מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים המופלאים של מאיר

מאיר יחד עם אנטון ויסוטה
מאיר מניח תפילין
מגן יבנה אל העולם הרחב

%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a8
%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%91%d7%aa

קיץ 1950

ההורים עזבו את מחנה האוהלים בראש העין, ועברו להתגורר במחנה אוהלים אחר בגן יבנה. אבא המשיך לאלתר מקומות עבודה ועיסוקים שונים – כגון סנדלרות, נגרות, תיקון אופנים ועוד. בין התקופות שבהן זכה לעבודה כעבודות דחק או כפי שכינו אותן מאוחר יותר "עבודות יזומות", או לחילופין עבודות חקלאות בפרדסים באזור.

איזור גן יבנה היה נטוע בפרדסים רבים, שחלקם נעקרו לשם הכשרת שטחים לבניה כפרית. אבא עסק בין היתר בעבודות העקירה.

ההתאוששות

לאחר זמן קצר נכנסה אמא להריון ראשון מאז אבד לה בנה הבכור, ועסקה בעבודות הבית או יותר נכון האוהל. אבא המשיך לעבוד קשה, ויחד עם אמא ניצלו כל הזדמנות לחסוך כסף – חלומם היה לקנות בית משלהם בכוחות עצמם, ולא לחכות לשיכון מטעם הרשויות – קרי "עמידר". תאריך הלידה הלך וקרב – עד שלילה אחד, כשאמא הסתובבה באוהל חסרת מנוחה וכנראה עם צירים, זיהתה השכנה ממול …. אישתו של חיים יהודה ממשפחת צוברי – הוריו של משומר שלימים הפך להיות רב המקום – ביוצאה אל מחוץ לאוהלה, באמא שהינה ערה בשעת לילה מאוחרת, ושאלה באם צריכה אמא עזרה. אמא ענתה בחיוב, וכך כעבור זמן קצר באתי אני – מאיר – לעולם בארבע לפנות בוקר של 1951.5.30. כשנשאלה אמא, למה בחרה בשם הזה בשבילי, ענתה היא שהשם שנבחר היה ללא סיבה – אבל אני חושב, שעובדת היוולדי לאחר פרק זמן ארוך מאז אבד אחי הבכור, הייתה מקור אור להורי.

המוהל שמל אותי היה אחיו של חיים יהודה – מורי חסן צוברי, שפגשתי אותו לאחרונה מספר פעמים והוא כבן 85 שנים וכולו אומר דברי תורה בכל אשר ילך. הפעם הראשונה בתקופה האחרונה הייתה ביושבינו שבעה על אבא – ישב מולנו אדם קשיש ודקלם בעל פה פרקים שלמים מ"עין יעקב" במשך כחצי שעה ויותר – מיותר היה לבדוק אם דילג הוא על מילה מהטקסט הכתוב בספר. עדיין באוהל החיים זרמו, ולהורי היה עכשיו משהו יקר לשמור. בלילות החורף הסוערים דאגה אמא שלא אנדוד עם הרוח שאיימה לשאת כמפרש את האוהל ואת יושביו. זמן קצר לאחר מכן – חמישה חודשים – נכנסה אמא להריון נוסף, ותוך כדי כך איתרו הורי בית דו משפחתי בן חדר אחד – היום ברחוב שלמה המלך – ורכשו אותו. תוך כדי הכנות למעבר לדירה החדשה, בעוד אמא אורזת את החפצים באוהל, הרגישה אמא בנוזלים הזולגים על רגלה – תופעה שהייתה זרה לאמא ומחוסר ידיעה ניסתה להסתתר ולהסתיר זאת גם מאבי. אמא נרגעה קמעה לאחר שזה פסק – עד שצירים החלו להופיע. תחילה רכים, שהתגברו במהירות – כך, ששוב עמדה אמי באותו מצב, לפנות בוקר ערה ועם אור דולק באוהל, דבר שמשך את תשומת ליבה של השכנה המיילדת. ובארבע לפנות בוקר שוב כרעה (פשוטו כמשמעו, בכריעה ככה ילדו אז) אמא ללדת, ובמזל טוב ילדה בת.

הבת הראשונה

אחותי יצאה לאוויר העולם בתאריך 1952.9.14 – אבל השלייה מיאנה לצאת. וכך במשך שעות ארוכות שנמשכו עד לשעת ערב, תוך ניסיונות של הנשים שהתנדבו לעזור, של האחות שהוזעקה מקופת חולים – עמדה השלייה בסירובה להתנתק ולצאת. לבסוף הוזעק הרופא "דוקטור היימן". תוך כדי הכנות להוצאת השלייה, אמר לאמא שאם לא תצא השלייה, לא תהייה בררה אלא לבצע ניתוח בהקדם. לכשנשאלה אמא על ידי הרופא איזה שם תיתן לילדה – אמרה שאינה יודעת עדיין, ואז הציע הרופא לקרוא לה כשם בתו שלו "רות" – לאמא לא הייתה התנגדות, בטח שלא במצבה. לאחר מספר נסיונות הצליח הרופא להוציא את השלייה, ונחסך מאמא ניתוח.

רות, שקראנו לה רותי, ואבא קרא לה רותה, פרחה וגדלה – אבל לא בלי דפיקות לב של הורי, ועם הרבה תשומת לב של הרופאים – ובמיוחד של הדוקטור "שלה" – דוקטור היימן, שבשבילו הייתה היא התאומה של בתו. אני זוכר שפעם בא הרופא לשכונה לטפל באחד השכנים, ופגש את רותי ברחוב – מיד הרים אותה בידיו והניח אותה על מכסה המנוע של הג'יפ שלו – אוי, כמה הוא אהב אותה. מכל מקום, רותי דאגה להם לעבודה, להורים דאגה, ולאמא במיוחד – הרבה סבלות, כשנשאה אותה לקופת חולים במושבה, או לבית החולים קפלן – מן הכביש הראשי אל מחלקת הילדים – לאחר שהמתינה שעות ארוכות לאוטובוס מקרטע, שבא לעיתים רחוקות ופקד את היישוב. את הדרך הזו עשתה אמא הרבה פעמים, גם כשנשאה ברחמה ובחודשים מתקדמים את האחים האחרים בזמן ששהו אלה ברחמה.

