מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בנהריה ממושבה לעיר

אני, סבתי וסבי בחופשה משותפת באוסטריה.
סבתי ומשפחתה בחוף בנהריה.
מהלך חייה של יהודית בנהריה.

החיים בנהריה, ממושבה לעיר, ילדותי וחיי במושבה ובעיר נהריה.

שמי יהודית רייכנטל נולדתי במושבה נהריה בשנת 1936. הורי היו היינץ ורות. אבי היה סטודנט למשפטים ואימי עקרת בית, הם נישאו בגיל צעיר ועלו למושבה נהריה מגרמניה בעקבות הרוחות האנטישמיות באותה תקופה.

המושבה נהריה יושבה באותם ימים ע"י עולים מגרמניה, שהחליטו לבנות בא"י, ישוב קהילתי-חקלאי אך תוך שימור התרבות הגרמנית. מאחר ובנהריה לא היה בית חולים, אלא שני רחובות בלבד, נולדתי בבית החולים "עזרא" בחיפה ולאחר מספר ימים הביאו אותי הוריי לנהריה, המושבה, שמאוחר יותר לעיר. הם בחרו עבורי את שמי, יהודית, מכיוון שאהבו שם זה.

1

כאמור בנהריה של אז היו שני רחובות: וייצמן והרצל ואני גרתי בבית פרטי עם שלושה חדרים. גרנו ממש במרחק רחוב אחד מהים, אליו הלכנו כל יום שבת, כל החברים יחדיו. בכלל כל התושבים בישוב היו כמשפחה.

אני הייתי הילדה הרביעית שנולדה בנהריה ואחרי הולדתי, סוף סוף, נולד הבן הראשון למושבה. הוריי, אבי היינץ היה מזכיר המועצה ואימי רות הייתה מזכירה חדרים בביתנו וכשהגיעו תיירים אני ואחותי נעמי היינו ישנות בביתן קטן ליד הבית.

בנהריה של אז סגנון הלבוש היה שונה מהיום. הכל היה מאוד פשוט וכיקים תמיד הלכנו עם סינר, כך גם המזון והמאכלים היו שונים בעיקר בצבעים, האוכל היה ממש "מכובס". את הקניות היינו עורכים במכולת של "אדלר", שהייתה מתחת לבניין המועצה שאבי עבד בו. כמו כן היה ירקן שעבר ברחוב וצעק: "ירקות ,פירות" וכמוהו גם מוכר קרחונים ששימשו לקירור המזון וגם הוא היה צועק: "קרח, קרח".

2

בנהריה המושבה, משפחתי, כמו רוב המשפחות לא שמרה שבת או הייתה דתית לעיתים חגגנו את חג הפסח יחד עם שני אחיינים ובת דודה. החברה בנהריה הייתה ללא מעמדות, כולנו היינו במעמד כלכלי וחברתי בינוני דומה, רובנו עבדו למרות שלא הצליחו בכך יותר מידי, מכיוון שלאף אחד לא היה מושג בענף זה.

היו לי בילדותי ארבעה חברות טובות: רבקה, אביבה, דניאלה ויעל ובעיקר שיחקנו בסריגה, קלאס וגולות על הכביש, כי אז לא היו מכוניות וגם עגלות עם סוסים היו משהו נדיר. בעיקר רכבנו על אופניים.

את לימודיי למדתי בבית ספר וייצמן, בית הספר היחידי באותה תקופה ולמדנו בו עד כיתה ח`. הייתי תלמידה בינונית, אך אהובה על מורתיי בשל נימוסיי והכבוד שרכשתי להן. בבית הספר למדנו :אנגלית, ערבית, התעמלות, ימיה והיסטוריה, מקצוע שהיה אהוב עליי מאוד. באותה תקופה המורים היו קשוחים אבל דאגו מאוד לתלמידים, וכיאה לילדים יקים לא היו הפרעות בכיתה. חגגנו ימי הולדת וגם בת מצווה כיום הולדת רגיל בלי הפקות מיוחדות. פעמיים בשנה נערכו טיולים מטעם בית הספר. הייתי מאוד יצירתית וניגנתי, בחליל והופעתי בטקסים בעיר. לאחר שסיימתי את כיתה ח' התחלתי לעבוד באגודה החקלאית כפקידה ותוך כדי למדתי בחיפה הנהלת חשבונות בתיכון "במעלה".

בנהריה היה בית קולנוע אחד ובכדי להעשיר את עולמי התרבותי לשמוע אופרה בחיפה , וכשילדי ונכדי נולדו לקחתי גם אותם לצפות באופרה.

את מיקי בעלי הכרתי באמצעות אחיו תומי שהיה בן גילי שהזמין אותי לסרט אך שכח שהיו לו התחייבויות קודמו ובמקומו שלח את מיקי אחיו ומאז אנו יחד, "כנראה שכך רצה הגורל". הוריי היו מאוד קשוחים איתי בנושא החברות עם בני המין שהשני, בכלל חבר היה דבר נדיר באותה תקופה, מה גם שמספר הבנים בישוב היה קטן.

יום אחד אני ומיקי הלכנו עם חברים לפיקניק וחזרנו מאוחר, אבי חיכה לי בדלת, סטר לי שתי סטירות ואמר: "את לא תראי את מיקי שבועיים!!!" הפעם הראשונה שהתנשקתי עם מיקי היה בגיל היה בגיל 18, שלא כמו היום.

רוב הבנים בישוב התגייסו לחיל הים והתהלכו בהתנשאות ברחובות העיר. התגייסתי לצבא והוריי תיכננו להגר לאוסטרליה ורצו שאבוא איתם לאחר תום השירות הצבאי, אך אני נשארתי בארץ והתחתנתי עם מיקי, למרות התנגדותם, בחתונה צנועה, כמעט ללא מוזמנים מכיוון שהוריי לא היו בחתונתי.

מיקי ואני בנינו את חיינו בעיר נהריה, גידלנו משפחה לתפארת, נולדו לנו שלוש בנות: דורית, רעיה ואיריס. כמו כן הקמנו בית מלאכה קטן שהצליח מאוד והפך למפעל גדול "דימר" בעיר שלומי. לאחרונה מכרנו את המפעל המשפחתי, אך נשארנו כולנו קרובים מבחינה פיזית. מיקי, אישי ואנוכי נשואים 61 שנים יש לנו 10 נכדים ו 13 נינים, שעומרי הינו הבכור מבניהם ועוד היד נטויה.

3

היום כפנסיונרית אני מבלה את זמני בבילויים עם בעלי כמו: אופרות, תיאטרון, נסיעות לחו"ל, שחייה יומית הן בים והן בבריכה. וכן עם משפחתי האהובה.

הזוית האישית

המתועדת: נהנתי מאוד עם נכדי עומרי, אהבתי מאוד קונספט הזה שהוא מאוד מחבר ביני לבין נכדי וגם הרווחתי איתו זמן איכות. המתעד: מאוד נהנתי לראיין את סבתי היקרה, למדתי עליה רבות ועל העיר נהריה שבה אני גר.

מילון

אנטישמיות
היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל.

ציטוטים

”כל התושבים בישוב היו כמשפחה.“