 40  שנה  בבית ספר זה. שפת החינוך הייתה אנגלית  ואת העברית היא רכשה לאט לאט. כשהייתה פלורה בגיל 12 אביה נרצח בפרעות והמצב הכלכלי בבית היה בכי רע. בית המשפט רצה להעביר את 7 הילדים לבית יתומים וכדי למנוע זאת היא ואחיה הבכור נאלצו לעזור בכלכלת המשפחה הפסיקו את לימודיהם ויצאו לעבוד מגיל צעיר. היא עבדה בפקידות ומגיל 16 עבדה במחנה שנלר ששמש בסיס צבאי לאנגלים. בשנת 1950 התחתנו פלורה ומאיר בירושלים לאחר 2 שנות הכרות וחברות קצרה, ונולדו להם 3 ילדים בת ושני בנים. היא היתה עקרת בית במשרה מלאה ויצאה לעבוד במשרד התקשורת רק לאחר שהילדים גדלו ולמדו בתיכון. נפטרה בגיל 62 ממחלה.

מאיר – (אבי) נולד בשנת 1924, בירושלים. הוא היה ילד שישי ואחרון כאשר שלוש בנות לפניו נפטרו מרעב ונותרו 2 אחים גדולים. המצב הכלכלי היה מאוד קשה אז ואביו הקים מיני חווה במרכז ירושלים (שכללה: פרות, כבשים, עזים, תרנגולי הודו, תרנגולים, ויונים) אשר סיפקו בשר, עוף,  חלב,  ומוצרי גבינה והקלו על הרעב שהיה. כיוון שלא היה כסף בבית שלחו אותו ללמוד במנזר ושם למד חמש שפות קרוא וכתוב ומקצועות חופשיים. לאחר סיום לימודיו עזר לאביו, והחל  לעבוד במשרד הדואר הבריטי עד קום המדינה ברחובות ועבר לגור ברחובות זמן קצר. אחר חזר לירושלים. למד את מקצוע הנגרות והתחיל לעבוד בנגריה פרטית כ-20 שנה, עד שהמפעל עבר לערד. ואז חזר לעבוד בדואר ישראל עד ליציאתו לפנסיה.

שניהם קבורים בהר המנוחות בגבעת שאול ירושלים.

רחל ונפתלי מזרחי

 

רחל – נולדתי לפלורה ומאיר בסון ז״ל בשנת 1951, (3 שנים לאחר קום המדינה למצב שבו המדינה התחילה את צעדיה) וגדלתי עם המדינה, בת בכורה ועוד שני אחים. נולדתי וגדלתי בשכונה נחלת ציון, אחת מ- 23 שכונות המרכיבות את שכונת נחלאות בירושלים השכונה הוקמה בשנת 1891 ביזמתו של אברהם אלברט ענתבי מנהל כי"ח (כל ישראל חברים) שרכש את הקרקע ועזר למשפחות רבות להשתכן בבתים החדשים ולשלם את מחיר הדירה בתשלומים חודשיים הפרוסים במשך שנים רבות. למדתי שמונה שנים בבית ספר ארלוזורוב וארבע שנים בבית ספר תיכון סליסברג. לאחר מכן, התגייסתי לצבא שרתתי בחיב"ה. בשנים 1972-1968 היו המון פיגועים ברחובות ירושלים והתפקיד של בנות חיב"ה היה לעקוב אחרי בני מיעוטים ולרשום את פרטיהם. אחרי הצבא התחלתי לעבוד בבנק לאומי עד לפרישתי לאחר 35 שנות עבודה. במהלך השנים התחתנתי ונולדו לי 3 ילדים שתי בנות ובן שהיום כולם נשואים עם ילדים. כיום אני סבתא בפנסיה ומשתדלת להשקיע בנכדים במשרה מלאה.

נפתלי – נולד בשנת 1942, לחיים ולאה ז"ל, בבית חולים הדסה בהר הצופים בירושלים, ילד שביעי מתוך 13 ילדים. נולד גדל בשכונת הכורדים בירושלים, קרוב לשוק מחנה יהודה. למד 8 שנים בבית ספר דתי "אור החיים" כולל תורה ומקצועות מתמטיקה, מדעים ואנגלית.לאחר סיום שנות הלימודים נאלץ לצאת לעבודה לעזור לכלכלת המשפחה, ולעבוד בעבודות מזדמנות עד לגיוסו לצה"ל בגיל 18, ושרת שנתיים וחצי באילת. אחרי השחרור עבד על משאיות כבדות עד 1979. ולאחר מכן, התקבל לעבודה בקק"ל (קרן קימת לישראל) מוסד ציוני, כנהג מסביר במחלקת התיירות, שם עבד במשך 30 שנה עד ליציאתו לפנסיה – תפקיד שהיווה חלום חייו. במסגרת עבודתו זו הוא הכיר כל דרך וכביש במדינת ישראל הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, הוא הכיר כל מושב ומושבה, את כל מאגרי המים (כ-120) הפרוסים בארץ, כל מפעל חדש שהוקם כל כביש ודרך חדשים שנסללו, ובקיצור הוא היה יותר מעודכן מהוייז של ימינו.