הבית הראשון

לאחר הלידה של רותי ההורים עברו לבית החדש, והמשיכו בחריצותם לטפח את הבית, המשפחה וגם את החלומות שלהם – להתקדם בחיים בכוחות עצמם. לאחר שדניאל נולד ב 1954.4.9 הפך הבית בן החדר האחד לצפוף מדי, והיה צורך להתרחב. ההורים איתרו בית גדול יותר בין שני חדרים בית מספר 210 – היום ברחוב הרצל – ועברו אליו. הבית הקודם, נמכר לסבא שלי, שמאוחר יותר עבר לגור בגדרה. הבית נמכר לשמואל יששכר ומזל, שהיום מחזיקים הם חנות לממכר אביזרים לבית ולגן במרכז המסחרי הקטן של השכונה. דניאל נולד בבית – להבדיל מאחיו הבוגרים שנולדו באוהל. בכל הפעמים שאמא ילדה בבית, דאגה היא לקחת את שלייתה עמה לבית החולים לבדיקה – כדי לוודא שנולדנו תקינים.

הבית השני

הבית הדו משפחתי היה מרווח, ומרפסת מרווחת גם כן התווספה לו, וריצפת בטון לרגליו ומדרכה עד לרחוב. על רחבת הבטון הציל עץ תאנה גדול מאוד, שבשלהי הקיץ הפיק תאנים גדולות ומתוקות להפליא. סמוך לו מאחור עמד לול של תרנגולות שסיפקו לנו ביצים – יותר מאוחר נחפרה באיזור הזה השוחה שבה הסתתרנו במלחמת קדש, ומאחורי הבית – דיר לכבשים שמידי פעם היינו יוצאים איתם למרעה – במקום שהיום קיים איזור התעשייה. בשאר הקרקע שהשתרכה מאחור, גדלו עצי פרי לרוב, ומידי פעם גידולי קרקע שונים. בחזית הבית הוקצה המקום לורדים ופרחים. אמא שהתה בבית בדרך כלל.

פעם, נאלצה לצאת לסידור כלשהו בחוץ, ואני נשארתי במיטת התינוק העשויה ברזל, וכשאמא חזרה, נדהמה לראות אותי במיטה, מביט אל הקיר שעל פניו מוטבע שקע חשמל, ומסמר באחד מחוריו. זו הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי באש. הפעם השנייה הייתה מספר שנים מאוחר יותר, כששיחקתי עם החבר שלי רפי (מוסלים) יעקובי בפרימוס שסיקרן אותנו, בסמוך לדיר ששהו בו הכבשים, ושהיה מלא בתבן למאכל. כשאבא חזר מן העבודה וראה זאת, התחיל לצעוק עלי ולהכותני. אני לא נשארתי פרייר, ושיתפתי באשמה גם את רפי, אבל זה לא הקל עלי. נענשתי בכבילה בידי ורגלי לעץ התאנה, לעיני עוברים ושבים ברחוב. רותי, שנכנסה ללחץ וחשבה שהעונש יהיה קולקטיבי, ברחה לרחוב. אבא שהבחין בזה, חשב שהיא אשמה – אחרת למה היא בורחת – ויצא לרחוב ובחר את הכיוון הנגדי כהולך לתומו. רותי שחזרה מאוחר יותר הוענשה גם כן, אבל רותי זו רותי, מאוד עדינה ושברירית ונוטה לחלות, אז העונש היה יותר הרתעתי. זה היה המשחק השני שלי באש.

במרוצת הזמן נולד בן נוסף, וקראו לו ציון ולימים גם דוד, וכך קראנו לו כולנו. דוד שנולד ב 1956.2.6 פתח את העידן החדש של אמא – ונולד לשם שינוי בבית היולדות ברחוב בנימין ברחובות. כעבור שנתיים וחצי ב 1958.11.3 נולדה צביה אחותי שלימים נקראה אורה – גם היא נולדה בבית היולדות ברחוב בנימין. אורה נטתה לחלות מידי פעם, כמו אחותה הבכירה רותי, ושתיהן בילו חלק ניכר מזמנן בבית החולים.

משחקי ילדות

גן יבנה הייתה עבורי חוויה שהצטערתי הרבה, מאוחר יותר על אובדנה ועזיבתה. זוכר אני, בלילות האביב והקיץ כששיחקתי בחוץ עד לשעות המאוחרות במשחקי תופסת ומחבואים והתנכלויות לרוכבי אופניים, כשהיינו משחילים מקלות בגלגליהם מתוך השוחות לצידי הכביש ששימשו בחורף לניקוז הגשמים, וכשהיו עוצרים לחפשנו – הספקנו לצבור מרחק רב בזחילה בתוך התעלות. כשהייתי חוזר לבסוף הבייתה, ונתבקשתי ללכת לישון, סירבתי ורציתי להמשיך לבלות עם המבוגרים שישבו להנאתם ןלעסו "כיזנו" קאת, תבלוהו בציפורן ובגבישי סוכר, תחת מעטה עשן הנרגילה שהשרה ריח טוב – לפחות לסובבים אותו. בין המבקרים הקבועים, היה יחיא כהן שהקשר איתו נמשך עד היום.

בין יתר המשחקים שהיינו עורכים – היו משחקים של אבא ואמא עם תינוק שרק נולד, או רופא אחות וחולה. ואחת המשימות הייתה לעשות ברית מילה לתינוק או זריקה לחולה. מספר פעמים הייתי התינוק או החולה כאשר ירדנה הבת של השכן ממול, סעדיה בשארי הייתה המוהלת או האחות. זכורים לי בקיץ הטיפוס על עצי השקמה ביישוב, ובמיוחד על זה שעמד בקרן הרחובות שלמה המלך – הרצל. כמו גם ניסיונות היירוט של ה"דומים" על ידי זריקת אבנים – וככל שהאבן גדולה הרי זה משובח. באחת הפעמים שהתרחשה בהפסקת עשר בהיותי בכיתה ב' – זרקתי אבן על עץ הדומים שהיה מאחורי בית הספר מבלי לבדוק אם ישנם אנשים מן העבר השני של העץ. פגעתי בראשה של ילדה אחת מן הכיתה, ונענשתי על כך בעמידה בפינה בחדר המנהל עד לסיום הלימודים. זה כשלעצמו לא היה נורא – פחדתי יותר, מאחיה של הילדה שלמד באחת הכיתות הגבוהות. קשה לי לשכוח מקרה שבו חזרתי מבית הספר, כשתחתוני מלאים בצרכי. אמא הענישה אותי, בין היתר כשניקתה אותי עירום מתחת לעץ התאנה מול עוברים ושבים ובמיוחד חברים לגיל.

