מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בקיבוץ

אני ועדנה - בביתי בתל אביב - 2017
שחרורו של יהודה מהשבי - בית אלפא - 1973
ילדותה ובגרותה של סבתי עדנה בשן

ילדות

נולדתי בתאריך 11.11.47בבית החולים “עפולה” בקבוץ ניר דוד בעמק בית שאן. זהו קיבוץ מאד מיוחד, באמצע הקיבוץ עובר נחל שקוראים לו "אסי" והקיבוץ ממוקם משני עברי הנחל שמעליו גשר. אין קיבוץ יפה כזה בכל הארץ.

שמי נקרא על שם סבתי, אמא של אמא שלי, שקראו לה איידל – שפרושו הוא כנראה עדנה. היא נספתה בשואה וכשנולדתי ההורים שלי רצו להנציח את שמה וקראו לי בשם זה.

הסביבה שבה גרתי היתה קיבוץ. קיבוץ היה אז ישוב כפרי עם דשאים ובתים קטנים. בבית של ההורים שלי היה רק חדר, ללא שרותים וללא כיור. הכיור היה בחוץ והשרותים היו ציבוריים לכמה משפחות. אני בעצם חייתי בבית ילדים  – שם ישנו, אכלנו, התרחצנו, למדנו ועשינו שם הכל – שיחקנו, טיילנו ולמדנו. אחרי הצהריים היינו הולכים לשעה – שעה וחצי לראות את ההורים. בארוחת הערב היינו חוזרים לבית הילדים, וההורים היו הולכים לחדר אוכל. אותנו היתה משכיבה מטפלת או מורה, ולא ההורים. בישוב שלי לא היה בית כנסת כי הוא היה ישוב חילוני ולא היו שם כלל אנשים דתיים.

לאבא שלי קראו בן, השם האמיתי שלו היה משה אבל במלחמת העולם השניה כשהוא ברח והיה צריך להסתתר דבק בו השם בן שאינו נשמע יהודי. לאמא שלי קראו הדסה והיה לי אח אחד צעיר ממני בחמש וחצי שנים שקוראים לו לביא, והוא עדיין חי עם משפחתו בקיבוץ.

אמי עבדה הרבה מאד שנים בבית התינוקות. התינוקות, כבר מהרגע שנולדו, לא היו בבית ההורים אלא בבית בו טיפלו בתינוקות. אמא עבדה שם במשך כל השנים עד שהזדקנה והפסיקה. ואחר-כך עבדה בכלבו – מעין מכולת קטנה.

אבי עבד בכל מיני מקומות בעבודות של הנהלת חשבונות. הוא היה גזבר הקיבוץ וטיפל בכל ענייני הכספים של הקיבוץ. הוא שימש גם כמנכ"ל של הוצאת הספרים שהיתה שייכת לכל הקיבוצים שהיתה בתל-אביב ברחוב באנלבי וקראו לה "ספריית הפועלים" שקיימת עד היום. הוא היה בקשר עם כל מיני סופרים. יש לי בבית ספרים שניתנו לאבא במתנה ובהם יש הקדשה בכתב ידם של הסופרים האלה.

החיים בקיבוץ היו עם תפיסה של צניעות, הנשים היו ללא איפור ותכשיתים וכל אני הקיבות היו לבושים בפשטות. לאמא כן היה חשוב מה היא לובשת והיא היתה מסדרת את הגבות ושמה אודם על השפתיים והייתה יוצאת דופן . תמיד היא היתה לבושה שונה ממה שחברותיה היו נוהגות בקיבוץ. היה לה טעם טוב ומעודן.

נושא האוכל היה קשה כי לא אמא ולא אבא הכינו לי את האוכל ושאלו אותי מה אני אוהבת. היה מטבח מרוכז של כל הילדים, והרבה פעמים היה מוגש אוכל שממש לא אהבתי, כמו פתיתים. מה שאהבתי מאד היה דיסה של תינוקות, פירה ובלינצ'ס עם גבינה מתוקה. הרבה פעמים או שאכלתי ולא סבלתי את האוכל, או שלא הייתי שבעה. המטבח היה ממוקם די רחוק מבית הילדים שם אכלנו ועגלה או טרקטור הסיעו את האוכל מהמטבח עד לבית הילדים. עד שהאוכל הגיע הוא היה כבר קר. לכן, היום אני לא כל כך רגילה לאכול משהו ממש חם. לפעמים היו מביאים לנו חביתה ועד שהיא הגיעה לבית הילדים היא היתה קרה, ואז חממו אותה שוב והיא נהיתה כחולה. זה היה מגעיל ובלתי אכיל.

ביום שישי או שבת היינו אוכלים לחם מטוגן. ביום שישי מרק עם חלב ואורז בטעם מתקתק, וגם אטריות רחבות שעליהם היינו שמים קקאו עם סוכר. זה היה יחסית טוב. בימים רגילים אכלנו פעם קציצות ופעם דג בקלה.

