מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים של אנדרה

אנדרה כץ, שלי זבולון ותהל שטרן
אנדרה האמא מחזיקה את בתה התינוקת
מפריז לישראל

אני נולדתי בפריז. ההורים שלי היו מבודפשט, ככה למדתי גם צרפתית וגם הונגרית. אני הבת הבכורה במשפחה מתוך ארבעה ילדים. כשהייתי בת שנה וחצי פרצה מלחמת העולם השנייה. יש לי זיכרון מעורפל מהזמן הזה. אני זוכרת מטוס בוער הנופל מן השמיים, אבל זה לא הפחיד אותי, לילדה בת 3 זה אפילו היה יפה, זיקוקי דינור. למרות שהיינו יהודים, בעזרת שכנים נחמדים לא מצאו אותנו, ולא שלחו אותנו למחנה הריכוז, אז נשארנו בפריז.

הייתי ילדה קטנה, אני לא זוכרת הכל, אבל סיפרו לי: כשהתחילו השמועות על גירוש יהודים העוזרת שלנו לקחה אותי ואת אחי לדירה שלה, וההורים נשארו בדירה שלנו. גרנו בבניין ישן, החלונות האחוריים נפתחו על חצר ובחצר הזאת הייתה דירה של השומר. בוקר אחד הגיעו שני גברים גרמנים וחיפשו את ההורים שלי. ההורים היו בבית, אבל השומר יצא לחצר וכמו בן אדם חירש צעק: הם לא בבית! הגרמנים לא האמינו לו, עלו לקומה שנייה לבדוק. ההורים ששמעו את השומר לא פתחו את הדלת, הגרמנים בעטו בדלת בחזקה עם המגפיים שלהם, אבל הדלת הייתה מעץ גושני והם לא הצליחו לשבור אותה, הם רק עשו סדק גדול לכול אורך הדלת. כל חייו אבא שלי סרב להחליף את הדלת הזאת, הצילה את חייהם ואף סרב לתקן את הסדק.

כמה שבועות קודם לכן, אישה הונגריה סיפרה להורים שלי, שהיא השכירה דירה בת 2 חדרים ריקים, ואם הם יכולים להביא רהיטים,כדי לרהט את שני החדרים, הם יכולים לבוא לגור בחצי מהדירה. הורי היו רפדים. אבא הביא את הרהיטים וקיבל מפתח. אחרי שהגרמנים הלכו, הורי עברו לדירה הזאת, ונשארנו בפריז. לאישה ההונגרייה לא היה אותו מזל, לקחו אותה ואת בנה לאושוויץ.

אימי הייתה פעילה ב"התנגדות". אני לא יודעת מה היא עשתה, כי היא אף פעם לא סיפרה לי. ביום שהאמריקאים נכנסו לפריז, המפקד שלה נהרג מהכדור האחרון שירו הגרמנים, ואמא אמרה: " לא יכול להיות שיש אלוהים אם האיש הזה נהרג". היא לא לימדה אותנו כלום בקשר לדת היהודית, הפעם הראשונה שבה נכנסתי לבית כנסת הייתה בחתונה שלי ואת החגים והמנהגים היהודים למדתי בארץ.

בשנת 1947 סבתא שלי הגיעה מבודפשט לגור איתנו. למדתי מקצוע: טכנאית רנטגן, ועבדתי בפריז. בהתחלה עבדתי במכון לצילומי רנטגן אבל לא היה מספיק קשר עם האנשים שבאים לצילומים. אז עברתי לעבוד בטיפולי הקרנות.

בשנת 1960 בפריז הכרתי בחור ישראלי. הוא סיפר לי על ישראל שאליה הוא הגיע ב-1951, מטימישוארה ברומניה, אזור שבו מדברים הונגרית. הורים שלו היו מבוגרים והם הגיעו למעברה והוא חיפש עבודה בזמן שלמד את השפה. הוא עבד בבניין והיה מדריך של ילדים קטנים. אחרי כמה שבועות של טירונות בחרו בו להיות עתודאי והוא התחיל ללמוד בטכניון. אחרי הלימודים שלחו אותו ממשרד הביטחון לשירות צבאי ברשות לאנרגיה אטומית בפריז.