מדי בוקר לפני תחילת לימודי בבית הספר – עובר הייתי בבית הכנסת בשעה מוקדמת לתפילה, שלאחריה הייתי לומד את פרשת השבוע עם ה"מורי" שלי חיים סוליימן. בגלל היותי תלמיד חרוץ וצייתן והפגנתי יכולת קריאה טובה – זכיתי ממנו וגם מאישתו ליחס מיוחד – שנמשך שנים רבות גם לאחר שעזבנו את גן יבנה. כבר בהיותי בגן הילדים – עליתי לתורה כמו מבוגר לכל דבר, ולא שגיתי אפילו באחת. לאחר מכן, המשכתי את יומי לבית הספר, ואחרי הלימודים שוב חזרנו ל"מורי" ללימודים – כאשר סביב ספר אחד יושבים בין שלשה לחמשה תלמידים ויותר, כך שידענו לקרוא בספר מכל זווית אפשרית. לדידי הייתה זו חוויה שלא יכול אני לשכוח – כשהייתי צועד עם אבא באשמורת הבוקר לבית הכנסת, כשבחיקי נושא אני את סידור התפילה שלי והאהוב עלי. אוי, כמה אהבתי את הסידור, שלאחר מכן נעלם ממני כשגרנו כבר בקרית אונו. לשווא חיפשתי אותו מספר שנים אחר כך. היום כשאני מגיע לבית הכנסת ומנסה לברור לי סידור תפילה – משתדל אני לברור סידור שמזכיר לי הכי קרוב שאפשר את אותו סידור נעורים – אם בגודל, צבע הכריכה או צורת האותיות וצפיפותם. התקופות הכי יפות עם אבא בבית הכנסת – היו, בליל הושענא רבה כשקראנו את כל הפסוקים מן התורה הנביאים והכתובים, כמו גם בליל חג השבועות שבו על פי המסורת נפתחים השמיים – וזה הזמן להביע משאלות שמתגשמות.

אחד מזיכרונות הילדות שלי היא, שאמא הזכירה לאבא בקנטרנות תמיד את אותה פעם שאבא אמר לה שהיה עד לאירוע כזה. וכששאלה אמא – מה ביקשת? ענה אבא שלא היה מסוגל להוציא דבר מפיו. אני זוכר לטובה את לילות הסדר אצל משפחת שוקר דודים של אמא שגינתם גבלה בשלנו כשאנו מסובים מסביב לשולחן ענק – וכשמגיעים לדיינו, השולחן כולו מתרומם בדייקנות ומונח שוב – בשונה מהיום בתקופתנו, שלא רק שלא מרימים שולחן העשוי פלסטיק, אפילו דיינו לא אומרים. מעשה קונדס נוספים היינו עושים, לעיתים כדי לספק חומר למעשים אחרים. כמו למשל, דאגנו מדי פעם לשבור צינורות או משאבה במתקן השאיבה של השכונה, רק כדי שכשיבואו לתקן נוכל לקחת את השאריות או חומר ממש, מזה שמשמש לריתוך באותם ימים. לאחר מכן היינו מכינים מן החומר רקטות – לדוגמא, עושים חור באדמה ושמים חלק מן החומר, ומכסים בקופסת פח עם חור מלמעלה, ודוחפים גפרור בוער דרך החור ובורחים, כי אי אפשר היה לצפות לאיזה כיוון תתעופף הקופסא.

אבא בבית החולים

אבא שחיפש מקורות פרנסה כדי לקיים ולקדם את משפחתו הענפה – מצא תפקידים רבים שיכל למלא. באמצע שנות החמישים, החלו להגיע לגן יבנה עולים מן העלייה המרוקאית, והתגוררו בשכונה חדשה שנבנתה להם ליד בית הספר. אבא קשר איתם קשרי חברות וביצע להם הרבה תיקונים ועבודות שונות. בין היתר מכר להם אבא עראק תוצרת עצמית. באחת הפעמים קפץ אבא מחלון לא גבוה, והרגיש לא טוב – הסתבר, שאבן שהייתה לו בכליה נשברה והחלה להציק לו. אבא הועבר לטיפול בבית החולים קפלן. באותם זמנים לא היו מקרים כאלו מטופלים כמו היום – עם תרופות לריסוק האבן או בגלי קול. נאמר לו שאם בעקבות שתייה מרובה לא יעבור הדבר, יאלצו לנתחו. למזלו מספר ימים אחר כך יצאו האבנים בכאבים עזים – אבל יצאו.

צר המקום

הגיעה העת להתקדם בחיים ולעבור הלאה – ההורים לא שקטו על שמריהם, גן יבנה באותם ימים הצטיירה כחור שקשה להיכנס ולשהות בו ואולי גם לצאת ממנו, אבל לא להורי – המקום נהפך צר להם, ובלט באי יכולתו להתפתח. אבא, שבינתיים מצא עבודה בסולל בונה ובין היתר עסק בסלילת המסלולים בבסיסי חיל האוויר הסמוכים, חסך כסף, וכשהגיעה העת, נשאו ההורים את מיטלטליהם ועברו לכפר אונו. בשעת בוקר מוקדמת של אחד מימי החופש הגדול של שנת 1959 הועמסו כל המטלטלים על משאית, כשהילדים הגדולים על המטלטלים ואבא בתא הנהג, כאשר אמא עם הקטנים גררה אותם באוטובוס, עזבנו את גן יבנה, לא לפני שהורדנו תאנים רבות מן העץ לפני שהתנפלו עליהם תושבי השכונה. הבית נמכר לניסים מנצור שלימים שימש בתפקידים רבים במועצה המקומית. גן יבנה המשיכה לזחול אל המחר ותופעות שליליות נתגלו בה. לי נראה הדבר בזמנו כמקום שלא אשוב לגור בו. שנים רבות אחר כך ב 1998 בניתי את ביתי בגן יבנה – גן פורח

קריית אונו

רקע ומעט היסטוריה

שמה של אונו נזכרת בדברי הימים מבוא התקופה בתימן העלייה לארץ ישראל גן יבנה קריית אונו (א' ח' י"ב) כאחת הערים אשר בנה שמר מצאצאי בנימין – "ובני אלפעל עבר ומשעמם ושמר, הוא בנה את אונו, את לוד ואת בנותיה". בראשית ינואר 1940 נכנסו לבתיהם בכפר אונו 38 המשפחות הראשונות. הטיפול ברכישת הקרקע והקמת הכפר החל ארבע שנים קודם לכן ברכישה הדרגתית של שטחים ממתיישביה הערבים של כפר ענא וחירייה. קבוצת המייסדים שהתארגנה בשנת 1936 ורצתה להקים לעצמה שכונה חקלאית סמוכה לעיר, עברה תהליך ביורוקרטי ארוך עד שאושרה ההלוואה הנכספת להקמת הבתים הראשונים. בין הנימוקים שעיכבו את מתן ההלוואה "השיכון העומד לקום בכפר אונו הוא רחוק מאוד מעיר יהודית, הוא מוקף ערבים מכל עבר, המתיישבים לא יחזיקו מעמד".

