מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים מתחילים בגיל 70

עידו עם סבא משה
שלום כיתה א': סבא משה ביום הראשון בכיתה א' (1953)
סיפורו של משה

קרן שמש צובעת באור יקרות אילן תולדות רב פארות, היונק ממימי נהר הזמן היהודי. ואתה, עידו, ילד תאב דעת, הומה על סתריך עד שיהיו נהירים לך. חשקה נפשך לדעת מאין באת ולאן אתה הולך. כלום נלושו כל הדורות מעיסה אחת, או שהחידוש ממתין לך במעלה דרך חייך

סבי סבך עוד היו תלושים בניכר, זרים, חסרי בית ומגן. סבא רבא שלך כבר היה דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. אתה, עידו, נושם, אוויר של חירות.

סבתא רבתא שלך, מלכה שניצר (לבית אייכנבלט) נולדה בשנת 1921 בביחאווה, בפלך לובלין שבפולין, לעקיבא, סוחר עצים ולדבורה. היא וששת אחיה ואחיותיה ניהלו אורח חיים דתי. סבתא עודנה זוכרת את התקריות של ימי ראשון, במהלכן התגרו נערים נוצרים, בדרכם לכנסייה, באחיה ובשאר בני נוער יהודים, והאשימו אותם ברצח ישו משיחם. האחים הגדולים של סבתא לא נותרו חייבים ובמהרה גלשו הגידופים לחילופי מהלומות, שהסתיימו בבוא המשטרה המקומית. סבתא מלכה מספרת, שהיא עצמה לא חשה בילדותה שנאה מצד הנוצרים. להפך, חביבה הייתה על מפקד המשטרה המקומית, נוצרי, אביה של אחת מחברותיה הטובות והוא נהג ליטול את שתי הילדות לזירת ההחלקה על הקרח.

יהודי ביחאווה התפצלו לתנועות שונות החל בבונד האנטי ציוני וכלה באגודת ישראל החרדית ותנועות ציוניות שונות. סבתא מלכה עצמה הלכה לתנועת הנוער הציוני, שהקימה קיבוץ להכשרת חלוצים בארץ ישראל. מדריכה בתנועה, שמחה ארליך נעשה מנהיג מפלגת מרכז בישראל, הקים, בצוותא עם מנחם בגין, את הליכוד והיה שר האוצר.

באמצע שנות השלושים למאה שעברה התעצמה שנאת ישראל בפולין, ומשפחת אייכנבלט, כמו יהודים רבים אחרים, חשה כי הקרקע נשמטת תחת רגליה. המשפחה הצליחה להוציא שלושה סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) מטעם שלטונות המנדט הבריטי.

בשנת 1935 עלו ארצה ההורים עקיבא ודבורה ובנם הגדול, משה. מלכה, בת 13, נותרה ללא אבא ואימא, בהשגחת אחיה ואחיותיה הגדולים שגרו בעיירה סמוכה. כעבור יותר משנה הגיעו עוד שני סרטיפיקטים- על שם מלכה, בת ה-14 ואחותה הקטנה פסיה, בת 11. שתי ילדות יהודיות קטנות, כל אחת נושאת מזוודה, היטלטלו לבדן ברכבות מפולין ועד נמל קונסטנצה שברומניה, משם הפליגו לארץ ישראל. ביום בואן לארץ היה אמור להמתין להם בנמל אחיהן הגדול משה. אך הימים ימי פרעות היו, כנופיות ערביות השתוללו בדרכים והמשטרה הבריטית חסמה את הכניסה לנמל. שתי האחיות חשו אובדות עצות. בסופו של דבר מישהו חמל עליהן, סידר להם לינה במלון בחוף ובישר לאח הגדול על בוא אחיותיו משה הגיע לקחתן רק ביום המחרת.

סבתא מלכה ופסיה גרו עם הוריהן בדרום תל אביב, ברחוב הקישון. מלכה עבדה במפעל לייצור קרטונים. את שכרה שלחה לאחיה ואחיותה שנותרו בפולין ומצבם הכלכלי היה בכי רע, בעודה מקווה לאיחוד משפחה בהקדם. היא לא זכתה: ארבעה מאחיה ואחיותיה וילדיהם הושמדו בשואה.

