מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים פעם

אני ונכדותיי התאומות עדי ורותם
אני ואחיי בלבוש תואם בגיל 5
סבתא יהודית שטיינר מספרת

שמי שטיינר יהודית, נולדתי בתל אביב בשנת 1951 עם אח תאום שצעיר ממני בעשר דקות. יש לנו אח גדול מאתנו בשלוש וחצי שנים. בגיל שנה וחצי עברנו לגור ברמת גן, עיר בה אני גרה עד היום. הדירה שעברנו אליה הייתה דירה רגילה לאותה תקופה, בת שני חדרים, חדר אחד שימש בערב כחדר שינה של ההורים וביום כסלון. החדר השני שימש לחדר שינה שלי ושל אחיי, כשאנחנו ישנים במיטה עם שתי קומות – אחי הגדול ישן במיטה העליונה ואני במיטה התחתונה. תחתיה הייתה מיטה נוספת שבלילה היו מוציאים לאמצע החדר ועליה ישן אחי התאום.

הסיפור של הורי

אימא הייתה ניצולת שואה שהגיעה לארץ בגיל 15 לבד בזמן מלחמת העולם השנייה, כשכל אירופה הייתה מקום מסוכן ליהודים. היא עלתה במסגרת ארגון עליית הנוער שכונתה אז עליית ילדי טהראן. הסיבה שהעלייה כונתה כך הייתה בגלל שבאותה התקופה רוכזו כל מיני ילדים מרומניה ומפולין בטהראן, ולאחר מכן עלו לארץ בשנת 1943 ונאספו בעזרת הנרייטה סאלד, שהייתה המנהלת של עליית הנוער ומונתה לפקח על קליטתם של הילדים שהגיעו לאזור רחובות. חלק מהילדים נקלטו בקיבוצים חילוניים וחלקם נקלטו בקיבוצים דתיים. אימא שלי נקלטה לקיבוץ חילוני: קיבוץ גבעת ברנר ונכון להיום בני השני חי שם עם בת קיבוץ ועם שתי בנותיהם.

אבא שלי הגיע בשנת 1928 מרוסיה עם ההורים שלו ואח צעיר, אימא שלו הייתה בהריון. הם עברו לגור בתל אביב. לאחר תקופה קצרה אימא שלו ילדה תינוק. כשהיה בן שלושה חודשים אושפז התינוק בבית חולים בגלל חום גבוה ולמחרת, כשבאו לבקר אותו, המיטה הייתה ריקה ולא היו אף ראיות למוות ויש סיכוי שהוא נחטף. אבי גדל עם אמו לבד בתנאי עוני קשים. בגיל 16 אבי גוייס להגנה ובהמשך שירת בצבא. במהלך השירות הוא פגש את שמעון פרס ואשתו ואפילו גר איתם באותה יחידת דיור. בתקופת מלחמת השחרור, אבי הכיר את אמי שעברה לגור אצל דודתה לתקופה קצרה, ולאחר מכן הם התחתנו. אחרי שנה נולד להם אחי הבכור שגר היום עם משפחתו בקנדה ושלוש וחצי שנים לאחר מכן נולדתי אני עם אח תאום, כאמור.

הסיפור שלי

אותה תקופה זכורה לי כתקופה מאוד טובה. באותו זמן לא היו טלוויזיה ומחשב, את הזמן הפנוי העברנו בארוחות משותפות ובשיחות משפחתיות. בחצר הבית גידלנו מספר חיות כמו כלב, חתול, צב, אפרוחים וקיפוד. באותה תקופה לרוב המשפחות לא היה כלי רכב. מאחר ואבא שלי עבד בחברה שסיפקה ונתנה שירות לציוד חשמלי שהתחילו לייצר בארץ, כמו מכונות כביסה, הוא קיבל רכב ששימש אותו לצרכי עבודה ואותנו גם לטיולים בשבת בכל הארץ. באותה תקופה גם לא היו מקררים כמו היום שמחוברים לחשמל, אלא זה היה מין ארונית שבחלקה העליון היו מניחים בלוק של קרח שהיו קונים מעגלון שהיה עובר עם עגלה גדולה ברחוב. למטה היו מדפים שעליהם היו מניחים את המוצרים שהיו זקוקים לקירור. בלוק הקרח היה נמס לתוך כלי שהיה בתחתית הארונית אחרי כמה שעות. את המוצרים שהיו זקוקים לקרר היו צרכים לקנות כל יום מחדש.

בית הספר היו מקום שלמדנו בו עד השעה אחת. הכיתות היו מאוד צפופות, היו כיתות של יותר מחמישים ילדים בכיתה. המנהל והמורות היו אנשים שמאוד כיבדנו. אני אישית מאד אהבתי את שיעור מלאכת יד, המורה הייתה מחלקת כל מיני חומרי גלם כמו בדים, חתיכות עץ ועוד שמהם יצרנו דברים מאוד מיוחדים. רוב היום אחרי לימודים העברנו במפגשים עם חברים בחוץ בחצרות ובשדות הקרובים קטפנו חמציצים, פרחים, פירות מעצים כמו גויאבות, שסק, תות בר וכל פרי אחד שניתן לקטוף.

בשנת 1971 הכרתי את דוד בעלי דרך שכן שגר בדלת סמוכה. אחרי תקופה קצרה התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים: הבכור אלון, הבן השני יובל ואחרי מספר שנים נולדה לי בת דפנה. בני הבכור למד בבית ספר טכני ברמת גן והמשיך לאחר דחיית הצבא להוציא תואר הנדסאי במכללה בכרמיאל. לאחר מכן שירת ביחידה תלפיות. אחרי סיום הצבא הכיר את לימור אשתו ונולדו להם שלוש בנות. יובל בני האמצעי התחתן אחרי הצבא עם בת קיבוץ שירלי ונולדו להם שתי בנות. דפנה ביתי הצעירה למדה את מקצוע התזונה והיום עובדת בתור דיאטנית בבית חולים קפלן.

הזוית האישית

סבתא יהודית: מאוד שמחתי להגיע למפגשים בתכנית למרות המרחק מהבית, במפגשים יכולתי לעביר לכן את הסיפור האישי שלי. המסר הוא שלמרות שלא חיינו בתקופה שפע למעשה לא היה חסר לנו כלום.

נכדות עדי ורותם: את הצלחת להעביר לנו שאפשר להיות מאושרים לא רק מדברים חומריים אלא ממשפחה, מחברים וטיולים בטבע.

מילון

בלוק קרח
קובייה גדולה של קרח שרכשו ואיתה קיררו מוצרי מזון בבית.

ילדי טהרן
ילדי טהראן הוא הכינוי שניתן לקבוצת ילדים ניצולי שואה שהועברו מפולין לטהראן שבאיראן, ולאחר מכן הועלו לארץ ישראל בשנת 1943. לרוב ילדי טהרן היה רק הורה אחד. על פי דיווחה של הנרייטה סאלד, 124 מתוכם היו יתומים מאב ומאם. לחלקם היו הורים שנשארו בברית-המועצות ומסרו אותם למנזרים ובתי-יתומים פולניים ומשם הם הגיעו לאיראן. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”המנהל והמורות היו אנשים שמאוד כיבדנו“