מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים במרוקו, והמסורת שממשיכה גם בארץ

לאה עם הבנות
לאה בסיור בבית התפוצות
סיפורה של לאה שעלתה ממרוקו

שלום, קוראים לי לאה שקל אני נולדתי בעיר פז שבמרוקו בשנת 1948.

העיר פז במשך תקופה ארוכה הייתה עיר הבירה של מרוקו. ושם נמצא אחד מארמונות המלך. העיר פז שימשה גם מרכז רוחני ליהודי מרוקו והגיעו אליה גם רבנים ועסקנים שבאו  ללמוד יהדות, מגדולי הרבנים של העיר ולעשות עסקים ומסחר.

אחד מהרבנים הגדולים שהגיעו לפז היה הרמב"ם.

היהודים במרוקו ובפז גרו בשכונה מרוכזת אחת שקראו לה המלאח הם אהבו לגור יחד כי ככה הם יכלו לקיים את כל הלכות החיים של היהדות כמו למשל: בתי כנסת, בתי מטבחיים לשחיטה כשרה, בית קברות יהודי ואוכל כשר בחנויות. המגורים המשותפים האלה היו נהוגים כמעט בכול קהילה יהודית ברחבי העולם.

מרוקו היא מדינה מוסלמית, ובכל זאת ברוב הזמן היו יחסים טובים מאוד בין היהודים למוסלמים. המלך המרוקאי היה תמיד מגן על היהודים והחיילים של הארמון שמרו עליהם.

כך שהיהודים יכלו לחיות בנחת ולנהל את העסקים שלהם בצורה טובה ובשיתוף פעולה עם שכניהם הערבים המוסלמים.

כל ילדי היהודים בפז למדו עברית בבית ספר אליאנס, של ארגון כי"ח-כל ישראל חברים. אירגון יהודי צרפתי שבו התחנכו ילדי היהודים בכל רחבי מרוקו וצפון אפריקה, למדו לימודי יהדות בעברית ובצרפתית וגם לימודים כלליים.

הבנים הצעירים למדו תורה משנה וגמרא במדרשות.

העלייה לארץ

בשנת 1956 קיבלו ערביי מרוקו עצמאות מהמעצמה הצרפתית והיהודים פחדו מאוד שהערבים יתקפו אותם וברחו בהמוניהם ועלו לארץ.

כל השנים, היהודים במרוקו חלמו על עלייה לארץ ישראל ובעיקר לראות  את ירושלים, ועכשיו הם ואנחנו הולכים לממש את החלום.

אני הייתי בת שמונה שנים וכל הנסיעה הזאת הייתה בשבילי כמו הרפתקת ילדות, עלינו על אנייה ענקית, מבחינתי כילדה בת שמונה הכול ניראה לי עליז ושמח.

אחר כך סיפרו לי ההורים שלי שאף אחד לא רצה לקחת אותנו לישראל ולעזור לנו לצאת ממרוקו אז נאלצנו לנסוע בתחנות, קודם נסענו עד צפון מרוקו לגיברלטר, משם נסענו כאילו לצרפת, כדי שלא ידעו שאנחנו רוצים להגיע לארץ ישראל. מצרפת כבר מצאנו מי שהיה מוכן לקחת אותנו לישראל.

כל המסע הזה ארך שלושה חודשים, ואז לילה אחד אני רואה את כולם מתרגשים ועולים על הסיפון ומישהו צעק זו ארץ ישראל ומישהו אחר אמר זו ירושלים. אני עמדתי שם המומה אבל התרגשתי מההתרגשות של כולם. נשארנו על האנייה עד הבוקר ובבוקר עלו אנשים לאנייה ואמרו אנחנו מורידים רק את הילדים, הילדים התחילו לבכות ולא רצו להיפרד מההורים ואז בא מישהו עם שקיות ממתקים ואמר לנו שמי שיורד למטה מקבל שקית ממתקים וכך רוב הילדים ירדו.

לאה ואחותה

בתוך השקית היו סוכריות, שוקולדים וגם חלווה ולא ידענו מה זה והתחלנו לשאול זה את זה מה זה, אבל אז שטעמנו היה לנו טעים ומאוד התלהבנו.

אחר כך העלו אותנו על משאיות נוראיות עם ספסלים מברזל כל פעם שהמשאית זזה הכול רעד והתנדנד ואנשים היו מאוד מבוהלים וכל הזמן רק שאלו לאן לוקחים אותנו ואף אחד לא ענה ואף אחד לא הסביר ונסענו מחיפה עד אשקלון נסיעה של יותר משלוש שעות. הכבישים לא היו  נוחים במיוחד,  לאנשים שבאו אחרי מסע מפרך. ולאורך כל הדרך מחיפה עד ליעד לא זכו  העולים להסבר או למענה על שאלותיהם ואז הגענו ליעד, המעברה.

מה זה המעברה?

כשהגיעו למדינה המוני עולים ולא היתה למדינה  שום אפשרות ושום דרך לתת להם מקום מגורים אז המציאו את הרעיון הגאוני מעברה שזה כלל צריפים, בית מעץ, במקרה הטוב, ופחונים ובדונים במקרה הרע.