אני הכרתי את ישראל רק מהסרט "אקסודוס", וקצת פחדתי להגיע לשם כי כל החיים חייתי בפריז וזה לא היה דומה בכלל.אחרי כמה חודשים התחתנו ושנה לאחר מכן נולדה הבת שלנו, מירי.

בינואר 1962 הגענו לישראל, לבאר שבע, כי בעלי היה צריך לעבוד בדימונה. ביום השלישי בעלי הלך לעבודה ואני נשארתי בבית עם התינוקת. פתחתי את כל החלונות, שמתי את כלי המיטה בחוץ כמו שעשיתי בפריז ויצאתי עם התינוקת לקניות. כשהיינו בחוץ הגיעה סופת חול. קצת נבהלתי, כי לא הכרתי את התופעה הזו. כשחזרתי לדירה שלי, הכל היה צהוב. כל היום עבדתי כדי להיפטר מהחול. כשבעלי חזר מהעבודה הוא מצא אותי יושבת על כיסא, בוכה והייתה ערימת חול ליד הרגליים שלי. ככה זה התחיל וזה נמשיך שנתיים וחצי. בינתיים נולד הבן שלנו, אמנון.

היו לנו שכנים נחמדים. אני זוכרת את האישה בדירה לידינו, היא דיברה איתי באנגלית. היא הסבירה לי שהיא תמיד קונה את בגדי הילדים בסוף העונה, כי הם יותר זולים. אף פעם לא ראיתי את ילדיה בבגדים למידתם, הבגדים היו תמיד גדולים מידי והילדים נראו לבושים בשק.

אני גם זוכרת את השכנה שהייתה בקומה מתחתינו, קראו לה יולי, היא הייתה הונגריה בעברה. בעלה, חיים לא דיבר הונגרית. הייתה להם בת, שמנה ולא נחמדה. יום אחד, כששאלתי את יולי למה היא נותנת לה כל מה שהיא רוצה ולא מחנכת אותה, היא ספרה לי את הסיפור הבא:

הגרמנים לקחו אותה למחנה ריכוז עם אחותה ואחייניתה. הייתה להם קופסת קוביות סוכר, וכל בוקר היא נתנה קובייה אחת לילדה. בוקר אחד הילדה מאוד רצתה עוד קובייה אחת, והיא סירבה לתת לה, כי פחדה שלא יישאר עד הסוף. למחרת בבוקר, הגרמנים לקחו את אחותה ואת הילדה לתאי הגז, והיא נשארה עם הסוכר. היא סיימה את הסיפור במילים: אני לא יודעת מה יכול לקרות מחר, הבת שלי מקבלת הכל ביום שהיא מבקשת.

אני כמעט התחלתי לעבוד בבית החולים בבאר שבע, אבל לא ידעתי מספיק עברית. נתתי שיעורים פרטיים באנגלית לנשים של צרפתים שגרו בעיר, בשביל העבודה. זה נתן לי קצת סיפוק.

חזרה לפריז – חזרה לטבעון

אחרי שנתיים וחצי חזרנו לצרפת, אבל לא בגללי. בעלי לא סבל את החום של הנגב, 37 מעלות, בזמנו עוד לא היו מזגנים בבאר שבע. היו לנו חיים טובים בפריז, בעלי ואני עבדנו, יכולנו לעשות טיולים, לבלות, לצאת לתיאטרון, למסעדות…. אבל ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים והחלטנו לחזור ארצה. הפעם גרנו בטבעון, מפני שלבעלי היו שם קרובים, וגם לי הייתה דודה.

