מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים של סבתא ציפורה בשיכון פיתוח בנתניה

סבתא ציפי ואופק
הבית שנולדתי בו
קליטתה של סבתא בארץ

אני ציפי קאופמן ליפשיץ, נולדתי בבלארוס (רוסיה) בתאריך 19.10.1954, גדלתי בעיירה קטנה ששמה ג"יטקוביץ. נולדתי בשמחת תורה לאימא יפה (שינדלה) לבית צ"לנצוק ולאבא יחיאל לבית ליפשיץ. יש לי אחות גדולה בשם אסתר. נקראתי על שם אמא של אבא שלי צפורה.

הוריי היו פולנים ששרדו את השואה. גרנו בבית מעץ. בחצר היו עצי פרי וגידלנו בחצר ירקות. הייתה לנו פרה בשם רוזקה. הייתה לנו בחצר באר שמשם שאבו את המים. היה לנו שובך יונים. להוריי הייתה חנות כלבו גדולה שניהלו לפרנסתם. אבא שלי היה שחקן כדורגל בקבוצה המקומית, הוא היה קפטן הקבוצה והיה אוהב גם לשחק שחמט. הוריי כאמור היו פולנים. אבא נולד בפינסק (עיר נמל), הוריו התעסקו במסחר בקמח. אימא נולדה בלחווה ואבא שלה התעסק בעורות.

בזמן המלחמה הוריי-  כל אחד לחוד – ברחו לרוסיה ועברו שם את השואה. אמי שמרה לאורך כל התקופה תמונות וחפצים אישיים ממשפחתה למזכרת. היא לקחה מזכרת מאביה: פרוות עור של שועל קטן שכיום נמצאת אצלי ותעבור לדורות הבאים. לאחר המלחמה הם התחתנו ברוסיה והיו להם שתי בנות: אחותי אסתר ואני ציפורה.

ברוסיה הייתה ידיעה שכל מי שנולד בפולין יכול לחזור לארצו. כמובן שהוריי לא הסכימו לחזור לפולין, אבל הייתה שמועה שמפולין היהודים יכלו לנסוע לארץ ישראל ולכן אנחנו נסענו לפולין – כדי לעלות לארץ. אבי ידע ששני אחיו נמצאים בארץ. הם לא ידעו מה עלה בגורלו של אבי, אם הוא חי או מת. האחים של אבי, יוסף ליפשיץ, ואחותו, חיה מכנס לבית ליפשיץ, חיו בנתניה. יוסף היה סגן ראש העיר בנתניה. הוא חיפש ברישומים אנשים שהוא מכיר כדי לעזור להם לעלות ארצה ומצא את השם של אחיו (אבי). הוא ישר סיפר לאחותו חיה והם כתבו לנו מכתב, הייתה שמחה גדולה. יוסף סידר שנעלה לארץ באונייה הראשונה.

נסענו ברכבת לאיטליה ומשם שטנו בספינה יוונית לארץ ישראל. לאחר שבועות ראו מרחוק את חיפה ובספינה הייתה התרגשות גדולה ושמחה. הגענו ביום שישי לחיפה. שם רצו שנגיע לנצרת, אך אבי לא הסכים ואמר שהאחים שלו גרים בנתניה, אז לקחו אותנו במונית לנתניה. האחים של אבי לא ידעו מתי אנחנו נגיע בדיוק. הגענו לכתובת ברחוב הגליל, שם גר יוסף. המפגש היה מרגש מאוד: דמעות, חיבוקים ובכי. נסענו לשער חפר בית יצחק לאחותו חיה. גרנו אצל יוסף כחצי שנה עד שזכינו בדירה בשיכון פיתוח בנתניה ועברנו לגור שם.

החיים בשכונה

הגענו לשכונה. הבתים היו קטנים, בני שני חדרים: חדר שינה שאנחנו הבנות ישנו בו, סלון שבו ישנו ההורים (פתחו את הספה בלילה שנפתחה למיטה), מקלחת ושרותים, מטבחון, הול (מסדרון) ומרפסת. בשכונה שלנו היו עולים ממרוקו, תוניס ומטריפולי. הם היו הרוב בשכונה והיו גם אשכנזים שהגיעו  מרוסיה, הונגריה, רומניה ופולין. היו הבדלי תרבות משמעותיים בשכונה. היו שניים עשר בניינים, בכל בנין שתי כניסות, שלוש קומות. בכל קומה שני דיירים. מסביב לשכונה היו שדות, עצים ושטח פתוח עם כביש, שהיה ברחוב איתמר בן אבי.

