מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בסוריה

דלית ורפאל כותבים את הסיפור
רפאל בבר מצווה של בנו
החיים בסוריה ותיאור הבריחה דרך תורכיה והעליה לישראל

נולדתי בחלב, העיר השנייה בגודלה בסוריה, בשנת 1947. כמו כל הילדים למדתי בתלמוד תורה שם למדנו תנ"ך ואת כל המקצועות האחרים, מה שנקרא היום לימודי ליבה. חטיבת ביניים הייתה שילוב של ישיבה תיכונית ולימודי מקצועות רגילים. תיכון לא היה של  בית ספר יהודי ולכן למדתי בתיכון נוצרי.

הקהילה היהודית ניהלה חיים יהודיים חופשיים אבל היה פיקוח צמוד של השלטונות. למשל, אסור היה לנסוע מחוץ לעיר ללא רישיון של "המוחבראת" (שירות הביון הסורי). חלק גדול מיהודי חלב עסקו במסחר. משפחתי עסקה בחקלאות, ייצור גבינות וכן בהסעת נוסעים בין הכפרים.

במשך כל השנים חלמנו ופעלנו לעזוב את סוריה ולעלות לארץ ישראל. לאורך כל השנים הייתה בריחה של בודדים ומשפחות היו כאלה שלא התמזל מזלם ונתפסו בגבול ועברו עינויים קשים. רוב בני משפחתי עלו לארץ לפני קום המדינה או מיד לאחר הקמתה. בשנת 1966 החלטנו אני ומשפחתי לעשות את הצעד המסוכן ולברוח מסוריה. הטקטיקה הייתה שכל משפחה שמצליחה לברוח שולחת סימן זיהוי לחברים ממשפחה אחרת וכך נוצר הקשר עם המבריח שקיבל כסף רב.

היום המיועד לבריחה היה יום חג של המוסלמים. עזבנו מאחורינו את כל רכושנו, שכלל אדמות שתי מכוניות ובית על כל תכולתו ולקחנו רק דברים מינימליים. כדי לא לעורר חשד נסענו עם טקסי לנקודה מסוימת בעיר, שם חיכה לנו המבריח עם טנדר והסיע אותנו עד לגבול תורכיה. לאחר שירדנו מהרכב התחלנו לצעוד בלילה קריר בשדה כחמש שעות. היינו כ-25 ילדים ומבוגרים. גיסתי הייתה בחדש השביעי להריונה. לאחר הליכה קשה ומתישה חצינו את הגבול ועברנו בשלום לצד התורכי. עלינו על משאית שהובילה אותנו לעיר איסכנדרון, לבית של יהודי מקומי, שעבד עם הסוכנות היהודית. כיבדו אותנו בתה ועוגיות ואמרו שחייבים להמשיך מיד במוניות לאיסטנבול, מרחק של כ 1100 קילומטר. זאת הייתה נסיעה שארכה משעות הצהריים וכל הלילה וזאת לאחר שהיינו מרוסקים מהמסע המפרך מאז שיצאנו מחלב. כשהגענו לאיסטנבול פיזרו אותנו בשני בתי מלון, היינו שם כ-40 יום עד שסידרו לנו תעודות מעבר.

רפאל בבר מצווה של בנו

לצערנו כבר בתורכיה נתקלנו בשחיתות של נציגי מוסדות המדינה שהיו בקשר איתנו. התברר לנו שהיה תקציב להטיס אותנו מאיסקנדרון לאיסטנבול, אך אנשי הקשר העדיפו לגנוב את הכסף ולתת לנו לסבול בנסיעה ארוכה במונית. ביום ההמראה לארץ מאיסטנבול העבירו דרכנו ובשמנו אנשי הסוכנות מזוודות שאותם דאגו חבריהם בארץ לקחת. בתאריך 10.05.66 נחתנו בבן גוריון, שם חיכו לנו בני משפחה רבים שעלו לארץ הרבה שנים לפנינו.

בתאריך 24.02.67 התגייסתי לצה"ל ובמלחמת ששת הימים חזרתי לסוריה כלוחם ברמת הגולן.

שם המשפחה המקורי שלי הוא גמאל שמשמעו יופי. בזמנו בן גוריון החליט שכל קצין ראוי שיעברת את השם ובן דודי שהיה שומר ראש של בן גוריון נתבקש לעשות זאת. בן גוריון הציע את השם ספיר. אחי שהגיע לארץ לפנינו והיה קצין בכיר, שינה גם לספיר וכשהגענו לארץ חשבנו שכך צריך לנהוג. בדיעבד אני מצטער על צעד זה.

הזוית האישית

רפאל: הייתה חוויה מעניינת מאד ללמוד ולשתף פעולה בלימוד המחשב והעברת סיפור אישי יחד עם תלמידה חיננית וסימפתית בשם דלית.

רפאל השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר "יעדים" וסיפר בנוסף את סיפורה של העיר חלב – ארם צובא שבסוריה

מילון

עיברות
הפיכה של שם לא עברי לשם עברי.

המוחבראת
שירות הביון הסורי

ציטוטים

”הבריחה ארכה שלושה ימים, זה לא אנושי.“