לא היו לנו ממתקים. אבל אבא שלי היה גזבר, ובכדי לטפל בכל הכספים של הקיבוץ הוא היה נוסע לחיפה או לתל אביב ומביא טבלאות של שוקולד "פרה". בקיץ היה נורא חם ולא היה איך לשמור את השוקולד בכדי שלא ימס, כי לא היה מקרר, ולכן היינו שמים אותו על הרצפה או מתחת לארון כי הם היו המקום הכי קריר בחדר. בכל יום הייתי אוכלת שוקולד כזה ועד היום אני אוהבת שוקולד "פרה". הייתי היחידה שהיה לה ממתק כזה. לא היו ממתקים אחרים ורק בימי הולדת היתה עוגה.

בגדים ומשחקים כמעט ולא היו. ההורים לא קנו בגדים. היה מחסן ילדים, שם היתה חברת קיבוץ שניהלה את אותו.  היא היתה קונה בגדים או תופרת במתפרה את הבדים. פעם בשנה בחורף ובקיץ היינו הולכים למחסן והיו מודדים לנו את הבגדים. אפילו לא היו לי בגדים פרטיים שלי. המטפלת היתה מחליטה איזה בגד אני לובשת ומחלקת לי בתא שהיה לי מתוך ערמת הבגדים הכללית. לא בכל יום היינו מחליפים בגדים.  בכיתה בבית הילדים היתה לנו מקלחת משותפת, התרחצנו בנים ובנות עד כיתה ו'.

אני זוכרת שאבא כשהיה בא לקחת אותי מבית הילדים אחרי הצהריים כשאני עוד הייתי פעוטה, היה מספר לי על משה הרועה שהעז מסרבת לחזור הביתה ורק הדבורה מצליחה לעזור לו. נוסף לזה היה ספר אחד שמאד אהבתי וקראו לו "אשר שמעתי וסיפרתי", אני חושבת שהיה של אדיר כהן . סיפרו סיפורים של תקופת המקרא, תקופת בית ראשון. את הסיפור על נחשון בן עמינדב ומשה רבנו מאד אהבתי לשמוע.

אהבנו מאד לשחק משחקי כדור, מחניים, "עמודו", משחקי קלאס, תופסת, מחבואים, שבע אבנים, חמש אבנים. היו לנו גם משחקי שולחן. קפצנו על חבל, נסענו על סקטים ואופניים. היו אפניים על שלושה גלגלים, אופניים על שני גלגלים לא היו בכלל. אני קיבלתי מתנה לבת המצווה אופניים על שני גלגלים שהיו כבר פרטיים שלי.

כשהייתי ילדה לא היה כלל "נסיעה לחו"ל".  לא העלינו על דעתנו אפשרות כזאת. גם לא היה כסף לזה. רק כשבגרתי והתחתנתי ועדיין גרתי בקיבוץ החלו לנסוע לחו"ל אחרי שהתחתנו וזאת היתה אמורה להיות הפעם הראשונה והיחידה של נסיעה לחו"ל בכל ימי חיי. לא היתה טלויזיה. היה רדיו והיו סרטים. על הדשא בקיץ היו שמים מסך גדול וכולם היו מביאים כסאות. ופעם בחודש, חודשיים או חצי שנה היה מוקרן סרט וזאת היתה חגיגה מאד גדולה.

"חנה'לה ושמלת השבת" היה סיפור שמאד השפיע עלי. כל ערב בזמן ההשכבה הייתי עולה על הארונית שהיתה לי על יד המיטה והייתי מציגה כאילו אני חנה'לה הפוגשת את זוזי הכלבלב ועדנה הפרה והייתי אומרת "זוזי אל תלכלך את שמלת השבת הגדולה שלי".

זכרון אמיתי שעולה לי עכשיו מהילדות – בכיתה ג' היתה מסורת שהקבוצה נכנסת ל"חברת ילדים", מסגרת חברתית של ילדים מכתות ג'-ו'. היינו עושים פעילויות ומסיבות ביחד. כשהתנהגנו לא יפה – נתנו לנו עונש ואמרו שאנחנו לא ניכנס לחברת הילדים ושידחו לנו את הארוע הזה. זה מאד העציב אותנו.

חגים בקיבוצים של אז היו דבר מאד חשוב בגלל שלא היינו חברה דתית, אבל בתור יהודים היה לנו מאד חשוב לציין את החגים ולתת להם תכנים מתאימים לאופי החקלאי והיהודי של הקבוץ. כיצד משלבים את המסורת, אבל נותנים את האופי של קהילה ציונית, חקלאית וכפרית? היו חגים מאד יפים גם בחברת הילדים וגם בקיבוץ. שבועות היה חג מאד יפה על הדשא עם הרבה ריקודים וטקסים בהם כל הקיבוץ התכנס. גם פורים היה מאד יפה. בפורים הרבה פעמים החליטו בשבילי למה להתחפש. פעם אחת הכיתה שלנו בכיתה ב' התחפשה לדמויות מספר "מסעי הנס אוריין". ואמרו לי שאני אתחפש לדובי. עדיין יש לי את התמונה הזאת ורואים כמה אני לא שמחה וכמה אני עצובה עם התחפושת הזאת.

