מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בתימן והחיים בארץ ישראל

אני, סבא ואחותי בטיול בהרים
סבא בחתונה
סיפור טיפוסי לילד שנולד בתימן, העלייה והחיים בישראל

נולדתי בתימן, בכפר קטן, בין הרים ושדות ירוקים.

בגיל שלוש, ההורים הכניסו אותי ללמוד תורה בחדר אצל המורי (מורה בתימנית). למדנו לקרוא כמה שעות ביום, לאחר מכן, יצאנו לרעות את הכבשים והפרות ועזרנו להורים. אבא שלי היה נפח והייתי עוזר לו בנפחייה בגיל חמש. אימי הייתה עקרת בית, שדאגה להאכיל את הפרות, לגדל את הילדים ולהכין אוכל למשפחה.

לא היה פשוט בתימן, כדי להכין אוכל צריך היה לקושש עצים ביער, להביא אותם הביתה, לטחון את השעורה, להדליק את האש בתוך התנור (בתימנית טבון) ושם היו מכינים את הפיתות ומבשלים את האוכל.

בגיל חמש כבר עליתי לתורה, קראתי תרגום של התורה בבית הכנסת ובגיל הזה בא שליח מארץ ישראל וקרא לנו לעלות ארצה. אני זוכר שההורים שלי שמחו שעולים לירושלים וכל הכפר התארגן לעלות, ארזנו מעט אוכל מעט בגדים והתחלנו ללכת ברגל.

כמה ימים הלכנו ברגל וזה היה קשה מאוד לזקנים ולילדים והרבה מתו בדרך מחוסר מים וחוסר אוכל ושדדו אותנו בדרכים. עד שהגענו למחוז חשד במדבר, שם היה שדה תעופה של האנגלים בו התקבצו כל יהודי תימן לעלות. בשנת 1949, הגיעו מטוסים מישראל והעלו אותנו ארצה. הגענו ארצה למחנה עין שמר, שזה היה מחנה צבא אנגלי לשעבר.

קיבצו אותנו באוהלים כשנה, ואז העבירו אותנו ליישוב סמוך לעין שמר וגם שם גרנו באוהלים. בהמשך בנו לנו צריפים, כי האוהלים נסחפו בגשם ובשלג. בכדי לסייע לנו, ביקשו מתנדבים מתושבי המדינה שייקחו את הילדים הקטנים, לטפל בהם שלא ימותו בשלג.

אותי לקחה משפחה פולניה מפרדס חנה. הם טיפלו בי שנה ואז חזרתי להורים שלי. אני זוכר שאבא שלי עבד בסלילת כבישים ונטיעת עצים בקרן קיימת, ומזה המשפחה התפרנסה. בשנות השישים, העבירו אותנו ליישוב קבע במושבת כרכור, ואז התחילו החיים להסתדר. הלכנו לבית ספר, למדנו ובגיל 13, אני יצאתי ללמוד נגרות, בגלל שלא היה מספיק כסף לפרנס את המשפחה כי היינו 12 ילדים ואני הבכור.

הילדות עברה בכייף, כי העסקנו את עצמנו במשחקים וריקודים, על אף שלא היו מספיק דברים חומריים. תקופה זו הייתה תקופת צנע, ואז התחלתי לעזור למשפחה.

בגיל 15 עברתי לקיבוץ רמת השופט, לחברת נוער, שם עבדנו בפלחה ואחרי שנה חזרתי הביתה. בגיל 16 הייתי מדריך לריקודים סלונים וריקודי עם.

עבדתי ביום כעוזר נגר, ובערב למדתי תיכון ערב מקצועי, לאט לאט התקדמתי במקצועי כנגר.

התנדבתי לצבא למרות שהייתי משוחרר מהצבא. אני הבכור מתוך 12 אחים והייתי צריך לעזור למשפחה כלכלית, ובכל זאת התנדבתי לצבא, ושירתתי בחרמ"ש (חייל רגלים משוריין) ונלחמתי במלחמות.

את אשתי הכרתי כי היא הייתה שכנה שלי, גדלנו יחד והיינו חברים טובים. הצעתי לה חברות בגיל 16 והיא הסכימה ובגיל 20 התחתנו. גרנו בכרכור, בשכנות לשתי המשפחות הוריי והוריה נולדו לנו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות.

במשך השנים הפכתי להיות עצמאי עם נגריה גדולה ועם עובדים. אשתי עבדה כגננת.

בשנת 1981, שמענו שמקימים יישוב חדש בשומרון בשם שקד. נסענו לבקר במקום, התרשמנו מהאווירה והחלטנו לעבור לגור ביישוב החדש. בשנים הראשונות ביישוב לא היה עדיין חשמל, כבישים, מדרכות, הרגשנו שאנו כמו החלוצים שעלו ליישב את הארץ לפני קום המדינה, אשתי המשיכה לעבוד בפרדס חנה בגן.

