מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים הם המתנה הכי גדולה

מקשיבים יחד לסיפורים המרתקים
עם אדיר התינוק בשנות ה-70
כדי לכבד מתנת החיים צריך לשמוח ולמלא כל רגע באהבה, בשמחה, בנתינה ובאופטימיות

בשנת 1941 בעיר בודפשט שבהונגריה, הוריה של סבתי מריאן מילר, אלפרד נובל וויולטה נאגל התחתנו מתוך אהבה גדולה.
באותה תקופה כל אירופה כבר הייתה תחת כיבוש נאצי ומיד לאחר החתונה גויס אביה למחנה ריכוז, אמה התעקשה להיכנס ממנו להיריון כדי שיישאר לה זכר ממנו אם יקרה לו משהו.
 
סבתא נולדה בתאריך 14 לאוגוסט 1942. שנה אחרי זה הנאצים נכנסו לבודפשט, אספו את היהודים בשיתוף פעולה עם הנאצים ההונגרים שהיו אף יותר אכזריים. לאמה של סבתי ולתינוקה לא היה שום סיכוי לשרוד, את כל האמהות והילדים שלהם שנשארו בבודפשט אספו בגטו והתחילו בטרנספורטים לשלוח אותם לאושוויץ.
 
אמה של סבתי נלחמה בחירוף נפש להציל את התינוקת שלה ועשתה תמיד את הבלתי אפשרי והבלתי יאומן. הבולט בהם, שבאמצע דצמבר בקור כלבים, צעדה במצעד עם התינוקת לתחנת הרכבת (יעד: אושוויץ) היא תלשה את הטלאי הצהוב ברחה מן השורה והסתתרה תחת שער סגור.
 
היא חשבה שאף אחד לא ראה אותה בורחת אבל נאצי צעיר כבן 18 עם שנאה בעיניים ורצה להרוג אותה במקום. לא היה שום מקום לרחמים, לנאצים לא היה שום צלם אנוש. אמה של סבתי פנתה אל הנאצי הורידה טבעת זהב קטנה שנשארה מרוב שהייתה דקה אז לא לקחו לה ובעוצמה מהפנטת אמרה: "אתה בחור צעיר יש לך מלא תכשיטים, זהב יהלום אבל על כולם יש דם, הם היו שייכים לאנשים שהרגת. תן לי לתת לך את הטבעת הקטנה הזאת, היא דקה וחסרת ערך אבל יבוא יום הדין גם אצל בני האדם וגם אצל אלוהים וישאלו אותך מאיפה כל התכשיטים האלה ולא תוכל לענות כי על כולם יש דם, רצחת בשבילם, ומולם תראה טבעת קטנה זו ותוכל לצעוק לבני אדם וגם לאלוהים בשמיים בשביל הטבעות לא רצחתי אף אחד, קיבלתי אותם מתנה מאמא על זה שהצלתי אותה ואת התינוקת שלה".
היא הסתכלה לו חזק בעיניים, נתנה לו את הטבעת ובשבריר שנייה זה, הצליחה להגיע לשבריר הקטן של האנושיות שעוד נשארה בנאצי הצעיר. הוא לקח את הטבעת ונתן לה לברוח עם התינוקת.
 
סבתי ויולטה הצילה את בתה כל כך הרבה פעמים, והם שרדו את השואה ונשארו בחיים. אביה של סבתי אלפרד נובל, חזר מברגן בלזן (מחנה ריכוז) כשהוא שוקל 35 קילו, היה ספורטאי כל החיים, אלוף סיף והספורט והמשמעת העצמית הצילו את חייו (קיבל פרוסת לחם לשבוע וחילק את זה לחתיכה לכל יום על מנת לשרוד).
 
המשפחה התאחדה, לסבתי נולד עוד אח אחרי המלחמה והוריה של סבתי נשבעו שיגדלו את ילדיהם לא כילדים של ניצולי שואה, שעברו את כל הזוועות, אלא כאנשים שמחים אופטימיים ומאושרים.
 
בשנת 1956 סבתי עלתה ארצה עם משפחתה, ההתאקלמות הייתה קשה מאוד, סבתי בתור ילדה הלכה מבית לבית ומכרה את רכושה הדל בשביל לקבל כסף לאוכל.
 
סבתי התקבלה לתיכון דתי "בית צעירות מזרחי" בתל אביב, בזכותם יש לה את האמונה בבני אדם טובים. אביה של סבתי הפך למאמן הלאומי של סיף בישראל, אמא שלה סיימה אולפן והפכה לעובדת סוציאלית, אחת הטובות והאהובות ביותר בראשל"צ.
סבתי סיימה תיכון ועשתה בגרות מלאה בעברית ואף זכתה להגיד את נאום הפרידה בעברית בשם כל בית הספר, לא נשארה עין יבשה אחת באולם. 
 
 
הוריה של סבתי שלחו אותה ללונדון ואמרו לה: "נולדת בשואה ושרדת דרך אלפי ניסים, גדלת בקומוניזם, בהונגריה, סיימת בית ספר דתי, עשית בגרות בעברית אנחנו שולחים אותך ללונדון לראות את העולם ואת התרבות ותוכלי לפרוח ולגדול."
 
בלונדון פגשה סבתי את יואל, שעד שהוא הגיע הוריה גירשו את כל מחזריה, אך שראו אותו ידעו שזה יהיה בעלה. סבתי ויולטה לקחה חמש הלוואות מחמישה בנקים שונים, היא הסבירה למנהל בית מלון שיבוא לקראתה, שבשביל היום הזה הצילה את בתה מן השואה. הם התחתנו במלון הילטון שרק נפתח, זו הייתה אחת החתונות הכי מפוארות שהיו בזמנו.
 