ההורים שלי שידעו עברית היו החוט המקשר בין השכנים האשכנזים והספרדים שגם ידעו עברית. אמי דיברה בסגנון ׳חיים נחמן ביאליק׳. היינו מאוד אהודים בשיכון, היינו אנשים מסורים ועזרנו לכולם. בארץ נולד לנו אח בשם בנימין, הוא נקרא כך על שם אבא של אימא שלי. ביתנו היה בית פתוח וחם לכל מי שנכנס. הבית היה בית שמח, תמיד רקדנו לצלילי התקליטים שניגנו על הפטיפון. בית קטן וצפוף אבל שמח מארח ומזמין. אבי עבד בבית חרושת "אביר" ואימא שלי הייתה עקרת בית. הלכנו ללמוד בבית ספר איתמר שהיה קרוב לשכונה.

בבית הספר למדנו ציור, מלאכה, חקלאות ומוסיקה – היה לנו ידע נרחב. כל בוקר היה מסדר בוקר התעמלות ואחר כך  נכנסים לכיתה. כשהמורה נכנסה היינו עומדים ואומרים "בוקר טוב המורה". כאשר חזרנו מבית הספר עשינו שעורים ויצאנו לשחק בחוץ. כל ילדי השכונה יצאו בערך בשעות האלה. היינו משחקים משחקים כמו ׳שוטרים וגנבים׳, ׳חמש אבנים׳, ׳שבע על הקיר׳, חבל קפיצה, גומי, בלורות (גולות), סכין תוקע, ״hands up״ בהשראת השלטון האנגלי. היות שלא היו טלפונים היינו מחברים חוט בין שתי קופסאות של שמנת והיינו מדברים, היינו מדברים בשפת הב׳ ובשפת הוו, היינו מדברים בשפת הסימנים שהמצאנו כדי שההורים לא יבינו אותנו. כשהיה מחשיך ההורים היו קוראים לנו הביתה מהחלון. כולם היו עולים חדשים וכל אחד קרא לילד שלו בשמו הגלותי. למשל: בוריס, פוליקו, פייגלה, רימוצ׳קה, והיו כאלה שהייתה להם שריקה.  הילדים התביישו וביקשו שיקראו להם בשמם העברי. זה היה מאוד מצחיק כי להורים היה מבטא שונה. בוריס היה דב. פוליקו היה אברהם, פייגלה הייתה צפורה, רימוצ'קה הייתה רינה. בשכונה היה המון מקום לשחק כי מסביב עדיין לא בנו בתים. היו עצים, שדות עם פרחים שגדלו. מדי שעה היה מגיע אוטובוס, לא היו כלי תחבורה רבים. לנו היו אופניים: לאבי, לאחותי ולי. לא הייתה לנו טלוויזה אבל ברדיו היו תכניות מעניינות שאהבנו לשמוע אחר הצהריים. הייתה תוכנית בשם "מלכת הגבינה הצהובה". לא היו טלפונים, היינו קובעים מראש פגישות עם המשפחה או שפשוט הלכנו ודפקנו בדלת. בדרך כלל האישה תמיד הייתה בבית. בשכונה שלנו היו עוברות עגלות עם סוסים והיו מוכרים לנו למשל קרח, נפט, סודה, קני סוכר. הרוכלים היו מצלצלים בפעמון או מכריזים בקול על בואם. הילדים היו יוצאים ומציקים להם. היה חלבן שהיה עובר כל בוקר דירה דירה ואוסף את בקבוקי החלב הריקים שבתוכם היה מונח הכסף ומחליף בבקבוק חלב מלא. אז אף אחד לא גנב את הכסף מהבקבוקים. בשכונה המזרחים היו מגדלים תרנגולות, כבשים, תרנגולי הודו שהסתובבו בחצר בין הבתים.

בשנים האלה אני הייתי ילדה שובבה מטפסת על העצים עם הבנים ותמיד קראו לאבא שלי להוריד אותי מהעץ. הרבה פעמים נקעתי את הרגל. בשכונה היה הר בשם ׳הרי גרינטל׳, בשבת היינו מטיילים שם. פרחו שם צבעונים וכלניות. צמחו שם תורמוסים ולחם ערבי שהיינו אוכלים מהשדה כמו היום שאוכלים חמציצים. הייתה לנו מכולת שאימא הייתה קונה בה עם פנקס תלושים לחם. את הכסף היו מגלגלים בניר עיתון "מטבעות". כל שבת היינו לובשים לבן ומטיילים ברחוב הרצל בעיר. כשגדלנו היינו יוצאים לבית קולנוע השרון לראות סרט בארבע לירות. ראינו סרט, קנינו פופקורן ושתינו גזוז וחצי פיתה עם פלאפל והכל הספיק.

