מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים שכאלה של צילה

מפגש הקשר הרב דורי בבית הספר
עבודה בתכנית הקשר הרב דורי
הסיפור מספר על צילה שעלתה מפולין עם שניי אחיה לארץ ישראל עם כל הקשים היא הצליחה להקים משפחה טובה

צילה נולדה בשנת 1934 בטרנובזק, פולין.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה הגיעו הגרמנים לפולין, אם צילה ומשפחתה לא היו בורחים הגרמנים היו תופסים אותם ולוקחים אותם לגטו. לכן אביה החליט לברוח לרוסיה כי זו הייתה הדרך היחידה להציל את חייהם. לא הייתה אפשרות אחרת מלעבור את גבול פולין לרוסיה בסירה, כל זה קרה כשהיא הייתה רק בת 6. הם הגיעו לברית המועצות (רוסיה של היום) ולמדינה קטנה בשם אוזביקסטן, כדי שיהיה להם כסף לאוכל הם היו אוספים כותנה. כך הם גרו שם שנה עד שהיא ושני אחיה (מוטי ושמוליק) הקטנים גילו שההורים שלהם חולים אז הוריה החליטו לשלוח אותה "לגויה". גויה היא אישה פולנייה מטעם הכנסייה,שניסו להפוך אותם לנוצרים. צילה בתור ילדה בת 7 הבינה שזה לא נכון ואמרה לאחים שלה שלא יקשיבו להם.

נציגים שבאו מארץ ישראל ארגנו משלחת של ילדים שכדאי שיעלו לארץ ישראל וצילה ואחיה היו חלק מהמשלחת. כאשר המסע הזה לקח שלוש שנים עד ל"חניה" בטהרן. שם בטהרן נשארו שנה עד שהגיעו לארץ ישראל. לצילה היה דוד בקיבוץ "יד מרדכי" ולשם הם הגיעו אבל אחיה הקטנים הם לא הסתדרו בגלל שילדי הקיבוץ וההורים המאמצים שלהם התנהגו בצורה נוקשת ולא מכבדת כלפיהם. הם עברו לקיבוץ מזרע ושם התחלקו לפי הגילאים, בקיבוץ היה נהוג שכל קבוצת גילאים יהיו בנפרד. הם למדו ועבדו בקיבוץ והיא עבדה "בשפנייה" שזה מקום בו מאכלים ומטפלים בשפנים ואחיה האמצעי עבד עם טרקטור.

כעבור כמה שנים צילה התחתנה ועברה לגור בקריית אתא בעלה, עבד במפעל אתא ובתה היחידה, איריס, עבדה ברפאל. שם איריס הכירה את בעלה (שניהם עובדי רפאל) לאחר מכן הם עזבו את קריית אתא ועברו לכרמיאל אשר הם גרים שם עד היום. בקריית אתא לא היה לה מקצוע אז היא טיפלה בילדים.

"גם לאחר מכן שבעלי נפטר, ז"ל, המשכתי לעבוד בתור מטפלת לילדים וכיום אני נמצאת במועדון גיל הזהב, ששם יש חוגים ואפשר ללמוד מקצועות. כשאני נמצאת במועדון אני אוהבת לעזור לאנשים החלשים שם ולעודד אותם." – מספרת צילה.

אחיה הכיר בחורה מקיבוץ העוגן, יש לו ארבעה בנים כשאחד מהם עזב את הקיבוץ. לאחר זמן מה לא היה לו טוב בעיר אז הוא חזר לקיבוץ. זיכרון שזכור לה היטב היה כששמוליק אחיה יצא לטיול חבר שלו הוכש על ידי נחש ואחיה שמוליק מצץ את הארס ואת הרעל והוא הציל את החבר שלו תוך כדי שהוא סיכן את חייו. אחיה מוטי היה רקדן, הוא רקד בקיבוץ והוא שחה ממש טוב. אפילו הצליח לשחות את הכינרת שלוש פעמים. הוא גם עבד בבית החרושת כקוטף מלונים.

בצבא צילה הייתה בחיל האוויר שם היא קיפלה מצנחים, היא הייתה הכי טובה בעבודה שלה ואפילו הצטיינה. כאות תודה אחד המפקדים של הצנחנים שצנח עם המצנח שצילה הכינה וקיפלה, הביא לה בושם כאות תודה. כאשר היא השתחררה מהצבא היא חזרה מהקיבוץ וטיפלה בילדים. היא הייתה מאכילה אותם, משחקת אתם, משכיבה אותם לישון ומטפלת בהם.

לאחר שהיא כבר "השתעממה" בקיבוץ היא החליטה לעבור לאחד הקריות ובחרה בקריית אתא היא הכירה את בעלה דרך שידוך באמצעות ההורים המאמצים שלה. כשהם גרו ביחד והכירו הוא עבד בבית החורשת. כשהם עברו לגור ביחד הם גרו במוצקין תקופה קצרה, אך בגלל שהתנאים היו קשים, היה קשה לגור שם בגלל האוויר הלא נקי הם החליטו לעבור לקריית אתא. לאחר כמה שנים התחתנו והביאו בת אחת. היום יש להם שתי נכדות ,שלושה נינים ושתי נינות.

הזוית האישית

צילה סיפרה את סיפור חייה ללידור ועמית, תלמידי בית ספר רוגוזין א, קריית אתא, במסגרת השתתפותה בתכנית הקשר הרב דורי ויחדיו תיעדו חלק מסיפורה.

מילון

שפנייה
מקום בו מאכלים ומטפלים בשפנים

ציטוטים

”כשאני נמצאת במועדון אני אוהבת לעזור לאנשים החלשים שם ולעודד אותם“