בתוך כך עברה סבתא מלכה קורס חובשים בארגון ההגנה, המחתרת הגדולה ביישוב העברי. מפעיליה במחתרת הסתייעו בחזותה הנערית התמימה להברחת אקדחים מתחת לבגדיה אל מפקדים גבוהים בארגון. והיא עשתה זאת ללא היסוס, למרות העונש הכבד שהיה צפוי לנושאי נשק שלא כחוק. בשנת 1941 נישאה מלכה לשמואל שניצר, עיתונאי שנחשב  מקורב למחתרת לח”י. ההגנה לא מחלה לה על אהבתה העמוקה ליריב אידאולוגי. הושם עליה מעקב וסופ, ובסופו של דבר סולקה מהארגון.

סבא רבא שמואל שניצר

סבא רבא שמואל, מהבולטים בפובליציסטים (כותבי מאמרי דעה) במדינת ישראל, נולד בסכוונינגן, הולנד, בשנת 1918, למשה אליעזר שניצר  וגננדל לבית ויינדלינג. היו לו שנים-עשר אחים ואחיות. המשפחה, שומרת מצוות, העתיקה את מושבה לאנטוורפן, עיר נמל בדרום בלגיה, ועסקה בליטוש יהלומים. שמואל למד בבית הספר יסודי תורה, בו נהגה  משמעת קפדנית: לא אחת ספג מכת סרגל בפרקי אצבעותיו על הפרעה בשיעור. בבית דיבר אידיש והולנדית. בבית הספר הוסיף גם עברית, גרמנית, צרפתית ואנגלית, בתוכנית לימודים שחציה יהודית-תורנית וחציה חילונית.

בילדותו היה חבר בתנועת בני עקיבא ואחר כך בביתר, שם למד, בין השאר, להתגונן מפני בריונים אנטישמיים.  תלמיד חכם היה ומילא כרסו בש”ס ופוסקים. בבגרותו עמד ללמוד להסמכה לרבנות בישיבת חכמי לובלין, אקדמיה תלמודית מזהירה, שקיבלה לשורותיה עילויים ששלטו היטב בארבע-מאות דפי גמרא עם מפרשים, בהלכות שולחן ערוך ועוד כהנה וכהנה. אולם אביו התנגד לכך ושיכנע אותו, שאל לו לחיות כרב. וכך ניצלו חייו, מפני שבתוך זמן קצר, פלשו הנאצים לפולין, העלו באש את כל הספרים במוסד וגורל התלמידים היה רע ומר.

שמואל עלה לארץ ישראל באניית המעפילים פאריטה של התנועה הרוויזיוניסטית, לאחר 42 ימי נדודים בים, כמעט בלא מים ומזון, עלתה האנייה על שרטון במתכוון מול חוף תל אביב, לבל יוכלו הבריטים לשלוח אותה בחזרה ללב ים. תושבי תל אביב סייעו למעפילים שירדו לחוף ורק כותנתם לעורם. האנייה הגיעה ארצה כשבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הנאצים עתידים לרצוח את אביו ואמו תשעה מאחיו ואחיותיו ואת בני ביתם.

לאחר כמה חודשי עבודה חקלאית בבאר טוביה עבר לעסוק בעיתונאות, תחילה בעיתון המשקיף ואחר כך ב"ידיעות אחרונות". לצד ד”ר עזריאל קרליבך, אריה דיסנצ’יק ושלום רוזנפלד הקים ב-1948 את מעריב, שבמשך עשרות שנים היה העיתון הנפוץ במדינה, ובשנים 1986-1980 היה עורכו הראשי של העיתון. הוא הלך לעולמו בשנת 1999, מיד לאחר שסיים לכתוב את מאמרו האחרון לגיליון יום המחרת.

