מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בקיבוץ נחל עוז

אני וסבא
נחלאים א

החיים בקיבוץ נחל עוז
ביוני 1953 הגעתי עם גרעין של התנועה המאוחדת כחייל נח"ל להיאחזות נחלאים  א',ושרתי שם כחייל עד אוקטובר 1953. במועד זה הפכנו לישוב אזרחי. אני נבחרתי לרכז את גן הירק ושימשתי בתפקיד הזה עד 1961 חיינו אז חיי *קומונה מלאים, שמרנו על שוויון מלא  בין חברי המשק. היו לנו חיי תרבות עשירים ופעילות חברתית *ענפה. העבודה בענפים הייתה קשה מאוד כי באותה תקופה לא היה ציוד משוכלל כפי שיש היום.מכיוון שהקיבוץ שלנו קרוב מאוד לגבול רצועת עזה והצבא המצרי שלט בזמנו ברצועה וכן אוכלוסייה גדולה של פליטים ערבים חיו ברצועה סבלנו קשות מבעיות ביטחון.כבר חודש לאחר שהתאזרחנו נהרג חבר שלנו, טומי טוכמן  ז"ל שנרצח על ידי חיילים מצריים כשטייל לאורך הגבול .
 
לאורך השנים 1953-1956 חיינו תחת לחץ ביטחוני כבד יריות והפגזות היו אירועים שכיחים, נגרמו נזקים לרכוש אך למזלנו לא היו נפגעים.המצב המתואר לא פגע בתפקוד החברה בקיבוץ, *אדרבה  החברה הייתה מאוד מלוכדת לא היו עזיבות מהקיבוץ והמורל היה גבוה .התחלנו לפתח את המשק. הרחבנו את גן הירק שהיה מקור הכנסה מרכזי, הקמנו רפת תחילה בממדים צנועים שהלכה והתרחבה עם השנים  ומונה כיום 350פרות חולבות, מצטיינת *בתנובה גבוהה מאוד.בנוסף התחלנו להרחיב את הלול שבשנים הראשונות לול מטילות ואחר כך לול *פיטום.ב1956 אירעה תקרית ביטחונית טרגית כאשר רועי רוטברג שהיה אחראי על הביטחון בקיבוץ יצא לגרש *מסתננים שחדרו מעבר לגבול שדותינו נחטף על ידי מארב מצרי.המצרים התעללו בגופה ובצוהרי אותו יום החזירו אותה מושחתת .זה היה יום שבו היו צריכים להתקיים חמש  חתונות ובמקום יום של שמחה הוא הפך ליום אבל.למחרת התקיימה ההלוויה משה דיין שהיה אלוף פיקוד הדרום דאז נשא הספד מרגש מעל קברו של רועי ובין השאר אמר:
את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה *ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו *פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי *תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.

באוקטובר 1956 נכבשה רצועת עזה על ידי כוחתינו (צה"ל) וחשבנו שהשתחררנו מהמצב הביטחוני *המעיק *אולם כעבור מספר חודשים לאכזבתנו ממשלת ישראל החליטה לעזוב את הרצועה.מאותה שנה עד 1967 ידענו שקט יחסי חיילי האו"ם ישבו לאורך הגבול *והיוו *חיץ ביננו לבין העזתים. באותם שנים השקט אפשר לנו להרחיב ולפתח את הקיבוץ.ב1967 במלחמת ששת הימים שוב נכבשה הרצועה על ידי צה"ל בפעם השנייה.במשך שנתיים המשכנו לסבול מחדירות של מחבלים מעזה שחדרו לשדותינו  והניחו מוקשים בדרכי העפר . לא יצאנו לעבודה בשדות לפני שטנק בדק את הדרכים.  באחד הלילות בסוף 1968נכנסו מסתננים והבעירו  שדה חיטה סמוך לגבול. צוות חברים יצא   לשדה רכוב על שני גיפים..אני הייתי בין החברים שיצאו לכבות את השריפה ובדרכינו חזרה החלטנו לחזור דרך שביל *הפטרולים שנחשב בטוח יותר כי הצבא בדק אותו כל יום אני ישבתי על מכסה המנוע של הג'יפ הראשון והסתכלתי על הדרך על מנת לזהות אם יש מוקשים כעבור 300 מטר של נסיעה הג'יפ השני מאחורינו התפוצץ ושני חברים נהרגו ו4 נפצעו.למחרת בדקתי כיצד זה קרה שהרכב השני הוא שעלה על המוקש ומצאתי שהוא סטה סנטימטר מעקבות הרכב הראשון .