בשנת 1950 היו בכפר אונו כ-4000 תושבים. בשנת העלייה הגדולה הוקמה מעברה גדולה באדמה נטושה בחלקו המזרחי של כפר אונו. במעברה זו נקלטו כ-4500 עולים חדשים, ברובם יוצאי עירק ומיעוטם יוצאי רומניה, תימן וצפון אפריקה, שהכפילו בתקופה של כשנה את אוכלוסיית הישוב. בשנות ה-90 הצטרפו לקהיליית הקריה יותר מ-1000 עולים חדשים יוצאי ברית המועצות לשעבר. החל משנת 1950 היה מאוגד כפר אונו במסגרת מועצה אזורית "אונו" שכללה גם את הישובים כפר אז"ר, אפעל ורמת פנקס. בראשית 1954 החליט הועד המקומי של כפר אונו לפרוש מהמועצה ולהכריז על פעילות עצמאית – ואכן, בסופה של אותה שנה הכיר משרד הפנים במועצה המקומית קריית אונו ויעקב כהן נבחר לעמוד בראשה. קריית אונו הפכה לעיר בשנת 1992 .מתוך אתר העירייה של קריית אונו.

ספטמבר 1959

עם המעבר לקרת אונו – אז עוד הייתה כפר אונו – אבא התחיל לעבוד ברסקו בבניין. תחילה החל כפועל פשוט ועם הזמן עלה והתקדם עד הגעתו לדרגת טפסן בנין סוג א-א, עבודה שתפקידה להכין את התבניות ליציקת הבטון. אבל אבא הכיר את כל עבודות הבניין, ועסק בהן כשיפוצניק בעתות הפנאי – לשם הכנסה נוספת. אבא היה חרוץ ואהב לעבוד ואת העבודה אבל לא את הצד הניהולי, דבר שלמדנו ממנו ויצאנו העתק מדויק שלו – להוציא את אורה ויגאל, שנראה לי שיש להם גישה לניהול יותר מלשאר הילדים. לעיתים רחוקות ניראה אבא עצוב או מהורהר – מלבד התקופות שבהם אכזבנו אותו – מפני שאבא היה אדם שמח וחייך הרבה, בעיקר אם היו בחורות בסביבה. להיות מהורהר לא הייתה לו סיבה, כי אבא היה אדם תמים וישר שידע מה צריך לעשות ומתי. אבא לא אבה להרע לאיש, גם אם מישהו פגע בו או קיללו לא הגיב באותה מטבע – אלא בחיוך. פעם אמר לי – אם מישהו מקלל אותך, תאמר לו תודה רבה, בפעם הבאה הוא כבר לא יעשה זאת שוב.

מלך הגגות

כפי שכבר הזכרתי – אבא עסק לאחר שעות העבודה בעבודות שונות שהכניסו אוכל לפיותינו. בין העבודות שעסק בהן היו…אינסטלציה, בנאות, גננות, ועוד… יותר מכל, והדבר שהיה למוניטין שהיו לו – היה תיקון גגות רעפים. בלילות החורף בהיותנו מכונסים בבית החם, כשבחוץ בורקים הברקים ורועמים הרעמים והברד ניתך ארצה, ניראה אבא כמחכך ידיו וממתין ליום המחרת לתיקוני הגגות הצפויים להגיע. בימי החופשה שלנו מבית הספר נהג אבא לקחת אותנו למקום העבודה שלו. שם היינו בילדותינו מעבירים את הזמו בצפייה על פועלי הבניין לסוגיהם השונים ומדי פעם גם עוזרים לאבא או לאחרים בהגשת אביזרים שונים וכלי מדידה. בדרך זו למדנו להכיר את עבודות הבניין ולהשתמש בידע זה מאוחר יותר. בדרך זו רכשנו את הכישור ללמוד תוך כדי צפייה כל דבר מבלי צורך ללמוד אותו בצורה מאורגנת וממוסדת. כמובן שלאחר שעות העבודה הסדירות, הגיע האקסטרא – תיקונים, בעיקר גגות רעפים. אבא ערך תיקונים בכל רחבי גוש דן.

ברגע שאבא זיהה פוטנציאל תיקונים באיזה שהוא איזור ושהיה רחוק מהבית, היה אבא מוצא מסתור לאחסן בו כלים חומרים ואפילו סולם לשעת הצורך, כך שהיה מגיע למקום ההוא בתחבורה ציבורית ולוקח את הכלים והחומרים למקום התיקון. חלק מן המקומות ששימשו לאחסון, היו מקומות שתיקן בהם בעבר. אבא ידע לזהות פוטנציאל מסחרי, אבל לא ידע או לא רצה לנצלו – כי הדבר נגד את אופיו. אבא היה ישר אדיב ומפרגן גדול, וזה לא הסתדר עם עסקים – ששם בדרך כלל אתה צריך להיות קשוח, לא מפרגן ואולי מניפואליטיבי. כפי שכבר הזכרתי קודם – אני לפחות העתק שלו, כך כשניסיתי את מזלי כעצמאי בנגרות – גיליתי מאוחר יותר שאני לא בנוי לזה ופרשתי וחזרתי לשרת בצבא, עד ליציאתי לפנסיה ואני בן 43  וחצי שנים.

מלכת הבית

כשם שאבא העביר את רוב זמנו מחוץ לבית בעבודה ובתיקונים עד שעות הערב – הייתה אמא השלטת על המרחבים הפנימיים. אמא ניהלה הכל בבית – כיבסה, גיהצה, הלבישה, האכילה, ניקתה אותנו ואת הבית, עסקה בגינה ובחצר וטיפלה באבא כשהגיע מן העבודה. בין יתר התפקידים שהיה לאמא, זה למסור דין וחשבון על ההתנהגות שלנו – או אז הייתה מנת חלקינו נחת זרועו של אבא. כשאבא הגזים – אמא הייתה מחליפה תפקידים והופכת להיות עורכת דין וסניגורית ומרעיפה מספר מחמאות עלינו, כדי שאבא יחוס וירפה. אמא להבדיל מאבא לא למדה קרוא וכתוב – אבא למד זאת מן הצורך לקרוא בתורה, מה שאין כן אמא לא הייתה צריכה זאת – אבל אילו לא כן, ואילו לאמא הייתה ההזדמנות ללמוד כמו שלנו הייתה, לא אפריז אם אומר שאמא יכלה להיות עורכת דין מדופלמת. יותר מאוחר – כשנולדה הטלוויזיה, ואמא ראתה סדרות מתורגמות בכתוביות – למדה אמא לצפות ולהבין את הסיפור והסרט גם מבלי יכולת לקרוא, הרבה פעמים אמא הבינה יותר טוב מאחרים בסביבתה שכן ידעו לקרוא..

