מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בשלוש יבשות של סבתא אוה פורמנסקי

יוגב ונדב נכדיי האהובים ואני
משפחתי ואני (1961)
הקושי וההתגברות בתקופות שונות בחיי

רוסיה

נולדתי במוסקבה בשנת 1944 לקראת סוף מלחמת העולם השנייה להורים יהודיים, אך בבית ללא יהדות, ללא דת וללא חגי ישראל. למדתי בית ספר רגיל והייתי היהודייה היחידה בכיתה. לא הרגשתי שונה. חגגנו את אותם החגים הסובייטיים (1 במאי, מהפכת אוקטובר ואף שנה חדשה וכל 31 בדצמבר), קישטנו עץ אשוח עם סבא קור ושלגיה בחיי היום יום. כמו כל הילדים, בגיל 10 הצטרפתי לתנועת הנוער הקומוניסטי. ובכל זאת ידעתי שאני שונה … להיות יהודי זה משהו שיש להתגאות בו. לא נתקלתי באנטישמיות, אבל הרגשתי שזה לא מקום לגאווה.

אמי נולדה בעירה יהודית ברדיצ'ב באוקראינה, אך בשנים 1930-32, בתקופה שסטלין הרעיב את אוקראינה ואנשים רעבו ומתו מתת תזונה, סבי וסבתי עם 6 ילדים עברו למוסקבה. למעשה הם יחידים ששרדו את השואה. שאר המשפחה של אמי דודים, דודות, אחיינים נהרגו ע"י השכנים האוקראינים. איש לא נותר מכל השבט הגדול. היום העיירה ללא יהודים.

במוסקבה אמי למדה בבי"ס יהודי בשלטון סובייטי אנטי דתי וללא ציונות. זכור לי סיפור שלה על ההצגה שמטאטאים את הרבי מהחדר. באותו זמן הרוסים עשו אותו הדבר לכמרים.

אבי היה יליד פולין וגדל בעיירה יהודית קטנה בשם מונסטרזיסקה. בשנת  1939 השטח של העיירה סופח לרוסיה והוא גוייס לצבא הרוסי, נלחם נגד הגרמנים ואף נפצע. בתום המלחמה זכה במדליה ע"ש גנרל זוקוב על חלקו במלחמה נגד הצורר.

כל משפחתו; הורים, אחיות, אחיינים ושאר בני המשפחה נספו בשואה ומקום קבורתם לא ידוע.

הורי נישאו בשנת 1943 (אבי שוחרר מהצבא בגלל הפציעה). אני נולדתי בשנת 1944 ואחי בשנת 1952. חיינו חיים נוחים במוסקבה במשפחה של אמי. סבא וסבתא ועוד שבעה דודים ודודות. רק בשנת 1956 לאחר מבצע סיני, ומפגש בלתי נשכח עם קבוצת נוער ישראלי, הבינו הורי שזה לא מקומנו. ובהזדמנות שנפתחה, עזבנו את ברית המועצות והמשכנו מסע ארוך דרך פולין לארץ ישראל.

היה קשה מאד לעזוב את המשפחה הגדולה ללא תקווה להיפגש אי פעם, בתקופה שהקשר מעבר למסך הברזל היה בלתי אפשרי ומסוכן.

ישראל

הגענו לארץ בשנת 1958 ישר למעברה בהרצליה. לא היה פשוט. חוסר שפה, תרבות חדשה וללא תעסוקה מתאימה. הורי נאלצו לעבוד בכל עבודה מזדמנת. אבי עבד במפעל כמסגר, אך בשעות הערב עשה כל עבודה שנתבקש (להחליף מנעול, לתקן ארון וכו'). אמי, שעבדה בבנק ברוסיה, נאלצה לצאת לעבודות יומיות קשות כדי לעזור בכלכלת המשפחה. כל יום התייצבה בלשכת התעסוקה לעבודה באותו יום (נקיון, קילוף ירקות או ניקוי קליפות תפוזים לספירט). הכל היה כדי לאפשר חינוך לי ולאחי, ולהשיג מקום מגורים קבוע. ואכן הצלחנו להגיע לבית קבוע. הורי רכשו דירה בבת ים, בשיכון בן שלושה חדרים עם משכנתא ענקית. סוף כל סוף הרגשנו שהגענו הביתה.

סיימתי בי"ס תיכון ואחריו את סמינר הקיבוצים למורות. עבדתי מספר שנים בהוראה, אך לא ראיתי את עצמי בתחום זה לאורך זמן. למדתי הנהלת חשבונות, מקצוע שהתאים לי יותר.

הכרתי את בעלי בשכונה, שנינו היינו סטודנטים. סיימנו את הלמודים בתקופת המיתון בארץ בשנת 1966. במקום לחפש עבודה במרכז ירדנו לאילת שהייתה אז פראית וקסומה. במלחמת ששת הימים גרנו באילת והיינו בין הראשונים שראינו את נפלאות אי האלמוגים.

באותה שנה, בזמן החתונה שלנו, הגיע אורח מפתיע ומרגש. סבא שלי בן ה- 78 קיבל בהפתעה אישור לצאת מגבולות רוסיה ומעבר למסך הברזל והגיע ישר לחופה. כל החתונה הייתה מלווה בשמחה ובכי.