המדינה הייתה עניה מאוד בגלל מלחמת השחרור, בגלל הקמת המדינה ובגלל השואה ובקושי הצליחה להתקיים, אבל מצד שני היא הייתה זקוקה לעולים כי היו לה הרבה אויבים מסביב ולכן עודדו את העולים להגיע לארץ ושיכנעו אותם במעברות או בעיירות הפיתוח.

מגילת אסתר

גלגולו של חפץ

מגילת אסתר עתיקה שנוצרה במרוקו בשנת 1819 שעשויה מעץ ומקלף.

היא נמצאת אצל אחד מהאחים שלי.

החפץ הגיע למשפחה בהזמנה אישית של הסבא רבא שביקש מסופר סת"ם לכתוב מגילה עבור המשפחה והמגילה עברה מאב לבן במשך כמה דורות. האומן הטביע את חותמו בעיצוב העץ של המגילה ובכתב שבו נכתבה המגילה.

סבא רבא וסבתא רבתא של לאה לבושים בלבוש מסורתי קסווה כבירה

כל פורים קוראים את המגילה בבית, בנוכחות כל המשפחה, ותמיד מזמינים המון אורחים שכנים חברים ועוד…ועושים הרבה רעש.

באחת הפעמים, אחד מבני המשפחה היה מאושפז בבית חולים ביום קריאת המגילה ולקחנו את המגילה לבית החולים וקראנו את המגילה שם, והיה שמח וכולם התאספו החולים, משפחותיהם והצוות  והיה מרגש עד דמעות.

החשיבות של המגילה באה לידי ביטוי בכך:

א. שזה מלכד את כל המשפחה מסביב.

ב. שזה נותן לנשים מהמשפחה הזדמנות לשמוע את קריאת המגילה כי הן לא הולכות לבית הכנסת.

ג. שזה מחבר את הילדים והשמחה הגדולה.

זאת מורשת משפחתית, בזמן שהתאספנו לקרוא את המגילה קרו חוויות רבות.

מנהגים ומאכלים בפז ובמרוקו

כל חג וכל אירוע בחיי המשפחה יש לו מנהגים משלו ומאכלים משלו אני בחרתי שני מנהגים מאוד יפים שהשתרשו בארץ. אחד מהם זה טקס החינה והשני זה המימונה.

טקס החינה

טקס החינה הוא אחד הטקסים בחגיגות החתונה המרוקאית.

החתונה המרוקאית נחגגת במשך 7 ימים והחגיגות נפתחות במסיבת החינה.

החינה היא בעצם טקס הפרידה של הכלה ממשפחתה, כי לפי המסורת בימים ההם, הכלה הייתה עוברת לגור אצל משפחת בעלה אחרי החתונה, ולכן כל בני המשפחה שלה היו מתאספים סביבה ומביאים לה הרבה מתנות ותכשיטים בעיקר תכשיטי זהב ובמהלך הטקס מורחים לכלה את החינה על הידיים וקושרים בסרט יפה ואז גם כל האורחים מורחים לעצמם.

גם במסורת המזרחית החינה נחשבת כבעלת סגולות למזל טוב ולכן נוהגים לעשות גם טקסי חינה באירועים כמו בר מצווה בת מצווה.

המנהג הוא שמח ומשמח עד כדי כך  שהיום בישראל כמעט כל הכלות מכל העדות עושות לעצמן טקס חינה. כמובן שהמשפחה מכינה המון עוגיות מרהיבות ואוכל מיוחד כמו קוסקוס.

מלבישים את הכלה בכפתן מפואר, רקום זהב, גם את החתן מלבישים בגלביה וכל האורחים מוזמנים להתלבש בכפתנים וגלביות והכי חשוב לעשות שמח וכיף.

אחותה של לאה עם הבגד המסורתי של החינה

המימונה

במוצאי חג הפסח חוגגים את המימונה. פותחים את הבית ואת הלב לכל מי שרוצה. השולחן מלא בכל טוב עוגיות צבעוניות משקדים, אגוזים, קוקוס ועוד. בערב עצמו מכינים מופלטות ואוכלים אותן עם חמאה ודבש. מה שחשוב במנהג זה שהבתים פתוחים לכולם ומברכים אחד את השני בברכת:"תרבחו ותסעדו" שיהיה לכם רווח ומזל, אמן.

הזוית האישית

לאה – היה לי מרתק לספר לבנות את הסיפור שלי, הן שיתפו פעולה באופן מלא והן התעניינו בסיפור חיי. שאלו שאלות והיו סקרניות. הרגשתי חיבור עם הבנות ויכולתי לראות שהסיפור שלי נגע להן וזה שימח אותי מאוד. היה מעניין לנסות להעביר את חוויית העליה שלי כילדה לילדים בדור הזה.

מילון

מלאח
שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו

הטביע את חותמו
השפיע באופן משמעותי

סופר סת"ם
אדם העוסק בכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות

ציטוטים

”אני הייתי בת שמונה שנים וכל הנסיעה הזאת הייתה בשבילי כמו הרפתקת ילדות “