כמעט שישים שנה הילך שמואל בשדות העיתונות הישראלית. בכתיבתו לא ראה משלח יד בעלמא, אלא ייעוד ושליחות בשירות העם היהודי ומדינת ישראל, וככזה היה ממשיך דרכם של הפובליציסטים הציוניים הגדולים. רודף אמת היה, ומעולם לא חשש מ”מה יגידו”, מפני שידע, כי מקום שבו שוררת רק דעה אחת הוא מדבר רעיוני, ורק ריבוי דעות הוא היוצר חיים ומציאות. כמי שדגל בחופש הוויכוח ובחירות של פולמוס – היה ממממשיה המובהקים של הדמוקרטיה הישראלית.

מבחר מאמריו כונסו בספר אבני דרך. הוא כתב גם את הספרים הרפתקאות אפריקניות, היסטוריה של היבשת השחורה לבני הנעורים, ואת אלבום העולים (יחד עם חיים גורי) ותרגם לעברית עשרות ספרים, ובהם אלטנוילנד להרצל מגרמנית, יומנה של אנה פרנק מהולנדית, אבא גוריו, מצרפתית, חיי מיכלאנג’לו, מאנגלית, ועוד ועוד.

אני, משה שניצר, סבא של עידו, שותפי הצעיר לתכנית הקשר הרב-דורי, נולדתי בשנת 1947, שלהי המנדט הבריטי, בארץ ישראל, בתל אביב. כשהייתי בן שנה ורבע יצאה מדינת ישראל אל העולם.

ילדותי היא דירת-דחק בשכונת יד-אליהו, בדרום תל אביב. היו שם שדות ופרדסים ומשוכות-צבר (סברס) ועצי תאנה ובארות מים בטרם עלתה עליהם “שלמת בטון ומלט”, כדברי המשורר. חיינו חיי צנע ופשטות. עודני זוכר את הפרימוס והפיילה (גיגית), שבה הייתה אימא מכבסת את בגדינו, ואת הדוקרן הנעוץ בבלוק של קרח, עמו מיהרתי מהמרכז החדש הביתה. הייתי מניח את הקרח בארגז אחסנת המזון, לשמור על טריות המוצרים. אני זוכר את הקרפיונים  השטים באמבטיה בשלווה ואינם מעלים בדעתם, כי עוד מעט יהיו למעדן בסעודת ליל השבת.

יד אליהו הייתה קליידוסקופ של גלויות: ניצולי שואה וחיילים משוחררים ועולים מצפון אפריקה וממדינות ערב גרו בה בכפיפה אחת.

קטנה הייתה דירתנו (52 מטרים רבועים), ונוסף על אמי ואבי ואחי הצעיר ואנוכי, תמיד גרו בה דודים ודודות ודודנים, פליטי שואה ואורחים נטו ללון; ובלילות היו המזרנים נפרשים כבמטה קסם על הרצפה. אחווה קסומה שרתה עלינו, ומעולם לא חשנו כי צר המקום מלהכיל. אולי משום שהימים – ימי  חזון היו, ומצוקות הפרט התבטלו אל מול התמונה הגדולה – מדינה יהודית הקורמת עור וגידים אחרי  אלפיים שנות גלות.

חביב היה על אבי המכתם: יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת (משלי כ’ 15) לאמור: בעולמנו אין מחסור בזהב ופנינים, אך שפתיים האומרות דברי דעת חשובות הרבה יותר. ממנו גם למדתי: דעה קנית – מה חסרת? דעה חסרת – מה קנית?.

בדירתנו הקטנה החזיק אבא ספרייה גדולה יחסית ובה ספרים בשפות שונות. כדי לעודד אותי לקרוא, הבטיח לי ספר במתנה בעבור כל עשרה ספרים שאשאל בספרייה ואכתוב עליהם חוות דעת. גדלתי על ברכי ספרות הילדים הקלאסית, בצד התנ”ך, המשנה והאגדה. כל אלה ישפיעו על סגנוני לעתיד לבוא.

ספר הספרים חביב עליי מכל ספר שבעולם. אני כמעט מחובר אליו באינפוזיה. חלק ניכר מאוצר הלשון שלי ומעולם האסוציאציות שלי מקורו בתנ”ך. הוא חי  ובועט גם היום. הוא  שנתן לנו נורמות (רדיפת צדק ושלום,  קדמות האדם שנברא בצלם, הדאגה לחלש). הוא שעיצב את האומה, הערה אל קרבה את יכולת ההפשטה, מאפיינה המובהק של הציוויליזציה היהודית. התנ”ך הוא ספר המתאר את סבכי ישותו של האדם, עליהם יעמדו לימים מדעי ההתנהגות והספרות היפה. ספר שבו אני רואה את המנדט שלנו על הארץ הזו.