ביישוב השתתפתי בוועד היישוב והייתי יושב ראש ועדת קליטה.

בשבת הראשונה שעלינו הבאתי איתי ספר תורה של סבי ז"ל, דאגתי שיהיה מניין ביישוב ולאט לאט הקמנו בית כנסת ושימשתי כחזן של בית הכנסת 13 שנים. האווירה ביישוב הייתה טובה, הילדים שלנו מאוד נהנו, הייתה לנו ביישוב בריכת שחייה, הילדים שיחקו עד חצות הלילה במגרש משחקים. אירחנו בביתנו חיילים בערבי שבת וכן ארחנו משפחות שהיו מעומדות לגור ביישוב.

באוגוסט 1993, קרתה לי תאונת דרכים בדרכי לבקר את אבי בפרדס חנה, נהגתי לבקרו בימי שישי ולפעמים גם באמצע השבוע. בזכות כוח הרצון שלי להמשיך ולתפקד חזרתי לאתני.

בשנת 2005, החלטנו לעזוב את היישוב שקד ולעבור לעיר חדרה ושם אנו מתגוררים עד היום, בחרנו בעיר חדרה כי היא אמצע הדרך בין תל אביב, שם ביתנו גרה עם משפחתה, ובין מגדל העמק שם ביתנו השנייה גרה עם משפחת.

יש לנו בן ונכד שגרים בדרום אפריקה וכעת בנינו האחרון נישא וגר בתל אביב.

כיום יש לנו שישה נכדים.

הזוית האישית

רפלקציה אישית:

נהניתי מאוד לעשות את העבודה עם סבא שלי. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי לפני על העבר שלו, מאיפה הוא בא ועל הדרך שעבר עד שהגיע לארץ ישראל, אליה רצה מאוד להגיע. הוא עבר בגיל מאוד צעיר, וזה גרם לי לחשוב על עצמי האם אני הייתי מסוגל לעבור דרך ארוכה וקשה כמו שלו.

העבודה הזאת חיזקה את הקשר ביני לבין סבא שלי, ובזכות העבודה יצא לי לראות אותו הרבה יותר פעמים ממה שמזדמן לי בדרך כלל. צברנו ביחד הרבה חוויות, צחקנו ודיברנו ביחד, שמעתי ממנו סיפורים מרתקים מאוד, ולפעמים גם סיפרתי לו על אורח החיים שלי, על בית הספר בו אני לומד ועל מחשבותיי לגבי סיפורי העבר שלו. אחרי העבודה אני מרגיש שאני וסבא שלי מאוד התגבשנו והיא קירבה בנינו, ואני שמח שעשינו את העבודה הזאת ושבחרתי אותו להיות השותף שלי בעבודה.

הרפלקציה של סבא שלום:

העבודה הייתה בעבורי חוויה מאוד משמעותית. בזכותה, סיפרתי לנכדי רותם את סיפורי העבר שלי בהנאה רבה רותם הקשיב תמיד לכל הסיפורים שלי והיה ניכר כי הוא מתעניין בהם מאוד. הרגשתי שיש לו אוזן קשבת, מישהו שתמיד מאזין לכל הסיפורים שלי, ונהנה לשמוע אותם שוב ושוב. שמחתי לחשוף בפניו תרבות שונה מזו שהייתה פעם, ולספר לו על התקופה שהייתה אז, בזמנו, כשהייתי אף יותר צעיר ממנו. אפשר היה לראות את ההפתעה של רותם כאשר שמע מה היה נהוג פעם, איך הארץ התנהלה ומה היה אז, בתחילתה של ארץ ישראל הזעירה.

בזכות העבודה, אני ונכדי התקרבנו מאוד. ראיתי אותו לעיתים תכופות יותר, שמחנו לדבר אחד עם השני לאורך זמן רב, מה שלפעמים לא יוצא בגלל השגרה הלחוצה של חיי היום- יום. אני שמח מאוד שרותם בחר בי להיות השותף שלו בעבודה, ואני מרגישה שבסיום העבודה שנינו יצאנו עם חוויות חדשות וקירבה בין שנינו.

מילון

תקופת צנע
כשאין למדינה כסף והרבה מובטלים, אז מצמצמים את ההוצאות. כל משפחה קיבלה מוצרי מזון בסיסיים בלבד בשביל להתקיים ובלי מותרות.

ציטוטים

”"בזכות כוח הרצון שלי להמשיך ולתפקד חזרתי לאתני." “