זכרון נוסף – בתור פעוטה היו לי כל מיני פחדים והייתי בוכה בלילה. אז מה עושים עם ילד שמפחד? שומרת הלילה היתה רחוקה בבית אחר, ואולי אפילו לא יכולה לשמוע אם ילד בוכה. היא היתה צריכה לשמור על כל בתי הילדים ועל כל הילדים. ולכן, ילד שבכה ופחד ישנו על ידו. אבל לא אמא ואבא ישנו על ידי אלא כל מיני הורים של ילדים אחרים, כי חשבו שזה יותר נכון שאני לא אתרגל לכך שההורים שלי ישנו על ידי.

ועוד זכרון –  מצצתי אצבע עד כיתות בית הספר. מצצתי את האצבע והאמה בצד שמאל ובצד ימין, והייתי צריכה למולל בד משי. עד היום יש לי את הטעם של המציצה. לאבא בן זה הפריע שאני כבר די גדולה ועדיין מוצצת. הוא עשה איתי הסכם – הוא עישן המון, אמר לי "בואי נעשה הסכם – אני אפסיק לעשן ואת תפסיקי למצוץ". אמרתי: "בסדר". אני הפסקתי למצוץ אך הוא לא עמד בהסכם ולא הפסיק לעשן עד יום מותו.

היתה מישהי שהיתה מלכת הכיתה קראו לה שולה. מאד רציתי שתהיה חברה שלי ולבסוף הצלחתי בכך. אני זוכרת שבסביבות כתה ה' – ו' היינו מחליפות מתנות קטנות בימי הולדת, דבר שהיה אישי וסודי שלנו כי זה לא היה נהוג. היא היתה בת של הותיקים בקבוץ שהיו נחשבים יותר. ואני הייתי בת של אנשים מ "ההשלמה" שבאו יותר מאוחר לקיבוץ ולכן נחשבו אולי לפחות מוערכים. לאחד הילדים הרגשתי המון קרבה – אריה. נולדתי מאד צמוד אליו ואבא שלו נהרג במלחמת השחרור והיה בי משהו שתמיד נשאב לחמול ולרחם, מלבד העובדה שהוא היה מאד חמוד.

לא היו לנו שעות פנאי כל כך. מהבוקר עד ארבע היינו בבית ילדים, היתה שם מסגרת מאד קבועה. היינו חייבים לנוח כל צהריים שעתיים. אחרי הצהריים בין 4 ל- 6 היינו הולכים לחדר ההורים ואחר כך חוזרים לבית ילדים. בגילאים הצעירים הייתי עם ההורים. אבא סיפר סיפורים והלכנו קצת לטייל. בגילאים המבוגרים יותר של בית ספר היסודי היינו משחקים על הדשאים. משחק אחר שאהבתי – היתה לנו מורה להתעמלות ולריתמיקה ומאד אהבתי לשחק בלהיות צילה (המורה) ואז אני והחברה שלי חנה היינו נפגשות ומשחקות משחק תפקידים כאילו אנחנו המורה לריתמיקה. לא היו לנו חוגים.

לבית הספר לא היה שם. למדנו בשיטת הנושאים. לך זהרה יש שלושה נושאים אינטגרטיביים. לנו היו רק נושאים היה נושא הזית, הציפורים, מגלי עולם ועמק יזרעאל. את כל הנושאים אהבתי והם היו תמיד מאד חוויתיים.

היתה לי מטפלת אחת רשעית שלא אהבתי אותה. היתה לי מורה מהגן עד כיתה ד' שלא היה לי קל איתה אבל בכתה ה' פתאום באה מורה, בחורה צעירה שקראו לה נורית. היא היתה מקסימה והרגשתי שהיא מבינה אותי ואותנו, ומדברת בצורה אחרת. היא היתה נכנסת לכיתה ומתיישבת על השולחן. בסוף כיתה ה' אמרו לנו שהיא לא תהיה מורה שלנו יותר כי היא עוזבת את הקיבוץ. היינו מאד מאד עצובים. כנראה ששוחחו איתה ובסוף היא נשארה עוד שנה אחת ולימדה אותנו גם בכיתה ו', ואז היא עזבה. אחרי שעזבה הייתי מתכתבת איתה והרגשתי שהיא מתייחסת אלי כמו אדם מבוגר. זה היה לי מאד נעים.

לא היו עונשים. העונשים היו שלפעמים לא היו מכניסים אותנו לכיתה. לי לדוגמא היה מאד קשה לקום בבוקר ולהיות מוכנה לכיתה. היו חדרי שינה והמטפלת היתה באה בבוקר ופותחת בתנופה את הוילונות וצועקת בוקר טוב. ואז כולם היו צריכים לקפוץ מהמיטה לקום מהר, להתארגן ולהגיע בזמן לכיתה שהיתה בקצה המסדרון. יום אחד, אני ועוד כמה ילדים איחרנו והמורה סגרה את הדלת ולא נתנה לנו להכנס. נורא נעלבתי ובכיתי ואז היא נתנה לי להכנס. שאלו אותה "למה נתת לעדנה ולא נתת לילדים אחרים?". ואז היא אמרה כך –"ראיתי שעדנה נורא רוצה והיא בוכה, אז נתתי לה להכנס". כבר אז חשבתי שזה לא היה לעניין. אבל לא היו עונשים, לא היו מבחנים, ולא היו ציונים.