הבית ברחוב ברכה

כשעברנו לקריית אונו התגוררנו ברחוב ברכה מספר 4 – בדירה הפנימית ביותר מהכביש במבנה רכבת של 4 דירות. ההורים קנו את הדירה ב-3000 לירות כאשר את הבית הדו משפחתי בגן יבנה מכרו ב-1800 לירות. בבית החדש הייתה לנו גינה גדולה מוגבהת כמטר מן החצר. בגינה גידלנו ירקות ופירות לתפארת, אחותי רותי ואני היינו אדוני הממלכה הזו. לצידה של הגינה היה איזור מוגבל של ורדים – ואיזה ורדים – מתחת לחלון החדר הגדול מול חלונו, החדר שבו ישנו כל בני המשפחה זה לצדו של זה עד אשר ההורים הרחיבו את הדירה ללא רישיון בעוד חדר והול כניסה, בחסותם האדיבה של הגינה המוגבהת ושתילי התירס שאבא זרע מבעוד מועד – אבא היה טקטיקן אבל לא חסרה בו אסטרטגיה. בפינה הדרום מערבית היה מחסן גדול ששימש גם כבית מלאכה לייצור עראק – ועוד איזה עראק – שאיכותו נבדקה על ידי טבילת שתי אצבעות – האמה והאצבע – בנוזל השקוף והצתתו בגפרור, ככל שהאש הייתה כחולה יותר, הורה הדבר על איכותו וזיקוקו של העראק. הפעילות של הזיקוק נמשכה גם בשעות היום, גם כשאבא היה בעבודה – אמא הייתה המפקחת על החלפת הבקבוק כשהתמלא.

זכורני פעם – בימי הקיץ החמים כששכבנו לישון בצהרי היום על שמיכה עבה שנפרסה על ריצפת החדר הגדול – אמא ביקשה ממני ללכת לבדוק את מצב הבקבוק, הלכתי ונכנסתי בדחילו ורחימו לבית קודש הקודשים, וראיתי שהנוזל גולש משפת הבקבוק. מיד רצתי בהתרגשות וכל עוד נשמתי באפי, הצלחתי בקושי לספר את את מה שראו עיני. אמא לא התרגשה מזה והחליפה לבקבוק חדש. כמובן שעם הזמן קיבלתי אחריות והחלפתי את הבקבוקים. הדירה הייתה דירה של חדר וחצי עם מטבח. המטבח שימש מאוחר יותר גם כחדר כביסה לכשקנינו מכונת כביסה "זוהר" חצי אוטומטית. כמו כן שימש המטבח כחדר אורחים ששניים מהם אזכיר, יחיא כהן מגן יבנה והדוד יפת מגדרה, שעבדו באיזור ובימים ההם התחבורה לא הייתה הצד החזק במדינה.

לזכותו של הדוד יפת ייאמר שהוציא את נוהג הקללה מפי, על ידי מילויו בסחוג תימני – וזה שרף מאוד – את מי קיללתי? את אחותי הקטנה רותי. הילדות שלנו ברחוב ברכה הייתה נהדרת. עסקנו בטיפוח הגינה והחצר, שיחקנו בגנים שבסביבה בכל מיני משחקי ילדות ביניהם תופסת ומחבואים, בניתי קורקינטים ועגלות מעץ עם שילוב של גלגלים מעגלות תינוקות ודהרתי בכבישי השכונה והתפרקתי במורדות כבישיה – לאחר מכן ביליתי הרבה בקופת חולים עם כרטיס זריקות שאהבתי לקבל אותן מן האחות שולה המקסימה ולא מהאחות ברתה המפחידה. כמו כן בעונות השונות של השנה הלכנו מידי פעם לשדות שמסביב ללקט את מה שנשאר משדה הבוטנים או תפוחי האדמה. בשבתות וחגים היינו צועדים בשבילי שדות ההדרים שבין כפר אונו לפתח תקוה, אם כדי לבקר בגן החיות או בגן יד לבנים, או שצעדנו עם דוד טובים לשכונת שעריה לבקר את דודיו ואת סבתו. דוד טובים נפל יותר מאוחר בקרב ברמת הגולן.

בר המצווה

הימים חלפו ואני צמחתי והגיעה השעה שבה אבא היה צריך להעביר לידי את האחריות למעשי – לא לחיי, כי את זאת הוא השאיר בידיו – בטכס מרשים, טכס הבר מצוה, שנערך בשטח שלא היה מטופח של הבית ממול. עלינו, על האחים הוטלה המשימה להכשיר את השטח, ואבא בעזרתינו הקים את הבמה, ואנו את הקישוטים. הטכס היה מרשים, אני כמובן עשיתי את המוטל עלי בחגיגה הזו, ודקלמתי את הדרשה הארוכה ללא שגיאה, בשטף דיבור שהרשים את כולם. את הדרשה עזר לי להכין הדוד יפת, שלימים נהיה מומחה בדבר, ועלו אליו לרגל הרבה מן המשפחה ומחוצה לה, לבקשו שיכין להם דרשה.

בתמונה נראים הורי המקסימים, דודה רחל אחות של אבא מגן יבנה, אחי בנימין הבכיין – יש לו עוד תמונה שבה הוא בוכה, כששמו לו בובה כמעט בגודל שלו במיטת התינוק שהייתה עשויה ברזל, ושהייתה מוצבת בפינה הדרום מערבית של החדר הגדול. אני כמובן, חתן השמחה ממוקם במרכז. הרבה אנשים באו לטכס, והצלם חוריף הנציח אותם בתמונה קבוצתית.