הילדים הלכו לבית הספר, הבת בכיתה ב', הבן בכיתה א'. הכל היה שונה מצרפת, והילדים התפלאו. יום אחד הבן חזר מבית הספר וסיפר לי שכל הכיתה הרעישה, לא הקשיבה למורה, והיא התחילה לבכות. בצרפת הילדים יושבים בשקט עם כבוד למורה.

חטיבת הביניים הייתה קצת רחוקה מהבית, והייתה הסעה.יום אחד הבן שלי ישב על המדרכה עם הרגליים על הכביש, מורה אחת העירה לו לא לשבת על המדרכה, אז הוא התיישב על הכביש עם הרגליים על המדרכה. הבן שלי התחיל להרגיז את המורים בגיל קצת מאוחר יותר.

מצאתי עבודה בבית חולים איטלקי בחיפה, עבדתי שם 26 שנים בטיפולים לחולי סרטן. בעלי עבד ב"רפאל" (רשות פיתוח אמצעי לחימה.) היינו פעמיים בשנת שבתון. בפעם הראשונה ב-1976 היינו שנה בפריז.

להורים שלי היה בית בכפר קטן, 20 ק"מ מפריז, ושם גרנו. אני עבדתי בפריז,נסעתי כל יום ברכבת הלוך- חזור. הילדים למדו בבית הספר הישראלי בפריז, בית ספר שבו למדו לפי תוכנית הלימודים של ישראל, אבל עם מעט תלמידים בכיתה. למדו שם הילדים של הישראלים שהיו בתפקיד בפריז. הבן שלי היה תלמיד טוב ואחרי שנה, חזרנו ארצה עם הבת, החלטנו להשאיר אותו שנה נוספת. הוא גר אצל אחי בפריז.

בעלי מאוד אהב את הרי האלפים ובילינו שם כל חופשה, גם בקיץ וגם בחורף. בחורף בעלי וילדיי עשו סקי, ובאותו הזמן אני שחיתי בבריכה הפתוחה של המלון והסתכלתי על אלה שגולשים בשלג. בקיץ טיילנו המון, בכל פינה של ההר, אכלנו דברים טובים במלונות. הילדים עד היום זוכרים את החוויות האלה.

ב-1985 נסענו לשבתון בפעם השנייה. היינו שנה וחצי בארצות הברית, במיניאפוליס.

בשבילי השבתון הזה לא היה דומה לקודם. הילדים היו כבר גדולים, הבת הייתה נשואה, הבן למד בטכניון. כמובן שהם נשארו בארץ, והייתי די לבד.

בילדותי למדתי אנגלית בבית ספר והייתי שש פעמים בלונדון. אני דיברתי אנגלית עם מבטא בריטי. בארצות הברית מדברים אנגלית עם מבטא אמריקאי, ולפעמים לא הבינו אותי. יום אחד קרה לי מקרה מצחיק: הלכתי לטייל, היו 10- מעלות בחוץ, הגעתי לבית קפה, וביקשתי ספל תה חם. המלצר הביא לי כוס גדולה של תה מלאה קרח. לקח בערך 3 דקות עד שהוא הבין מה אני מבקשת.

הכרתי שם משפחה עם שני ילדים, האבא היה גם בשנת שבתון, וביליתי קצת זמן עם אשתו וילדיו. הכיף שלנו היה פעם בשבוע, ללכת למה שקוראים לו באנגלית: Garage Sale. אנשים שמים שם דברים שהם רוצים למכור. קניתי שם את כל כלי אוכל וכלי מטבח. הם היו כ"כ יפים שהבאתי אותם ארצה כאשר חזרנו. כשהילדים באו לבקר, טיילנו קצת בארצות הברית, היינו בסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. הילדים גם ביקרו בוושינגטון אצל אחותו של בעלי.

בקיץ 1973 אמי ראתה דמות בתוך אבן, בעזרת סכין התחילה לפסל את מה שראתה. בהמשך היא לקחה שיעורים אצל פסלים מפורסמים בפריז, והיו לה גם תערוכות בצרפת ומחוץ לה.