לא הייתי בתנועת הצופים אלא בתנועת השומר הצעיר, זה לא היה בבחירתנו. הקיבוץ היה של תנועה שהיתה מסונפת לשומר הצעיר. בכיתה ו' נתנו לנו מדריכה והיו לנו פעולות, מסעות, מחנות וטיולים. בפעולות היינו שרים שירים רוסיים. היינו בנים ובנות ביחד. בכיתה ז' היו מסעות מאד קשים והיינו הולכים קילומטרים רבים, לוקחים תרמילים מאד גדולים ועליהם עוד תרמיל. לקחנו את כל האוכל איתנו והיינו ישנים בשטח. לי זה היה די קשה כי כולם הלכו מאד מהר ואני הייתי הולכת לאט מאחור במאסף. אני זוכרת שיום אחד עלינו להר מירון. לי כבר בקושי היה כוח ושם פגשנו את הצופים. הם היו כולם רעננים, הם לא הלכו עם תרמלים. כשעלינו מתנשפים ומתנשמים הם צחקו עלינו. אנחנו ענינו להם שאנחנו מחשלים את האופי וזה העיקר והחשוב. סבלתי אבל אמרתי להם כמה זה כיף להיות עם תרמיל. לא הבנתי שמותר לי להגיד שאני לא כל כך נהנית. לא התפתחו חברויות חדשות כי היינו כל הזמן רק עם האנשים מהכיתה שלי. חייתי איתם, ישנתי אתם והתרחצתי איתם, לא היה לי רגע אחד בלעדיהם. בפעולות היו מספרים לנו כל מיני סיפורים – על החלוצים, על הציונות, על הארץ על המדינה, על ההסטוריה, והיה חשוב לחבר אותנו לארץ ולנופים. קראו לקבוצה "קן גלבוע". היו לנו חולצות כחולות עם שרוך לבן, היו עניבות ובהתחלה היינו "בני מצדה" זו היתה עניבה ירוקה ואחר-כך עניבה שחורה. קיבלנו סמלים. הסמל הכי חשוב היה בסביבות כיתה ו'. ואז היה תהליך שהיו עושים שיחות ומדברים על כל אחד האם הוא נאמן לתנועה והאם הוא מתנהג לפי עשרת הדברות שלה. אסור היה לעשן ואסור היה לשתות יין. רוב האנשים קיבלו זאת, ומעטים לא קיבלו. היו לפעמים שיחות מאד קשות כי היתה שם הרבה ביקורת ושיפוט. כדי לקבל סמלים ועניבות היינו צריכים לעשות משהו.

בכיתה ז' עברנו ללמוד בקיבוץ על יד, בבית ספר שקראו לו "מוסד חינוכי". התחברנו עם עוד ילדים מקיבוצים אחרים – בית אלפא, מסילות ורשפים. עירבבו אותנו ובנו קבוצות חדשות. הייתי גם עם ילדים אחרים. מאד ציפינו לזה ומאד רצינו את זה. זאת היתה כמו פנימיה – ישנו שם, אכלנו שם והוא היה דומה לבית ילדים אבל בכלל לא היינו באים להורים. בכיתה ז' היה מותר לנו להגיע להורים ביום שלישי אחה"צ, בשבת בבוקר ופעם בשלושה שבועות לשישי שבת. מכיתה ח' כבר ירדה האפשרות להגיע בימי שלישי. בהתחלה היה לי מאד קשה אבל אחר כך התרגלתי. אני לא מאמינה בשיטה הזאת – הקשרים עם ההורים כשההורים לא מלווים את הילד וילדים ונערים נמצאים לבד בלי מבוגר. משעות הצהריים לא היה מבוגר. היה שומר לילה אחד. כשגמרנו ללמוד בצהריים היינו נוסעים לקבוצים לעבוד בחקלאות ובבתי ילדים. כי בקיבוץ הערך של עבודה היה מאד חשוב וצריך לחנך אותנו לעבוד ולהבין מה זאת עבודה. היינו עובדים שעה – שעה וחצי, ואחר-כך היינו חוזרים לפנימיה הזאת. היום כשאני מסתכלת על זה אני חושבת שלי לא היה טוב. רק היום כשאני מבוגרת אני מבינה את זה. בתור ילדה לא הכרתי משהו אחר. ככה הבנתי שחיים והסתגלתי והסתדרתי, אבל בתור ילדה לא הבנתי איך זה ההורים שישנם לא באים אלי.