בתמונה זו אני נראה במרכז, והפעם עם משקפיים, שהיו די חדשות אצלי – זמן קצר לפני כן הוחלט על ידי האופטיקאי שאני זקוק להם – דוד יפת נראה מצד שמאל של אבא, בנין המקסים נראה מימין לאמא, ובתו הגדולה מימין לו למעלה. זכריה טובים נראה בצד שמאל של התמונה, ובתו מזל נראית מימין לאבא. דודה סעידה אחות של אבא נראית בקושי שם מאחור. בן דוד של אמא – יהודה מכפר שלם, נראה מימין לזכריה טובים. משמאל לי נראה הבן של הדוד של אמא ניסים מגדרה, ומאחוריו סבתא מצד אימי ואחותה דודה נדרה משכונת התקווה. כולם יושבים ועומדים על הבמה שרק חלק ממנה נראה בתמונה.

שינוי תדמית

טכס הבר מצוה חלף, ואנו ממשיכים בשגרה. באותה תקופה החלה אחת התפניות הגדולות והמשמעותיות ביותר בחיי. אני – שדאגתי למראה פני והופעותי, הסתפרתי אצל הספר ליידר, שדאג לעצב לי פוני שסרקתי אותו לימין עם שביל בולט משמאל. לא למדתי ספרות, אבל חשבתי שהפוני לכשהוא מורד לפנים, צריך להיות ישר ולא באלכסון. ניסיתי לישרו, ובכל פעם שגיתי וגרמתי לאלכסון נגדי ועקום. עד אשר הפוני נעלם כולו, ושורשיו נחשפו – מיותר להזכיר שנראתי נורא. כדי שלא ילעגו לי בבית הספר, חבשתי כובע מצחייה. בהפסקות בבית הספר התעללו בי הילדים וניסו להסיר את הכובע, ולהוקיע אותי בבלוריתי המבישה. לבסוף, החלטתי שלעשות קרחת זה המוצא העדיף – אך, אליה וקוץ בה – מכיוון שלמדתי בבית הספר של החינוך העצמאי, ששייך לזרם החרדי ביותר בארץ, ולא עוד – המורה שלי היה לא אחר מאשר חסיד גור – המורה חיים ברודבקר – שכל הזמן ניסה לשכנע אותנו להחצין את דתנו בפיאות וציצית. נאלצתי אני להותיר פיאות בשני צדעי. כשראה המורה את התוצאה, לא יכל שלא להתפעל ולהתרשם, מההשפעה של דבריו עלי, והתחיל משבח אותי ומעלה אותי על נס, באומרו שאני תלמיד מוכשר ונהדר. לא היה לי האומץ לומר שעשיתי זאת לא מן הסיבות שהוא חושב. מאותו יום ואילך, הייתי בבת עינו. ציוני במקצועות הדת עלו פלאים, למרות שזה לא היה הצד החזק שלי באותם ימים – הצטיינתי יותר בחשבון, אנגלית, וטבע – ובגלל חולשתי כלפיו, דרכי הייתה סלולה בכיוון זה. הומלצתי בכל מילות התשבחות בפני כל ובמיוחד בישיבת קול תורה בבית וגן בירושלים, שלשם המשכתי לאחר שסיימתי את בית הספר.

רחוב ברכה נועד להריסה – כמו כל דבר טוב בחיינו – על ידי העירייה, מכוח איזה שהיא תכנית מתאר להחלפת כל בתי השכונה בבתים גבוהים או בחולות מהודרות יותר מבתי הרכבת האנושיים. העירייה אפשרה לכל אחד לקבל את תמורתה של הדירה שנקבע על ידי מעריך מטעמה, ולעזוב את המקום. את הדירה היו אוטמים בבלוקים, למניעת חדירתם של גורמים שונים שיתנחלו בדירה. היו אנשים שדרשו סכומים גבוהים ואפילו אסטרונומיים עבור הדירה שלהם, חלקם קיבלו – עד שגופים הנוגעים בדבר התעשתו כשהדבר נהפך להיות למגיפה. לא ניתן היה למכור את הדירה לאף גורם מלבד הגורמים של העירייה. הרבה אנשים נשארו שם עשרות שנים, ועדיין שם.

הבית ברחוב קפלן

ההורים לקחו את מה שנתנו להם וקנו דירה אחרת ברחוב קפלן 26 בבית דו קומתי בן 4 דירות. הדירה שלנו הייתה בקומה התחתונה מצד שמאל. לכל דירה הייתה חלקת אדמה – לדירות התחתונות החלקה הייתה מאחור, ולעליונות מלפנים. הבית כלל בחלקו גם חנות לממכר ירקות והושכר לאדם אחר, מכיוון שלהורים לא היה לשלם גם על החנות, נגרעה החנות מן העסקה והפכה להיות אקס-טריטוריה – תמיד הציקה לנו העובדה הזו שלא יכולנו לקנות גם את החנות. בקומה מעלינו גר ה"שגדרי", אדם שלא הסתדרנו איתו כל כך טוב, שתוך מספר שנים מכר את דירתו למשפחת טוויג. הדירה ממולנו בקומת הקרקע סיפקה מחסה לפעילות של ילדים בניצוחו של מר "הקר" – הילדים אהבו ללכת לשם. ומעליו אינני זוכר מי היה שם, אבל מספר שנים מאוחר יותר הוצעה הדירה למכירה, ומשפחת חוברה מפרוזדור ירושלים מן המושב נוחם רכשה אותה.

משפחה שיותר מאוחר התחברנו איתה בקשרי נישואין, כאשר הבן יחיאל נשא לאישה את אחותי רותי. גם הפעילות של מר הקר נסתיימה כאשר הלך לעולמו, והדירה הוצעה למכירה, ונרכשה על ידי משפחת קובלקובסקי, עולים חדשים ממקסיקו. גם משפחה זו התחברה אתנו בקשרי נישואין, כאשר הבן יוסף, או בכינויו הידוע פפה נשא לאישה את האחות האחרת שלי, האחות הצעירה אורה. כמו שהמעבר מגן יבנה – שהיה בזמנו מקום שכוח אל ומוזנח – היטיב עמנו ודחף אותנו קדימה בדרך אל הקדמה, כך היווה המעבר לרחוב קפלן בקיץ 1965 קפיצת מדרגה. אינני יודע היכן היינו עומדים כולנו היום, אילו ההורים היו מצטרפים לעקשנים ההם ועומדים על דעתם לקבל סכומים גבוהים עבור הדירה ברחוב ברכה..