בעלי נפטר בשנת 1988.

בינתיים שני הילדים שלי התחתנו, מירי ב- 1984, ואמנון ב- 1991.

ביום הולדת 52 קיבלתי מבתי מתנה מאוד יפה, נולדה ליטל, הנכדה הבכורה והיחידה שלי. אני קוראת לה מתנה. כעבור 17 חודשים, נולד אחיה, שחר. במרץ שנת 1994 נולד אביב, הבן הבכור של אמנון. מירי ובעלה הכינו לי עוד מתנת יום הולדת, אבל בגלל שזה היה בן, הוא הגיע בחמישה ימי איחור ליום הולדת 60 שלי. אצל אמנון הגורל רצה שיהיו תמיד 8 שנות הפרש בין הילדים. אביב בן 24, אדר בן 16, ואפק בן 8.

לפני שנתיים  ליטל התחתנה, וב-14 למאי בשנת 2017 נולד הנין הראשון שלי, עומרי.

בתחילת שנות התשעים התחלתי ללמוד אנרגיה אוניברסלית כתחביב, טיפלתי באנשים. ברמה החמישית למדתי לטפל מרחוק. המטופלת הכי נאמנה שלי הייתה אמא שלי, וטיפלתי בה עד סוף חייה. אחר כך הפסקתי. אני חושבת שהייתי צריכה להתחיל שוב כי היו לי תוצאות טובות.

יצאתי לפנסיה ב- 01/01/2000. אחרי 3 שנים של מנוחה, חיפשתי עיסוק. מאז אני מתנדבת לעזרת העולים החדשים מצרפת. אני עוזרת להם בצעדים הראשונים שלהם בארץ, ארנונה, חשמל, ביטוח לאומי, קופת חולים וכו'… הרבה דברים שונים מהדברים שבצרפת. הכי קשה לי להסביר להם בארץ בשביל לקבל אינטרנט לא מספיק להירשם להוט או לבזק. בלי ספק אין אינטרנט. בצרפת זה לא ככה.

אני חושבת שמילאתי את הייעוד שלי:

במשפחה של סבתא שלי הגברים היו רבנים, וכך זה עבר מדור לדור כמו מסורת, עד אבא של סבתא שלי. הוא הכיר בחורה מאוד יפה עם שיער ארוך ובלונדיני. היא לא רצתה להיות רבנית, מפני שלא רצתה להסתפר. סבא רבא שלי אמר לאביו שהוא עוזב את הרבנות, ואבא שלו מאוד כעס ואמר לו: "אתה כבר לא הבן שלי, תחליף שם". לזוג הזה נולדו 10 ילדים.

כמו שאמרתי בתחילת הסיפור, לא גדלנו בדת היהודית, ואם הייתי מתחתנת בצרפת, אולי ילדי ונכדיי היו נוצרים כיום. לכן אני חושבת שגורלי היה להחזיר את משפחתי ליהדות, ואת זה עשיתי בגדול.

Je pense que mon karma était de rendre ma famille au judaïsme, et ça je l'ai fait en grand.

השנה אנו חוגגים 70 שנה למדינת ישראל ואני רוצה לסכם שעלייתי לארץ ישראל הייתה מוצלחת כמו שאומרים בשירו של עוזי חיטמן:

"כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי

כאן בניתי את ביתי בשתי ידי

כאן גם אתה איתי וכאן כל אלף ידידי

ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודי".

ואכן גידלתי שלושה חיילים לתפארת מדינת ישראל.

הזוית האישית

תהל שטרן, שלי זבולון: נהנינו מאוד לעבוד עם אנדרה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

Garage Sale
מכירת חצר

ציטוטים

” לכן אני חושבת שגורלי היה להחזיר את משפחתי ליהדות, ואת זה עשיתי בגדול. “