לא נהניתי לעבוד בחקלאות וזה לא התאים לי. היו בנות "ג'דאיות" שהיו הולכות מהר מהר. היו "גיוסים" והיו אומרים לנו שעכשיו זו העונה שמדללים את הכותנה. היו "שורות" – תלמים  מאוד ארוכים בשדה. כולם מתחילים לעבוד ביחד, אבל היו כאלה שממש דהרו קדימה וכבר חוזרים לצד שני, ואני נשארת מאחור. התביישתי שאני איטית, זה היה לי לא טוב. גיוס היה בבוקר והשביתו לימודים. כל כיתה היתה חייבת לקיים שלושה – ארבעה גיוסים בכל שנה. וזה מחוץ לזה שכל יום היינו עובדים אחה"צ, אחרי הלימודים. יום אחד, כשעבדנו בדילול והשורה מאד ארוכה ואני גומרת את השורה, יושבנו לנוח. ישבתי ושמתי את הראש בין הברכיים וכנראה שנרדמתי ואז פתאום אני שומעת משהו לוחש לי "עדנה, עדנה". אני מרימה את הראש ואני רואה שמנהל העבודה שהיה אחראי עלינו ניגש אלי. הוא ראה שאני לא זזה  דאג לשלומי. אני בסך הכל נרדמתי והייתי עייפה. והם בסך הכל רצו לוהמשיכו לעבוד. היה לי לא נעים והייתי במבוכה אבל המשכתי לעבוד. אחד מחברי הילדות, אריה, קורא לי לפעמים "סקרצר". למה הוא קורא לי כך?, כי אחד מכלי העבודה שהיו מעשבים איתו קראו לו קרצר. אני כנראה לא ידעתי להגיד קרצר ואמרתי סקרצר. מאז נדבק לי בפיו הכינוי הזה.

בגיל הנעורים היה כיף. מתרחקים מההורים, יותר חשובה הקרבה עם בני הנעורים ובכל יום שישי היו ריקודים עד הבוקר ולא ריקודים סלוניים – רק ריקודי עם. מישהו היה יושב עם אקורדיון ורקדנו רק הורה והורה והורה ומעגלים ומעגלים ומעגלים וזה היה מאד מאד להיב.

התבגרות

כשסיימתי את הצבא חזרתי לקיבוץ ועבדתי בעבודות מזדמנות כמו חדר האוכל, בית ילדים וכדומה. לא היה נהוג אז לעבוד כמלצריות וגם לא בעבודות מעודפות כמו היום. למדתי בתיכון שנקרא "מוסד חינוכי גלבוע" שהיה כמו פנימיה שהיתה שייכת ל4 קיבוצים: בית אלפא, ניר דוד, מסילות ורשפים. מכיתה ז' למדתי שם, ושם ישנו, אכלנו ועבדנו. רק בסופי שבוע היינו חוזרים לבית ההורים.

בצבא הייתי בחיל התותחנים. שירתתי במפקדה של קצין תותחנים ראשי והייתי מזכירה של קצין המבצעים. בזמן השרות הצבאי פרצה מלחמת ששת הימים. המפקד שלי היה במפקדה הראשית של כל הצבא ואני הייתי יחד אתו, כך שהייתי מאד נגישה לכל ההתרחשויות שקרו.

בזמן המלחמה היה לי חבר מקיבוץ מסילות ויום אחד הגיע גלויה (לא היו אז פלאפונים וסמארטפונים) שבה הוא כתב במספר מילים שהוא פצוע קל ושוכב בבית חולים הדסה.  נסעתי לבקר אותו וראיתי שגם פצוע קל הוא אדם שסובל מכאבים ולוקח לגוף זמן להבריא ולהתרפא. הוא הבריא וחזר לתפקד כרגיל. החבר הזה היה פעם מדריך שלי בתנועת השומר הצעיר. אבל אז הייתי צעירה ולא היה לי כל קשר איתו. רק כשהייתי בצבא נפגשתי איתו במקרה ואז נוצר הקשר.

את סבא יהודה שלך הכרתי וידעתי מי הוא עוד בתיכון. הוא למד באותו בית ספר והיה מבוגר ממני ב-5 שנים. בתקופת התיכון לא היה לי כל קשר איתו. לאחר הצבא היה נהוג שאנשים צעירים נוסעים ביחד למלון שאז קראו לו בית הבראה. הוא היה בנתניה ושם בילינו, הלכנו לים, היו שם ריקודים וכל מה שצעירים אוהבים לעשות. בבית ההבראה הזה פגשתי את יהודה ואז התחיל הקשר בינינו.

חשבתי שאפגוש רופא או עורך דין כי זה מה שהיה מאד נחשב, מישהו חכם ומלומד ועם תואר. אבל יהודה היה איש קיבוץ, וגם אני הייתי מקיבוץ אז זה מאד התאים. חוץ מזה הוא היה בחור יפה, חייכן, מלא קסם והומור וזה מצא חן בעיני. הוא עבד בציוד מכני כבד על שופלים וטרקטורים ובנה אחרי מלחמת ששת הימים את מה שנקרא אחר כך "קו בר-לב" בחצי האי סיני – מערך הביצורים נגד המצרים.