תקופת לימודיי בישיבת קול תורה

קיץ 1965 היה גם קיץ קצר יותר, שכן החופשה הסתיימה בראש חודש אלול, תחילת שנת הלימודים בישיבה, ולא כמו בבית הספר בתחילת ספטמבר. הקיץ הזה היה גם סיום לחיי הילדות, והתחלה של חיים שלא בהכרח בוגרים יותר, אלא שונים, חרדיים במידת מה, מנותקים מן הסובב ומן המציאות, חיים ממוסגרים בנוקשות ובאטימות מסוימת. לא רק שהחיים במסגרת פנימי גרמו לניתוקי מחיי המשפחה, שהלכו ונבנו להם ברחוב קפלן, אלא גם כל האיסורים והסייגים שיום ולילה שטפו את אוזנינו יצרו את הניתוק שלהם. אסור היה לנו לא רק לדבר עם בחורה, אלא אפילו להביט בה. אסור היה לקרוא עיתון מלבד עיתון המודיע או שערים, כמו כן אסור היה להאזין לרדיו. הזמן חלף ואני לא רק שנכנסתי למסגרת, אלא גם מסמרתי את עצמי לתוכה – גידלתי פיאות ארוכות והייתי גאה בהם, פיאותי הגיעו עד לחזה. החצנתי את ציציותיי לבשתי מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, וגם מעיל לא חסר, ועל הכל התנוססה מגבעת עם כל השקעים כיאה לבחור ישיבה מהוגן. כמה שהייתי טורח לטפח את המגבעת, על ידי שימוש באדים שנבעו מן הזרבובית של הקומקום. סדר היום היה קבוע. תפילה בבוקר ושיעור ראשון עם הרב לאחר הארוחה. בסיום השיעור לובנו הנושאים בהיכל הישיבה בחברותא עד לשעת מנחה ולאחר מכן ארוחת צהריים והפסקה לחילוץ עצמות. לאחר מכן ציפה לנו שיעור נוסף וליבון בבית המדרש, עד לתפילת ערבית ואחריה ארוחת הערב. פעמיים שלש בשבוע עלה המשגיח על הדוכן ונתן לנו שיחת מוסר לעיתים מאלפת. וכך התנהלו להם הימים – וגם הלילות, כי לאחר ארוחת הערב צריך היה לחזור לבית המדרש, וכל המרבה הרי זה משובח. בימי שישי זכינו לפנאי גדול יותר כדי להתכונן לקראת שבת, וכמעט תמיד נסענו למרכז העיר – גאולה, ככר השבת, רחוב שטראוס וקינג ג'ורג. לכל דבר שהיינו זקוקים לו צריכים היינו למרכז העיר – ולשם כך הסתייענו בקו מספר 12 של חברת המקשר.

ההחלטה להתגייס

בתקופת מלחמת ששת הימים שהיתי בישיבה, וקולות הנפץ של הפגזים הדהדו באוזנינו, ורעש מטוסי המיסטר החריש את אוזנינו. לכשישככו הקרבות וניתן היה לגשת לכותל – היה הדבר קרוב לחג השבועות. אי לכך ניצלנו את החג לצעידה רגלית מבית וגן לכותל המערבי. לכל אורך תקופת המלחמה – טפטפו לאוזנינו ששהותנו בישיבה ולימוד התורה תורמת לניצחון – האמנתי בזאת בלב שלם. אך רבים העסיקו את עצמם בהאזנה לרדיו במסתרים, קריאת עיתונים וסתם עיסוקים שאינם שייכים ללימוד. ההקרבה שאחרים צריכים היו לתת ונתנו זאת בהתלהבות רבה, ונפלו בקרב או נשארו פגועים – הציקה לי, באשר אני לא יכולתי להשתתף – ולא מפאת גילי הצעיר, אלא מכוח תיאוריה שאני תורם את חלקי בישיבתי בישיבה. לכן, באחד הזימונים שהיו לי ללשכת הגיוס ששכנה ברחוב מלכי ישראל ליד בנייני רשות השידור – אמרתי והצהרתי שאני רוצה להתגייס. באותה תקופה כבר התחלתי בנסיגה לאחור והתחלתי לשפר את ההופעה בקיצוץ הדרגתי של הפאות עד שהונפו אל מאחורי האוזן, ומשם הדרך להיעלמותם הייתה מהירה יותר. גם הבלורית קיבלה תשומת לב יותר – וכמובן, ההערות לא איחרו לבוא, כמו גם זיהוי אותות הפרישה אצלי על ידי המשגיח, שהתחיל במערכת שכנועים רבים כדי להניעני מכך. לשם כך גם גייס לעזרתו את המורה שלי חיים ברודבקר וגם את הרב של קריית אונו. לבסוף פטור מלא כלום לא יכולתי, והסכמתי לעבור לישיבה שיותר "מתאימה" לי – ישיבת באר יעקב הספרדית, לא האשכנזית. שם בישיבה הכרתי בחור אחד מטבריה, שהיום אני לא מבין מה הוא עשה שם. ממנו למדתי, לא כל כך בהצלחה, את החיזור אחרי בנות בכיכר "תוניס" של באר יעקב, וצפייה בסרטים הודיים בבאר יעקב ובעיר רמלה השכנה. לא נשארתי שם זמן רב, וקרוב לאירוסי אחותי רותי פרשתי. בזמן שנותר עד לגיוסי, כשלושה חדשים, עבדתי ב"אמגט" – מפעל לחלקי פלסטיק של קבוצת אמקור.

הגיוס לצבא

התגייסתי לצבא כמתוכנן ב-1969.8.21 וביליתי שבועיים בבקו"מ כשנשאלתי מה אני רוצה להיות בצבא – אמרתי לא יודע, תציבו אותי איפה שאתם רוצים. נשלחתי לבצע את הטירונות בבה"ד 4 במחנה בית אל שליד רמאללה. 6 שבועות שהיתי שם, היה קשה והשמירות היו מרדימות – פעם גם נתפסתי על חם, כאשר נרדמתי בשמירה על מבנה נטוש סמוך לבסיס שנקרא בית חולים, נשפטתי, וקיבלתי אזהרה בגלל שזוהי עברה ראשונה שלי. בסיום הטירונות, לקחתי את התיק האישי שלי והלכתי למחנה 800 בגבעתיים, כשהגעתי לשם, נאמר לי שהמחנה עבר לגלילות. שם גם כן ביליתי זמן מה בעבודות רס"ר, וכששאלתי למה הגעתי, ומה מיועד לי, נעניתי שזהו סוד, ובבוא הזמן ייוודע לי הכל. כשהתחיל הקורס, גיליתי שאני הולך להיות מפעיל מודא"ל – שזהו מודיעין אלקטרוני – למדנו חשמל ופיזיקה, AC כמו גם DC וגלים. אבל הראש שלי סתום, לא מבין מה מדברים אלי, כאשר האחרים בוגרי מגמה ריאלית מפגינים ידע רב. הייתה לי תחושה של לא יוצלח של כישלון, ולא הבנתי למה שלחו אותי לשם. אני לא רק שאיני בוגר מגמה ריאלית, גם לא ביולוגית, ולמען האמת בכלל לא שהיתי בתיכון.