מלחמת ששת הימים

לפני שהתחילה המלחמה הודיעו לנו לחפור שוחות ולמלא שקים בחול כי לא היו מקלטים. בכל כניסה היו שקי חול ומאחורי הבתים חפרנו שוחות בצורת זיגזג ומעליהם שמנו את שקי החול. על החלונות הדבקנו נייר דבק לאורך ולרוחב כדי שהשמשה לא תתנפץ. באזעקה הראשונה פחדנו מאוד. בלילות הסתובבו אנשי הג"א ובקשו לסגור תריסים כדי שלא יראו בחוץ את האור. בכל זאת הלכנו לבית הספר. אמי שעברה את השואה דאגה שלכל ילד יהיה שקית עם אוכל וככה הלכנו לבית הספר ורצנו לשוחות.

יום אחד ראינו מטוס ענק ממש נמוך שהפציץ את נתניה. עד היום על יד אגד יש סימנים של הכדורים על הבניין. זה היה מטוס עירקי שחשב שהוא מפציץ את תל אביב. הצבא שלנו הפיל אותו. ברדיו היה תשדיר ממצרים שהודיע בעברית ואמר כך ״קול הרעם מקהיר, הפצצנו את תל אביב" – כל זה כדי להפחיד אותנו. כעבור שישה ימים הודיעו שהמלחמה נגמרה ושישראל ניצחה. היינו מאושרים ושמחים, המדינה הייתה באופוריה והכל פרח ושגשג. לאחר המלחמה הייתי בכתה ז׳. עברנו לגור  בצפון העיר ברחוב ויצמן. למדתי בתיכון "שרת". שירתי בצבא במת"ש בקרייה בתל אביב, הייתי מזכירה ראשית. זה היה כבוד גדול לבת של ניצולי שואה. בחיי המקצועיים עבדתי בבנק הפועלים 42 שנים.

אבי נפטר כשהיה בן 50.  לאחר מכן נישאתי לאלכס.  נולדו לנו שלושה ילדים: אורלי, אלחי ואפרת. אלכס אהב לנגן  בתופים, בכינור וגיטרה. הוא עבד בשיקום שכונות בעיריה. הוא נפטר ממחלה בגיל צעיר בן 44. יש לי כרגע שמונה נכדים. אמי היום בת 96, יש לה שלושה ילדים, 16 נכדים, וכרגע 53 נינים – כן ירבו. זו הנקמה המתוקה של שורדת השואה שהשמידו את משפחתה.

הזוית האישית

סבתא ציפי: החוויות שלי מהחיים זה השכונה, המשחקים, תקופת התיכון, הגיוס לצה"ל. תכנית הקשר הרב דורי נתנה לי את האפשרות להתחבר לאופק נכדי  וזמן איכות איתו. התכנית גם נתנה לי את האפשרות להעביר מידע לדור הבא. מאופק למדתי איך משתמשים במחשב, למדתי עליו שהוא ילד חכם, מתעניין מאוד ושיש לו יכולת למידה עצומה. אני מאושרת שיש לי נכד כזה.

אופק: תכנית הקשר הרב דורי נתנה לי את האפשרות לדעת קצת על העבר של סבתא, המשחקים שהיו בעבר, החיים שהיו לה, במה היא עבדה, הגיוס לצה"ל ותקופתה בתיכון. היה לי ממש כיף להיפגש איתה, לבלות איתה ולהכיר את העבר שלה. אני חושב שהתוכנית קירבה בינינו וזה משמח אותי מאוד. למדתי ממנה שהיו לה חיים קשים אבל גם למדתי ממנה לא לוותר ואני מאוד שמח שיש לי סבתא כזאת. אני אוהב אותה מאוד.

מילון

קול הרע"ם מקהיר
קול הרע"ם מקהיר הייתה תחנת שידור מצרית ששידרה ברדיו, החל משנות ה-50, דברי תעמולה בשפה העברית לתושבי מדינת ישראל. כשפרצה מלחמת ששת הימים התחנה הכריזה בקול תרועה על ניצחונות מדהימים של צבאות ערב ועל תבוסה לצה"ל. הציבור בישראל נתן אמון בידיעות דובר צה"ל, שקיבלו חיזוק מהמידע שמסרו להם בניהם בחזית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ההורים שלי שידעו עברית היו החוט המקשר בין השכנים האשכנזים והספרדים “