היינו ילדים שמחים בחלקנו, נהנים להתרוצץ בחצר הגדולה עם ילדי השכנים. לפעמים חוויתי אלימות, אך אבא לימד אותי להחזיר מנה אחת אפיים ומאז לא ידעתי התגרויות והצקות.

בן שש הלכתי לבית הספר היסודי  החיל. מכיתה א’ הלכתי לבדי לבית הספר, מרחק רב, וחציתי כבישים סואנים ללא ליווי מבוגרים. הצפיפות בכיתה הייתה רבה. בשל המחסור בכיתות לימוד למדתי במשמרת שנייה – בין השעות 12 בצהריים עד ארבע אחר הצהריים. יותר מחמישים ילדים למדו בצריף חם מאוד (לא היו אז מזגנים) ולא אחת מצאתי עצמי ננזף ומסולק מן הכיתה בגין הפרעה. רווח והצלה עמדו לי ולחבריי בכיתה ג’, כשנפתח בסמוך בית ספר יסודי חדש, בר גיורא שמו, אליו הועברנו על מנת לדלל את הכיתות. בבית ספר זה נהגה משמעת חמורה ופעם נמלטנו, כל תלמידי הכיתה, מבית הספר במחאה על מה שתפשנו כ”נוקשות פדגוגית יתרה. ”אבא הוכיח אותי בדברי כיבושין: “אתה אומר שברחת מבית הספר מפני שכולם ברחו? אל תהיה כבשה בעדר. תהיה אדם עצמאי. שקול כל דבר לגופו, ואל תפעל רק כי כך עושים כולם.” דבריו חילחלו אל קרבי ונודעה להם השפעה ניכרת. לא אחת שילמתי מחיר יקר על סירוב “ללכת עם הזרם”, “העדר קונפורמיות” בעגת מדעי ההתנהגות, אך המכתם מי שהאמת אתו הוא הרבים, ואפילו הוא יחיד, עתיד ללוות אותי כל חיי.

בסוף השנה החמישית ללימודיי עברנו דירה, לרחוב הירשנברג, הסמוך לקרן הרחובות דיזנגוף וגורדון, אזור המכונה היום הצפון הישן של תל אביב. תהליך הפרידה מחברים ותיקים ורכישת חברים חדשים לא היה קל, אך בתוך כמה חודשים השתלבתי במעגלי הרוקדים באסיפות הכיתה, והשיר “בן בוחר בת ובת בוחרת בן” עודנו מהדהד באוזניי כמו לא חלפו מאז קרוב לשישים שנה.

בימים ההם לא היו חטיבות ביניים ולאחר שמונה שנות לימוד יסודי למדתי בבית הספר התיכון אליאנס ברמת אביב, שהתייחד בלימוד מוגבר של השפה הצרפתית, בצד האנגלית. למדתי במגמה ההומניסטית, ובין השאר ייצגתי את השכבה בתחרות חיבורים של תל אביב וגוש דן, שנערכה בגימנסיה הרצליה. מאותן שנים זכור לי משפט אייכמן, שהטביע חותם עז על כל היישוב. איש לא יצא ממנו דומה לעצמו. אבא, שכתב על המשפט במעריב, היה אחד משני העיתונאים הישראליים שנכחו במעמד תלייתו של אייכמן, הצורר הנאצי. למחרת בבוקר, כשפתחתי את מקלט הרדיו לשמיעת חדשות השעה שבע בבוקר, נדהמתי לשמוע את קולו העמוק של אבי המתאר את המעמד ואת תחושותיו. הפתעתי הייתה מושלמת, כפי שאופתע עוד כמה פעמים במהלך חיי, כשיגיעו לידי ידיעות על פרשות חשובות שהיה מעורב בהן, כגון דיון הרה גורל בראשות ראש הממשלה לוי אשכול, על מדיניות הגרעין של ישראל. אבא מעולם לא אמר מילה על כך.