סבתי מספרת שהיא עדיין מעריצה אותו כל יום יותר מאז שהתחתנו.                                                                                                                                                                                          
 
 
אחרי החתונה יואל קיבל עבודה בחברת boeing בסיאטל ארה"ב. הם חיו שם ארבע שנים מאושרת שם גם נולדה אימנו ניקול. יואל הפך למומחה למטוסי קרב, וכשניקול הייתה בת שנה וחצי נציג מהתעשייה האווירית בישראל הגיע והציע לו עבודה שם.
 
בשנת 1970 הם חזרו לישראל גם כי יואל רצה לתרום לתעשייה האווירית וגם כי סבתי רצתה להיות עם הוריה. נולדו להם עוד שלושה ילדים. סבתי גידלה את ארבעת ילדיה ניקול, יוני, אדיר וקרין בחולון בבית מלא אושר ושמחה יחד עם הסבתא הגיבורה (אמה של סבתי) שהייתה נערצת ואהובה על ידי הנכדים שלה. 
במשך כל חייה הצטערה סבתי על מות אביה בשנת 1982, כשילדיה עדיין היו קטנים ולא הספיק ליהנות מגינת הפרחים שהוא שתל. הוא בירך את סבתי ואמר לה: "את היית בת כל כך טובה אליי במשך כל השנים, אני מברך אותך שילדייך יהיו אלייך כמו שאת היית אלינו".
סבתא שלנו הייתה מורה לאנגלית וגידלה דורות של ילדים שהעריצו אותה ואהבו אותה.
סבתי גידלה את ארבעת ילדיה באהבה, חינכה אותם להיות מלוכדים, ולהנות מהחיים. למשל, משימה של כל ילד שחזר מבית ספר הייתה לספר על משהו מצחיק שהוא נתקל בו. הילדים עשו תחרות איזה סיפור מצחיק ובכך חינכה אותם להפנות את הראש אל ההומור תמיד. כל הילדים גדלו להיות אנשים שמחים ובריאים בנפשם ואחד מהם הוא אדיר מילר.
 
כשסבתי ויולטה אמה של סבתי, כבר הייתה מאוד חולה והגיעה לגיל מכובד, אמרה לאדיר שכבר היה מפורסם: "אדיר, אתה התשובה שלי להיטלר" !
כולם הקימו משפחה לתפארת לסבתי נולדו 11 נכדים שמעריצים אותה. כל יום שישי כל המשפחה נפגשת אצל סבא וסבתי, אף אחד לא מוותר על המפגש הזה. אנחנו הולכים ביחד לתיאטרון למסעדות בנוסף לכל נכד יש את היום שלו עם סבתי וסבא, שכולנו מחכים לו במשך השבוע, ביום שלנו למשל יום חמישי, גם כל אחד מאיתנו צריך לספר סיפור מצחיק שקרה לו.
סבתי ספוגה באמונה, שהיא מעבירה גם אלינו, שהחיים הם המתנה הכי גדולה, וכדי לכבד מתנה זו צריך לשמוח ולמלא כל רגע באהבה בשמחה בנתינה ובאופטימיות, זו הדרך להודות לאלוהים על החיים. הבית של סבתי מלא בפרחים, בבובות ובגמדים, בית עליז ושמח, היא תמיד צוחקת ומצליחה להעביר את זה גם אלינו. 
 
סבתי טוענת שהיא רוצה לחיות עד 120 כי יש לה עוד המון תוכניות לעתיד.
 
מריאן ותכנית הקשר הרב דורי – תשע"ה
את מריאן מילר פגשנו לראשונה באירוע משותף של תכנית הקשר הרב דורי יחד עם גוגל. במפגש "סבתא ברשת" שהתקיים במשרדי גוגל. מריאן התלהבה מהתכנית ומיד הצטרפה אליה. רכזת התכנית, ארנה דרום פתחה קבוצת בבית הספר יגאל אלון בראשל"צ.
 
בתכנית הקשר הרב דורי במשרדי גוגל סבתא ברשת
 
המפגש השני, היה שוב במקריות. המפגש התקיים בבית התפוצות כשגילינו שהתמונה בפרסום "ערב על יהדות הונגריה" , בבית התפוצות ( 18.12.15), היא תמונת משפחתה של מריאן. התמונה נמצאה בארכיון בית התפוצות.
 
 
 

מריאן  מספרת  לנו על התמונה שנמצאה בארכיון בית התפוצות: "הילד הקטן (שלישי משמאל) זה אבי. (אבא של מריאן מילר). קוראים לו "לא פחות ולא יותר" – אלפרד נובל. הוא ניצל ממחנה ברגן בלזן.. הוא היה מייסד ספורט הסיף בישראל.

האיש עם השפם והאישה שלידו בתמונה, אלו ההורים של אבא שלי . הבחורה (רביעית משמאל) בתמונה, זו אחותו של אבא  שלי. שלושתם נרצחו בשואה, הם נורו והושלכו לנהר הדנובה." מריאן מוסיפה: "יש סיפור גדול סביב המשפחה שלנו" סיפורי יתועד במפגשי תכנית הקשר הרב דורי".

מריאן בעלה ואחיה היגיעו לבית התפוצות כאורחים לערב מיוחד בנושא "בארץ הגר – מבט על יהודי הונגריה", בתאריך 18.12.15 
סיפור בהמשכים – בלוג תכנית הקשר הרב דורי

מילון

אופטימיות
אמונה שיהיה טוב, הדגשת הצד החיובי של כל דבר, הפחת תקווה ושמחה.

ציטוטים

”האהבה מנצחת הכל!“

”כדי לכבד מתנת החיים צריך לשמוח ולמלא כל רגע באהבה, בשמחה, בנתינה ובאופטימיות“