מי שחי ונולד בקיבוץ מצופה היה ממנו שלא יתעניין בשום דבר, רק שיתבגר, יחיה בקיבוץ ויהיה חבר נאמן ולא יעזוב את הקבוץ. ולכן, גם אני רציתי להיות חברת קיבוץ טובה, וזה הכל. בינתיים, הקיבוץ החליט לשלוח אותי להיות מורה בבית ספר יסודי בקיבוץ בחינוך המשותף. החינוך המשותף הוא כשהילדים אינם גרים בבית ההורים אלא בבית ילדים שם הם ישנים, אוכלים, מתרחצים, ועושים הכל. ההורים רואים אותם רק כשעתיים אחרי הצהריים. המורים והמטפלות אחראיים על החינוך של הילדים. הוראה למדתי "בסמינר הקיבוצים" בתל אביב ובסמינר "אורנים".

אהבה ומשפחה

סבא יהודה ואני התחתנו בתאריך 8.10.1969. החתונה היתה מסיבה גדולה בחדר האוכל של הקיבוץ שלו – בית אלפא. החופה עצמה היתה בעפולה ברבנות העירונית, כי בזמנו לא איפשרו לרב לבוא לקיבוץ, היות וגרו בו רק אנשים חילוניים. במסיבה היו ברכות, הופעה של להקת "צוותא יזרעאל" – להקה של ריקודי עם, כי אני רקדתי שם תקופה קצרה. לא היה נהוג לתת כסף כמתנת חתונה אלא מתנה, שהייתה יכולה להיות מגהץ, סט כלים, מצעים, ספר וכו'.  אחרי שנגמרה החתונה חזרנו לחדר שלנו ופתחנו את המתנות. אחרי החתונה עברתי לגור עם יהודה בקיבוץ שלו, גרנו בחדר אחד עם שירותים ומקלחת. לא היה נהוג לנסוע לחופשה או ירח דבש, אז גם אנחנו לא נסענו, אבל מאד רצינו לעשות טיול בחו"ל. לכן, כעבור כמה חודשים הודענו שאנחנו לוקחים חופש מהקיבוץ לשנה ועברנו לגור בתל-אביב. שכרנו דירה באבן גבירול פינת ז'בוטניסקי. סבא יהודה עבד על טרקטור בציוד כבד ואני התחלתי לעבוד בסוכנות ביטוח, אבל מהר מאד הקיבוץ שמאד רצה שנחזור להיות חברים בו הציע לי ללכת ללמוד הוראה בסמינר הקבוצים. ההסכם היה שאם אחזור לקיבוץ, הכל יהיה על חשבונם, אך אם לא אחזור בתום השנה לקיבוץ – אחזיר את הכסף על הלמודים. בסוף השנה יצאנו לטיול לאירופה ל- 3 חודשים ובתום הטיול חזרנו להיות חברי קיבוץ בית אלפא. אני המשכתי עוד שנה ללמוד בסמינר אורנים שבטבעון כי זה היה יותר קרוב לבית אלפא. בתום הלמודים נולדה מור, בתנו הבכורה, שהביאה לנו הרבה שמחה ואושר.

קראנו לבתנו מור כי הוא היה שם שמעתי שנתנו אותו לילדה אחרת והוא מאד מאד מצא חן בעיני. גם אהבתי את משמעות השם – בושם, ואת הצליל שלו שהיה רך ועגול. מור היתה תינוקת מאד מאד יפה וחמודה. מיד כשהיא נולדה שמנו אותה בבית תינוקות כי כך היה נהוג אז בקיבוץ. בזמנו זה היה נראה לי טבעי כי לא הכרתי משהו אחר. גם אני כתינוקת גדלתי בבית תינוקות והייתי בטוחה שכך זה הכי בטוח והכי טוב. רק יותר מאוחר הרגשתי כמה קשה ועצוב לי בלי הילדה שלי.

כשמור הייתה בת שנה וארבע חודשים, כשהיא עוד לא ידעה לדבר ורק התחילה ללכת, פרצה מלחמת יום כיפור. את יהודה גייסו מיד ביום הראשון, ומאז ועד לסוף המלחמה לא ידענו מה קרה לו. לא קיבלנו שום מכתב ושום אות חיים ממנו. אני מאד דאגתי והייתי מאד עצובה. בקיבוץ התחילו לחפש אחריו, ושלחו משלחות לבתי חולים לראות אם הוא בין הפצועים. סבא של מור, סבא בן, חיפש בין התמונות שהתפרסמו של שבויים ישראליים אם תמונתו מופיעה שם, אבל שום דבר לא התגלה. וכך עבר יום ועוד יום והדאגה הלכה וגברה.