אבל הזמנים היו אחרים והיו צריכים אנשים לאייש את כל העמדות בבסיסים – ואולי מישהו לחש להם באוזן, שאולי אני לא מפגין את יכולתי בקורס, אבל לבטח אעשה זאת בבסיס. אינני יודע מי הוא שלחש זאת, אבל בבסיס התחלתי להבין את העניינים עם הרבה מאמץ וכן עזרה מצד האנשים שם. היה שם דוידי, חלי ועוד רבים אחרים, שהעברנו את הלילות כמו את הימים בצפייה במסכים והאזנה לצלילים של האותות האלקטרוניים, עד שלמשמע צליל יכולתי לזהות איזה מטוס או אנייה נושאים את המכ"מ הזה, ואולי זהו מכ"מ קרקעי. כל סוגי השידורים השונים לוקטו בספר עב כרס שקראנו לו התנ"ך, וכאחד שבא מרקע שהתנ"ך הוא מרכז החיים – במהרה קלטתי את תוכנו וכמעט ידעתיו על פה. גם השליטה שלי במוטוריקה הייתה רבה, וידי ריחפו וניצחו על הכפתורים הרבים בכישרון. מדי פעם גם ניסיתי לתקן מערכות על ידי זיהוי החלק הפגום והחלפתו – פעם גם חטפתי שוק חשמלי ממקור של מינוס 1600 וולט. בנוסף לעבודה במשמרות – 6/6 שש שעות עבודה שש שעות מנוחה, או 12/6 בתקופות היפות והרגועות, המנוחה לא הייתה אמיתית. את שעות המנוחה ניצלנו בעבודות רס"ר, מטבח או תדלוק הגנרטור, ולא נשכח את השמירות בלילה, בקור כלבים בגובה 600 מטר על גבי רכס "אום חשיבה".

גם פה נתפסתי נרדם בשמירה – ומעשה שהיה כך היה. הוצבתי לשמור מחוץ לגדר על קצה המדרון. זה היה לילה קר מאוד – בבסיס היו מספר צריפי עץ שלא היו אותו זמן בשימוש, ושם תפסתי "חרופ" מאחורי הדלת. מפקד הבסיס עשה ביקורת, ומשלא מצאני החל בחיפוש בבסיס, ולשווא – מאיר איננו. בצר לו הזעיק את מפקד הבסיס הגדול שהיה סמוך לנו על הג'בלאה הבאה. למעשה אנו היינו כפופים לאותו מפקד. הנפקד הגיע והחל לעשות חיפושים, גם בחלקו העליון של המדרון, לבסוף נואשו וחשבו להזמין את חיל האוויר עם מסוק נושא פרוג'קטור לחפשני במדרון. אבל המפקד חשב, שלפני שהוא יתפשל יעשה חיפוש נוסף. בפתחו את הדלת קצת יותר, הרגיש במשהו רך – ומצא אותי. כמובן שהועמדתי למשפט – אבל לא נשלחתי לכלא, למרות שזוהי עבירה שנייה, בגלל מחסור באנשים. עונשי היה ריתוק ועבודות שונות. ריתוק בשבילי היה פרס – כי אהבתי להיות בבסיס – אף אחד לא ידע שלמעשה לא היה לי מה לעשות בבית, מלבד שעמום והטפות מוסר כמו גם ירידות על זה שעזבתי את הישיבה. התחושה של להיות שייך למסגרת שהייתה ממלאה את כל זמנך בפעולות, אמנם מונוטוניות – אבל היית מלא.

להגיע למסגרת שלא הבנת כלום על מהלכיה וחוקיה, מהבית לא קיבלתי את הרצון לפעול ולהניע – ההורים עשו בשבילנו הכל, עם הרבה חום ואהבה, אבל בתוך בועה. כשיצאתי לעולם החיצון הרגשתי חסר ביטחון, מה גם שחוסר הידע שביקשו בחוץ היה חסר לי. לא הייתה לי תעודת בגרות, וגם את חלקו של החומר שהיה נחוץ לבגרות לא ידעתי. זה לא רק שהייתה חסרה לי התעודה. גם הניתוק מבני המין השני והחינוך שהקשר איתן הוא לא רצוי שלא למטרות מצוה וצריך להיעשות בדרך של שידוך, מנעה ממני את יכולת יצירת הקשר ויצרה את הבדידות.

החזרה בשאלה

העולם שנכנסתי לתוכו היה שונה, כללי המשחק בין המינים היה שונה, אותם לא ידעתי, כאשר אחרים רכשו את הידע והניסיון בתקופה צעירה יותר של חייהם, שאז הטעויות היו נסלחות ומתקבלות בהומור לעיתים. גם החינוך העמוק שקיבלתי במגוון נושאים שונים, גרמו לכך שכל דבר שרוצה אני לעשות, נתקל במעצורים ובמלחמת גוג ומגוג בין רצוני החדש לבין האיסורים והנורמות מילדות. המעבר דרך החיים שבא גדלתי לדרך החדשה היה קשה מאוד וליווה אותי שנים רבות והשפיע עליהם בצורה דרמתית. עד היום 34 שנים לאחר הצעידה לתוך העולם החדש, דברים שרכשתי אז צצים ועולים עתה – ולא תמיד מבינים אותי האנשים הקרובים אלי, שיודעים את רקעי – על אחת כמה וכמה אנשים שלא יודעים זאת. היום כשאני צופה בטלוויזיה בכתבות על חוזרים בשאלה, כמה קשה הדבר להם להתמסגר – אני מזדהה איתם. נכון שישנם כאלה שמנודים מן המשפחה, ואצלי זה לא קרה. אבל גם כך עיקר הבעיה היא עם עצמך, המעצורים וההתנגשויות שמתחוללות בתוכך עם כל פעולה ופעולה של חייך שמתנגשות עם מושגי העולם הקודם שלך – הינם רבים וקשים, וללא הכוונה אתה הולך לאיבוד, או לא הולך בכלל..

הזוית האישית

 

מילון

אחריות
אחריות היא ביטוי רב-משמעי. זהו ערך מוסרי. אחריות היא התייחסות ראויה של אדם לדבריו, למעשיו ולאמון הניתן בו, יש הרואים באחריות במובן זה תנאי הכרחי לבגרות.

ציטוטים

”מלך הגגות“