מן השנים ההן אני נושא בזיכרוני את בריחותיו של האסיר המפורסם נחמן פרקש, את פרשת לבון והשאלה “מי נתן את ההוראה”, שטילטלה את המדינה שנים רבות, לצד השאלה “איפה יוסלה”, שהידהדה ברחבי הארץ בעקבות חטיפתו של הילד יוסלה שוחמכר על ידי סבו נחמן שטרקס ושחרורו בניו יורק על ידי השירותים החשאיים של ישראל. לא אשכח את הוויכוח על להקת החיפושיות שהתנהל אז בארץ, אם מדובר במעשה אמנותי, או באקט של דקדנציה, כפי שסבר משרד החינוך בבטלו את ביקורם המתוכנן של “ארבעת המופלאים” בישראל. אני זוכר את הקמת אש”ף והעלאת עצמות ז’בוטינסקי, שסימנה הפשרה בין מחנה הפועלים והחוגים הרוויזיוניסטים, את כינון היחסים הדיפלומטים עם גרמניה ואת תליית המרגל הישראלי אלי כהן בדמשק.

באוגוסט 1965 התגייסתי לצה”ל. את שירותי הצבאי התחלתי בגדוד הנדסה קרבית. לאחר שלושה חודשי טירונות לקיתי בצהבת קשה, אושפזתי בבית חולים לתקופה ממושכת ולאחר שהחלמתי שירתי בתפקיד עורפי. במהלך שירותי התחוללה מלחמת ששת הימים, קו פרשת מים בתולדות ישראל, לאחריה שינתה הארץ את פניה. במלחמה זו, הביסה מדינת ישראל הצעירה ארבעה צבאות ערבים ושילשה את שטחה. ישראל כבשה את חצי האי סיני ממצרים, את ירושלים ואת יהודה ושומרון מירדן ואת רמת הגולן והחרמון מידי סוריה. כשטיילתי בירושלים לאחר המלחמה הרגשתי כבן אובד שמצא סוף סוף את אימו לאחר פרדה ממושכת. בעקבות המלחמה נחלץ המשק הישראלי ממיתון כלכלי עמוק, הודק הקשר עם יהדות התפוצות ועם ארצות הברית. ומנגד, הניצחון הצבאי המפואר הביא לטיפוח אופוריה (התרוממות רוח מופרזת) וביטחון עצמי מוגזם בכוחה של ישראל ותרם להעמקת תחושת ההשפלה ורצון הנקמה במדינות ערב. בישראל נתגלעה מחלוקת פוליטית, הנמשכת גם בימינו, בדבר החזרת השטחים. בשמאל ראו בהמשך החזקת השטחים גורם המערער את דמותה של המדינה היהודית. “השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם בשטחים, ”נזדעק פרופסור ישעיהו ליבוביץ. ואילו הימין הישראלי ראה בהם חבלי מולדת. נחלת אבות של עם ישראל. הימין טען כי ויתור עליהם יפגע קשות בביטחון ישראל בשל ירי רקטות לגוש דן. בהעדר שליטה ביטחונית לא יוכל צה”ל לפעול נגד תשתיות הטרור.

עם שחרורי מצה”ל, בסוף שנת 1967, התחלתי ללמוד היסטוריה ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. מבין המרצים זכור לי ההיסטוריון פרופסור שמואל אטינגר, שחשף בפני צדדים נעלמים בקונפליקט בין שתי קהילות אתניות בארץ אחת וחידד את חשיבתי הביקורתית.

בפברואר 1971 נשאתי לאישה את חברתי שרה לוביץ’, סטודנטית יפהפייה למתמטיקה ולסטטיסטיקה, שעלתה לארץ מברית המועצות. תחילה התגוררנו ברמת גן ואחר כך ברמת אביב ג’. במהלך שלושים וארבע שנות נישואים נולדו לנו שתי בנות- דנה וקרן וחמישה נכדים.

בתום הלימודים לתואר ראשון עלתה השאלה הבלתי נמנעת: לאן? בחרתי בעיתונות.