ואז יום אחד חיל פצוע שהיה איתו בטנק זיהה אותו בתמונה ונתן לנו אות שאולי הוא נפל בשבי המצרי. המלחמה הסתיימה, חיילים התחילו לקבל חופשות ולחזור הביתה למשפחות שלהם ואנחנו עוד לא ידענו שום דבר וודאי על יהודה וחששנו שמשהו מאד רע קרה לו. זאת היתה מלחמה קשה מאד והרבה מאד חילים היו נעדרים ולא ידעו מה קרה להם. אני נדרתי נדר שאם יהודה יחזור בשלום אני ארצה שיהיה לנו עוד ילד או ילדה. כחודש וחצי לאחר המלחמה היה הסכם של שביתת נשק ואז נחתם גם הסכם על חלופי שבויים. זה היה בדיוק ביום ההולדת שלי ב-11.11. הודיעו לכולם שתוך 24 שעות קצין העיר יעבור בין המשפחות שהבנים שלהם נפלו בשבי ויידע אותם בדבר. אני הייתי מאד במתח. הייתי צריכה להחליט איך אני מצליחה לחכות את כל השעות האלה כדי לקבל את הידיעה. ואולי לא תגיע ידיעה?

באותו ערב התכנסנו כל הנשים באחד החדרים וצפו בטלויזיה. פתאום אני שומעת צעקות מלמטה. אני יוצאת לחדר המדרגות ונדמה לי שאני שומעת: "שריפה ,שריפה" מאד נבהלתי וחשבתי כיצד ארד למטה ואברח מהשרפה. רצתי מהר במורד המדרגות בחושך וראיתי שמולי הולכת ועולה קבוצת אנשים. לא ידעתי מי הם ולא זיהיתי אותם ואז מישהו אמר: "יהודה שבוי" לא התעכבתי אפילו לברר עוד פרטים ולראות מי הם הבאים ורצתי מהר מהר לחדר של אמא של יהודה כדי לבשר לה. היא כבר ישנה. הערתי אותה וספרתי לה את הדבר. השמחה היתה מאד מאד גדולה ובאופן ספונטאני מכל החדרים יצאו אנשים פתחו שולחן הביאו יין ושתו לחיים.

לקח עוד כשבוע ימים מאז שקבלנו את ההודעה ועד שיהודה באמת חזר. זאת היתה המלחמה הראשונה שהיו בה כל כך הרבה שבויים והצבא והמדינה לא ידעו כל כך איך לנהוג. כך יצא שאף אחד מהצבא לא היה איתי בקשר ולא אמר לי מתי בדיוק יהודה חוזר. בכל יום הגיע מטוס עם שבויים שחוזרים ממצרים ויהודה לא במטוס. ככה עבר יום ועוד יום ועוד יום עד שהתחלתי לחשוב שאולי היתה טעות בידיעה שיהודה שבוי. ואז יום אחד החלטתי שאני קמה ונוסעת לשדה התעופה. לא ידעתי אז לנהוג אז ביקשתי מחבר שיסיע אותי. כשהגעתי לשדה התעופה עוד לפני הכניסה פגשתי את הגיס שלי שישב שם לילות וימים וחיכה ליהודה ואמר לי בהתרגשות שראה אותו. יהודה חזר. הסיעו אותנו למקום אחורי ושם חיכיתי עד שאיפשרו לשבויים החוזרים לפגוש אותנו. הפגישה היתה מאד מרגשת, התחבקנו והתנשקנו ולא האמנו שזה קורה.

כשנודע לי שיהודה אכן חזר התקשרתי לטלפון בקיבוץ והודעתי לכולם (אז לא היה טלפון לכל משפחה, היה רק טלפון ציבורי). השמועה נפוצה בכל הקיבוץ ועד שהגענו משדה התעופה לבית אלפא כבר התארגנו לקבלת פנים מיוחדת. בשער עמדו כל ילדי בית הספר עם שלטים של ברכה. בחדר שלנו חכתה אמא של יהודה והחדר היה כולו מלא פרחים וכיבוד. בשעת ערב מאוחרת כל הקיבוץ מגדול ועד קטן התכנס בחדר האוכל לשמוע מה עבר על יהודה בתקופת השבי. זה היה לילה ותקופה שלא ישכחו לעולם. כעבור כשנה אני הגשמתי את הנדר שנדרתי בזמן המלחמה ונולדה בתנו השניה אחות למור ושמה סיון. בהמשך נולדו לנו עוד שתי בנות שני ודורון. כולן יפות, נהדרות וחכמות.

חזרנו לשגרת החיים. אני עבדתי כמורה בבית ספר יסודי ויהודה עבד בעבודות שונות בקבוץ, ציוד כבד, לול ועוד. הבנות היו במסגרת של חינוך משותף היינו פוגשים אותם בערב, משחקים, הולכים לאורווה ולרפת, קופצים באסם של הכותנה, מטיילים על הר הגלבוע וכו'. למרות שלא ליווינו אותן כל הזמן בנוהלי היום יום התרגשנו עם כל צמיחה והתקדמות וחרדנו ודאגנו עם כל קושי. פשוט אהבנו אותן בכל מאודנו כמו שהורים אוהבים את ילדיהם.

כשדורון היתה בת חמש נסענו כל המשפחה לשלוש שנים לארצות הברית. היא היחידה שמהגיל הזה בעצם גדלה והיתה איתנו בבית בכל שנות ילדותה. שאר הבנות כבר היו גדולות יותר, שני בבית ספר יסודי וסיון ומור בבית ספר תיכון. כשנסענו לארצות הברית היינו בתהליך של עזיבת הקיבוץ ובחירה לחיות חיים פרטיים ועצמאיים.