בתחילת שנות ה-70 כוחות צה"ל פעלו ברצועה וחיסלו את כל "קיני" הטרוריסטים וכ-20 שנה שרר שקט ברצועה והתקיימו יחסים נורמליים בננו לבין שכנינו.הם(העזתים) נהגו לעבוד אצלנו ולהתפרנס ואנחנו נהגנו לנסוע לעזה לבלות שם ולקניות.מתחילת שנות האלפיים החל ירי קסמים עלנו וחיינו השתנו לרעה.עדיין לא היו מערכות התראה משוכללות כפי שיש היום ובנוסף לא היו מספיק מבנים מוגנים בשביל להסתתר.בגלל הקרבה היתרה לגבול (700 מטר)אין לנו מספיק זמן התראה כמו שיש ביישובים אחרים קצת יותר מרוחקים מהגבול ולכן הסיכון יותר גבוה.במשך השנים הוסיפו לנו עוד אמצעי מיגון והתראה לעומת זאת הירי השתנה מקסמים לפצמ"רים שפגיעתם קשה יותר.ב-2007  צה"ל יצא למבצע עופרת יצוקה ברצועה במטרה להפסיק את הירי משם.כל האוכלוסייה האזרחית התפנתה למשקים בצפון במשך 12 יום.לצערנו הרב המצב לא השתפר והירי התחדש.ב-2011 היה מבצע נוסף, עמוד ענן, והדברים פחות או יותר חזרו על עצמםשגרת החיים המסוכנת נמשכה, לדוגמה אני נוהג לצעוד מידי בוקר לאורך גדר הקיבוץ ובוקר אחד שמעתי קול של יציאת פגז מכיוון רצועת עזה נעצרתי והאזנתי על מנת לנסות להבין לאיזה כיוון הפגז עף ולפתע שמעתי אותו מעלי נשכבתי על הקרקע והפגז התפוצץ כעשרים מטר ממני וכל הרסיסים עפו בפיזור סביבי המתנתי מספר שניות עד שהסכנה תחלוף התרוממתי והמשכתי ללכת כאילו לא אירע דבר.זה פחות או יותר מסמל את שגרת חיינו…ב-2014 צה"ל יצא למבצע נוסף, צוק איתן, שהיה הרבה יותר גדול בהיקפו והוא נמשך 55 יום. משפחות עם ילדים התפנו ונדדו בין הקיבוצים בצפון.בקיבוץ נשארו רק חברים מבוגרים וכאלו שתחזקו את המשק(רפת, גד"ש, לול)הצבא התיישב סביב המשק הרס את השדות את מערכות ההשקיה ואת הדרכים ,ירי מסוגים שונים לרבות מטוסים נשמעו יום ולילה .לקראת סיום התקופה, הצבא הודיע שיש הפסקת אש וחלק מהמשפחות חזר ואז התברר שזו הייתה טעות וביום שהרמטכ"ל *ניתך על המשק מטח כבד של פצמ"רים ודניאל טרגרמן בן הארבע נפגע בתוך ביתו מרסיסי פגז שנפל סמוך לבית וקטל אותומאז סיום המבצע לא היה יותר ירי עלינו.בעקבות האירוע הטרגי 18 משפחות עם 40 ילדים עזבו את הקיבוץ.נקלענו למצב קשה, והחלטנו שצריך לעשות על מנת להיחלץ מהמצב המתואר.בעזרת הממשלה והסוכנות היהודית והמועצה האזורית שער נגב ואנשים נוספים טובי לב עשינו מספר מהלכים ששינו את המצב מקצה לקצה.הגיעה מכינה קדם צבאית (30חניכים) וקבוצה של השומר החדש (20 חניכים) ו-20 משפחות צעירות עם ילדים נקלטו בשנה האחרונה, נבנו בתים חדשים וממשיכים בבניה וקליטה שיקמו את כל ההרס שהיה בשדות .והיום נחל עוז נמצאת "במקום" אחר עם הרבה תקווה לעתיד טוב יותר ומקווים שיימצא הסדר שיבטיח שקט לתקופה ארוכה.נחל עוז מתפרנסת מחקלאות-גידולי שדה רפת ולול הקיבוץ מופרט חלק גדול עובדים מחוץ לקיבוץ .יש לנו קהילה חזקה שדואגת לחברים המבוגרים ולצעירים כאחד יש אווירה טובה שמחזקת את חברי הקיבוץ ואנו כמייסדי הקיבוץ מרגישים שיש המשך לפועלינו.
 
 
 
 
 
 
 
 תשע"ו 
 

מילון

פאן
שמע ,אם

ציטוטים

”ברירת חיינו להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי *תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.“