עיתונות במיטבה היא, לעניות דעתי, הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. היא כאש בוערת בעצמות העוסקים בה. והיא נכתבת בחופזה, על כל אי הדיוקים הכרוכים בכך. כיוון שגדלתי בבית שחי ונשם עיתונות ולמדתי היסטוריה, טבעי היה שאפנה לתחום. אחרי התנסות קצרה וחסרת סיפוק כקופירייטר במשרד פרסום התקבלתי בתחילת שנת 1973 למעריב. אבי עשה שם בכתיבתו וניסיון להתחרות בו נראה לי כקריאת תיגר מצד יתוש לפיל. פניתי אפוא לעריכה. אם, כמו ג’רי סיינפלד, אתם תמהים הכיצד כמות החדשות מתאימה בדיוק לאורך העיתון, דעו, כי בי ובעמיתי האשם.

כעורך חדשות הייתי, בעצם, מסננת. בורר את החשוב והמעניין מהר המידע החדשותי וקובע את סדר הידיעות, אגב קיצור, עריכה, שכתוב ומתן כותרות. בשנת 1979 עברתי לעריכת מגזינים. ערכתי את השעות הקטנות, מגזין תרבות ובידור, ואחר כך שבועון בידור אחר, שבו גם כתבתי את טור העורך.

באותן שנים חלה הידרדרות  ברמתה של העיתונות הישראלית. איכותיות העבר פינתה מקומה לרדיפת הרייטינג בהווה. פסגת הרייטינג הייתה קרקעית המסר התרבותי. יותר ויותר עיתונים בחרו בזבל, ולא בדברים החשובים. אחרי 14 שנות עבודה במעריב חשתי תחושת מיצוי, פניתי לעיתונות מקומית וערכתי מקומונים שונים במשך יותר מעשור. בה בעת עבדתי בעיתון דבר וזקפתי לזכותי כמה הישגים מקצועיים (כמו פרסום בלעדי על המחתרת היהודית במרוקו המסגרת וכותרת ראשית יחידה בעיתונות על תחילת הפלישה האמריקאית לעיראק במלחמת המפרץ. למרות שהנשיא בוש הכחיש זאת מכול וכול וכתבת העיתון בוושינגטון הזהירה אותי, שאין בסיס עובדתי לתחושה. זה היה מקרה של “צל”ש או טר”ש”. הסתכנתי בפיטורים, אך למחרת זכיתי לשבחים מפליגים.)

לאחר תחושת מיצוי חציתי את הגבול החוצץ בין עריכה עיתונאית לעריכה ספרותית. בשנת 1997 התקבלתי למשרת עורך ספרי העיון בהוצאת הספרים זמורה ביתן, עבודה מרתקת מאין כמותה. בשנת 2003, לאחר איחוד ההוצאה עם כנרת, מצאתי עצמי חסר פרנסה והמשכתי לעבוד כ”סופר צללים”.

בשנת 2002 , זמן קצר לאחר שבתנו הבכורה, דנה, נישאה לבחיר לבה חיים, לקתה שרה, אשתי האהובה, בסרטן. במשך שנתיים נאבקה במחלה בגבורה, עד שהלכה לעולמה לאחר ייסורים קשים. אישה טובת לב הייתה ועזרה לרבים. היא הייתה “הדבק המלכד” במשפחה ומותה זיעזע אותנו  והתאבלנו עליה ימים רבים.

ובעוד נכדיי מאירים את חיי, חציתי את הגבול לרפובליקת השירה. למען האמת, מעולם לא הייתה זרה לי. בכתיבתי בפרוזה, במאמר פובליציסטי דרך משל, לצד הלוגיקה של הטיעונים וההנמקות, תמיד נתתי דעתי לאסתטיזציה של הלשון: כתבתי בשפה ציורית, השתמשתי בדימויים, במטאפורות ובאליטרציות. גם אוקסימורונים היו חביבים עליי. ההבדל היה במינון. גיליתי במהרה, ששירה היא סם חיים. לא הנחתי לה, והיא – לא הניחה לי.