אני ונפתלי נולדנו לתקופה קשה בארץ, המדינה שרק נולדה היתה במצב כלכלי, ביטחוני וחברתי קשה. שנינו גדלנו בשכונות צפופות ומעורבות, בכל שכונה היו מכל העדות ולכל עדה היה את בית הכנסת שלה. במרכז השכונה היה מבנה עם תנור אפיה שכונתי ששימש את כל תושבי השכונה. היו מביאים את סירי הבישול והאפיה ביום שישי לפני כניסת שבת ובשבת בבוקר לאחר התפילה כל משפחה היתה לוקחת את הסיר עם החמין שלה לארוחת השבת. החיים היו משותפים, הדלתות לא היו נעולות, והעזרה אחד לשני היתה שוטפת ורגילה.

תקופת הצנע – לאחר הקמת המדינה ועליית יהודים רבים אליה בתקופה קצרה, נוצר מחסור חמור במזון עקב השקעות בחקלאות בבניה ובתחבורה, וראש הממשלה דאז דוד בן גוריון הכריז על הנהגת "משטר צנע" שכל תושב יקבל מוצרי מזון בכמות מוגבלת עפ"י פנקס תלושים. חווינו תקופה כלכלית לא קלה, אבל החיים במשותף עם כל השכנים שמצבם היה זהה והקרבה הפיזית של כל בני המשפחה שגרו קרוב אחד לשני במרחק הליכה של עד 15 דקות, רוב הזמן אפשרו לנו להתאחד בשבתות, בחגים ובשמחות וגרמו לנו לזכור את התקופה הזאת כתקופה מאושרת ושמחה מאד ולהתגעגע אליה. הסבים והסבתות שהגיעו מכורדיסטן, עירק-הודו, מספרד-מקדוניה לארץ, יצרו כור היתוך חדש לילידי הארץ ולילידנו אשר התערבבו במנטליות היומיומית של חייהם, בכל אורחות החיים- שפה- אוכל-מנהגים- מסורת –לבוש חינוך ילדים ועוד. בדור שלנו ושל נכדינו הכל התמזג והפך לארץ ישראלי-"צברי".

אוכל

האוכל כמובן היה מרכיב מיוחד ומגוון ביותר במשפחה והושפע מהעדות ומשפע הארצות שמהם הגיעו הסבים והסבתות. בתקופתנו לא היו אמצעים רבים לבישול ולמעשה הכלים היחידים  עליהם בשלו, היו "פתיליה" לבישול איטי ורך ופרימוס לבישול מהיר וחזק, ועליהם בישלו את רוב האוכל בסירים גדולים וענקיים {בהשוואה לסירים של ימינו} ובהתאם לגודל המשפחה. למרות זאת נשארו לנו הרבה מאכלים שאנו ממשיכים לבשל גם בימינו אלה.

מהצד של סבתא רחל:

מבית סבתא עזיזה הגיע קובה הסלק האדום והמיוחד, שהיה תבשיל עיראקי מיוחד וטעים, הכינו אותו בעיקר בימי שישי בצהרים והגישו ביחד עם אורז חם. ולפעמים בימי שישי בצהרים או לחילופין  טעים שעועית ואורז  מהמטבח הספרדי של סבתא רחל וגם השאירה לנו את האהבה לבורקס על כל הגוונים והצורות. ארוחות ליל-שבת המסורתיות אצל סבתא פלורה תמיד כללו דג טעים, לרוב דג ברוטב עגבניות שאותו אכלו עם חלות שבת טריות. כמו כן מרק עשיר בירקות חתוכים גס עם עוף. מאכלי החגים המיוחדים ומגוון העוגיות עבודות יד בפורים שאותם לא הצלחנו לשחזר.

מהצד של סבא נפתלי:

גם סבתא לאה וגם סבא חיים היו כורדיים, ולכן כל המאכלים בביתם היו מהעדה הכורדית שנסבו סביב כל סוגי הקובה שהיה המאכל המוכר והאהוב ביותר שאותו בדרך כלל אוכלים ביום שישי בצהריים. יש כמה סוגי קובה, קובה-אדום (שהוא עם מרק אדום שהכינו עם רסק עגבניות), קובה-צהוב (שאת המרק הצהוב הוא מהתיבול של כורכום), אך הקובה "המשפחתי" האהוב ביותר על רוב המשפחה היה קובה-חמוסטה, שהוא קובה "ירוק" עם הרבה סלרי, מנגולד, בצל, שום ועוד, ומילוי בשר מיוחד שנקרא סיסק'ה שלו טעם מאוד מיוחד, וכמובן קובה נבלוסיה, וקציצות הלחם החמות והמיוחדות מחלה או לחם שנשארו,שנשארו מיום אתמול, והיו טעימות מאוד! וכמובן כמה סוגי חמין. ועוד מאכלים רבים וטובים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

כמיהה
רצון עז, געגוע

ציטוטים

”אין חכם כבעל נסיון.“