ביום חתונתנו

תמונה זו צולמה בסטודיו השכונתי, בתקופה שלא הייתה לא לנו ולא למכרינו וחברינו מצלמה ביתית. השנה 1961. אבי מצא עבודה קבועה ב"אמקור" ואמי עבדה קשה בחברת דפוס "לוין אפשטין" ודאגה גם לניקיון וסדר בבית, בישלה ותפרה בגדים מ"בורדה" לי ולעצמה. ומעולם לא התלוננה.

בשנת 1972 נולדה מיכל, אמא של גלעד והפכה אותנו למשפחה אמיתית. בשנת 1973 עברתי, כמו שאר המדינה, את טראומת מלחמת יום הכיפורים. תקופה של דאגה לאחי ששרת במוצב החרמון וניצל רק בנס.

אפריקה

בעלי, יהודה, עבד בתפקיד מודד מוסמך בצבא. עבודה טובה עם קביעות, תנאים, שעות נוחות ואף משכורת נאה. אך, זה לא סיפק אותו. הבירוקרטיה, חוסר היעילות וחריצות עשו אותו חולה. ואז, בשנת 1979 הגיעה הצעה לצאת לעבודות פיתוח ענקיות (כבישים, מנהרות, גשרים) בקניה, החלטנו לנסות חיים אחרים בניירובי, קניה.

יבשת חדשה, צבעים חדשים ומרחבים עצומים. בעלי עבד בחברת תשתיות, ואילו אני הייתי גמלאית באמצע החיים. המון זמן פנוי אבל גם למידה והעשרה. טיולי ספארי וקרבה לטבע שלא אשכח לעולם. זאת הייתה גם הזדמנות להכיר עם שונה עם תרבות שונה. עם שמח, מכניס אורחים, צנוע עם רצון עז ללמוד ולהתקדם, למרות העוני והשחיתות של השלטון. למדנו לכבד אותם.

שם גם נולדה בתנו השנייה מיה.

בשנת 1988 הגיע הזמן לחזור הביתה. מיכל הייתה צריכה לסיים את לימודי התיכון ולהתגייס.

ישראל

חזרנו הביתה – הבנות התחתנו ואנחנו חובקים שישה נכדים אהובים ונהדרים, חוגגים יחד חגים, ימי הולדת, טיולים בטבע וכמובן, מפגשים תכופים מסביב לשולחן אצל סבתא וסבא.

 תמונה משפחתית

בתחילת שנות התשעים, במסגרת גל העלייה מרוסיה הגיעה גם רוב משפחתי המורחבת. חמש משפחות של דודים ודודות עם ילדים בוגרים ואף נכדים. את הדור הצעיר לא הכרתי כלל. המפגש היה מרגש והרגשנו שקרה נס. בשנת 1957 כאשר עזבנו את רוסיה אפילו לא חלמנו על כך. כולם נקלטו בארץ, הצעירים הקימו משפחות וכבר ישראלים לכל דבר.

וכסמל לישראליות גם אנחנו הצטרפנו למשפחה שכולה. בן של בת דודתי דוד פפיאן התנדב לגבעתי (באותה תקופה גר עם אימו בחו"ל) ונהרג באחד המרדפים בגבול עזה וקבור בית קברות הצבאי בירושלים. דודתי מספרת ששנת השרות שלו הייתה השנה הכי מאושרת בחייו.

לסיכום

שמחתי מאד לקחת חלק בתכנית ואני גאה בכך שהנכדים שלי, נדב ויוגב (תאומים) בחרו בי להיות השותפה שלהם למסע זה. הצלחנו ליצור קשר משפחתי ואינטימי. אני מספרת והם מקשיבים ומתעדים ברצינות ובמיומנות … ולא שוכחים לשאול שאלות. התכנית מעודדת ומדרבנת לספר ולזכור. מגרה את יצר הסקרנות והרצון לדעת ולהבין את השורשים שלנו. ללא ספק שללא עבר אין עתיד.

 עם יוגב ונדב נכדיי האהובים 

 

 

עברנו חוויה מדהימה !!!

קישור לסיפור בפורמט PDF: קשר רב דורי- יוגב ונדב – סופי

סיפור חיים סבתא אווה

הזוית האישית

סבתא אווה: שמחתי מאד לקחת חלק בתכנית ואני גאה בכך שהנכדים שלי, נדב ויוגב (תאומים) בחרו בי להיות השותפה שלהם למסע זה. הצלחנו ליצור קשר משפחתי ואינטימי. אני מספרת והם מקשיבים ומתעדים ברצינות ובמיומנות … ולא שוכחים לשאול שאלות. התכנית מעודדת ומדרבנת לספר ולזכור. מגרה את יצר הסקרנות והרצון לדעת ולהבין את השורשים שלנו. ללא ספק שללא עבר אין עתיד.

מילון

מסך הברזל
"מסך הברזל" (באנגלית Iron Curtain) הוא מונח מטאפורי שטבע וינסטון צ'רצ'יל ב-5 במרץ 1946 בנאום שנשא בפולטון שבמיזורי. הכוונה היא לקו הגבול האידאולוגי אשר חילק את אירופה לשני גושים: הגוש המזרחי שנשלט על ידי ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית.

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

גמלאית
אדם שהגיע לגיל פרישה מהעבודה ומקבל קיצבה כספית באופן קבוע

ציטוטים

”"... ובכל זאת ידעתי שאני שונה ... להיות יהודי זה משהו שיש להתגאות בו."“