בשנת השבעים לחיי קיבלתי תשורה נפלאה מבנק הזמן שלי: דחף להוצאת ספר שירים ראשון. נעשיתי אבא ליותר משישים ילדים -שישים שירים שיהיו למצבה שלי, שהולדתי בעודי בחיים. מפתה לומר, שהחיים מתחילים בגיל שבעים.

שיר הוא, לדידי, בוסתן של אשליות ומכאן שם ספרי. בוסתן של אשליות, כדי כך, ששיר נטול אשליה עובדתית, או כזב, ספק אם שיר ייקרא.

כתיבת שירה מסעירה את הרגש והדמיון ובה בעת מחדדת את המחשבה. היא מאירה אפלת בדידות. תמלול חווייתי הוא, לדידי, כמעט בגדר נס. קשה לתאר את החוויה הרגשית במילים, אך תיאורה המילולי הוא המחדד את קיומה. למען האמת, ספק אם אני הוא כותב השיר. קוראיו כותבים אותו מחדש, איש איש ופירושו. ראשית דבר בגירוי כלשהו, משפט ששמעתי באקראי בשבתי בבית-קפה;

מראה כלשהו, שהעלה בי אסוציאציות; משהו שסיפרה לי חברתי; משפט שקראתי. אחר כך מתחולל תהליך ההבשלה. ואז בא מה שנהוג לקרוא השראה. אינני יודע מהי לאשורה ולכן נבצר ממני להסביר מהי. אולי ברכתו של דחף פנימי המקנן בי. אולי. לאחר מכן אני מטייט טיוטות ומטאטא אותן. השיר מתגלגל מטיוטה לטיוטה. אני מנסה לארגן ולסדר, להדק ולהשלים את פרצי החוויה. מכל מקום, כתיבת שירה היא לי מקור לאושר רב; סגולה להרחקת אופקי הקץ. אני מפייט – משמע אני קיים.

קשר רב דורי תמונות

הזוית האישית

סבא משה: אני מאמין ששעון הקשר הרב דורי, והוא גם מד זמן איכות, גישר על התהום הטכנולוגית בין סבא אנלוגי לנכד דיגיטלי. בניית גשר לתקופה שהילד אינו בקיא בה תרמה לרווחה הרגשית של שנינו, ודאי גם לסקרנותו הבלתי נלאית של נכדי, עידו. השיח הבן דורי הורכב מרגעי קסם. אנצור אותם בתיבת הזיכרונות של החיים.

עידו: הקשר הרב דורי חיזק את קשרי עם סבא וחיבר אותנו וגם למדתי על העבר של סבא וזה היה מאוד מאוד כיף.

עידו משחזר תמונה של סבא משה בילדותו

מילון

שירה
שירה היא אמנות כתיבה אמנותית החומקת מכל הגדרה. היא הממתיק הטבעי של חיי המשורר. הממד הלירי מבריח את הכותב והקורא ממגבלות הקיום. ממלכת הדמיון חובקת עולם ומעשירה את חיינו. והיא מרחיקה את אופקי הקץ.

שמואל שניצר - סבא רבא
שמואל שניצר נולד בסכבנינגן שבהולנד באב תרע"ח, יולי 1918, במשפחה של 13 ילדים. הוריו, גיננדל לבית ויינדלינג ומשה אליעזר שניצר, ניהלו אורח חיים מסורתי (אמו הייתה ממשפחת רבנים ידועים). בבגרותו עמד ללמוד להסמכה לרבנות אולם אביו לא רצה שבנו יחיה על חשבון הציבור, והעדיף שלפרנסתו ירכוש מקצוע, ושלח אותו לבית ­ספר תיכון מסחרי. שניצר עלה לארץ בגפו באוגוסט 1939, שבועיים לפני פרוץ המלחמה, באוניית המעפילים "פאריטה" שנחתה בחוף תל אביב. בכך ניצל מהגורל שפקד את משפחתו בשואה: הנאצים רצחו את אביו, אמו, תשעה מאחיו ואחיותיו ואת בני ביתם. ויקיפדיה

ציטוטים

”כתיבת שירה היא מקור לאושר, סגולה להרחקת אופקי הקץ. אני מפייט - משמע אני קיים“