אני לימדתי בבית ספר יהודי, יהודה מצא עבודה בשיפוצים והבנות הלכו לבתי ספר כללים. בהתחלה היה מאד קשה. הן לא ידעו אנגלית, לא הכירו אף אחד וגם לנו ההורים זאת היתה הפעם הראשונה שניהלנו בעצמנו בית. אני בשלתי, כבסתי וקניתי, דברים שעד אז לא הייתי רגילה לעשות כי הכל היה במסגרת קבוצית. לבנות הצעירות, שני ודורון לקח כמעט שנה כדי להבין אנגלית ולהתחיל לדבר. מור וסיוון כבר באו עם קצת אנגלית והשתלבו יותר מהר.

שלושת השנים בהן היינו שם היו מאד מיוחדות על אף הקשיים. חיינו חיים משפחתיים, בילינו הרבה בניו יורק ונסענו גם לטיולים ברחבי ארצות הברית, ראינו וספגנו. אני למדתי שם את התואר השני שלי. אלה היו שנים מאד מיוחדות ומאד יפות למרות האתגרים שאיתם התמודדנו. מור, אמא שלך, חזרה כעבור שנתיים לקיבוץ. היה לה מאד חשוב להיות עם בני גילה ולהתגייס איתם לצבא. אנחנו חזרנו שנה אחרי.

לא רציתי לחזור שוב לקיבוץ. יהודה רצה. וכך קרה שחזרנו לבית אלפא לעוד כשנה עד שעזבנו לישוב גן נר. אני התחלתי לעבוד בהכשרת מורים במכללה האקדמית אורנים שבטבעון. כעבור מספר שנים הבנות גדלו, עשו צבא, התחילו לטייל בעולם, נסעו להודו, דרום אפריקה, אוסטרליה, דרום אמריקה ארה"ב ובקיצור הסתובבו והסתובבו והסתובבו. והיו שנים שרובן היו בחו"ל. ואז כל אחת מצאה את בן זוגה, בחרה את המקצוע והחלום שהיא רוצה לעצמה, כולן למדו ועובדות בתחומים שלהן.

בשנת 2005 נולדה הנכדה הבכורה שלנו. אסיה. זה היה מאד מאד מרגש, משמח ומיוחד. כולנו עטפנו אותה וחיבקנו אותה. לא עברו שנתיים פלוס והנה יש עוד נכדה אחות לאסיה – את זהרה, וגם היא מתוקה אהובה וחמודה לא פחות. ומה שמעניין הוא שבמראה החיצוני הן די שונות, האחת עם שער שחור ועיניים שחורות והשניה עם שער בהיר ועינים תכולות. אבל לשתיהן יש באורח פלא גומות חן שמעטרות את קלסתר פניהן היפה. אני אוהבת את שתי נכדותי מאד מאד וגם את הנכדים האחרים המיוחדים והאהובים לא פחות שנולדו לי אחריהן. לסיון נולדו נעמי ובן, לשני נולדו מיכאל, איתמר ואחד קטנקטן שנולד לא מזמן, אורי. ולדורון נולדו אדם וגוני. איזו שמחה לראות משפחה כל כך גדולה ורחבה.

בשנת 2013 אני וסבא יהודה התגרשנו. כי החלטנו שכבר מתאים לכל אחד מאתנו לחיות בנפרד את חייו. זאת היתה החלטה בהסכמה משותפת והביאה למרות הקשיים והמורכבות טוב גם לי וגם לו.

סיפרתי לך את הדברים העקריים שעברתי בחיים שלי. היה לי נעים להיזכר בכל מיני זכרונות מהעבר – שמחים, מצחיקים, עצובים ומרגשים. אהבתי את הסקרנות שלך את השאלות המתעניינות שלך זה רק גרם להעלות עוד ועוד זכרונות. לקח לי הרבה שנים להבין שיש לי חלומות ורצונות משלי, ולבחור לחיות עד כמה שאפשר על פי אלה. מאד חשוב לי ואני מאמינה שזהו המתכון לאושר בחיים, כשכל אחד מבין מה הוא אוהב, מה הוא צריך, מה עושה לו טוב, ובונה לו חלום ומשתדל לחיות על פיו. אני מקווה שגם לך יהיו חלומות שתרצי להגשים אותם בכל מיני תחומים ובכל מיני שטחים. ושיהיה לך רק טוב, תהיי מוקפת אהבה ותתני אהבה.

 

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – חברת הילדים בתחילת שנות המדינה בקיבוץ

 

הזוית האישית

זהרה גונן: סיפור חייה של סבתא עדנה מאוד עניין אותי והיה לי מאוד כיף ומרתק להקשיב לסיפורה ולראיין אותה, אני אוהבתך אותה מאוד.

קישור לסיפור הנוסף של סבתא שעלה בשנת 2015

בתקווה שישוב הביתה – סבא שבוי מלחמה

מילון

ג'אדיות
נשים חזקות

ציטוטים

”זוזי אל תלכלך את שמלת השבת שלי“