מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים במעברות

תמונה באמצע הסיפור שלנו.
במעבר צריף לבית אנגלי בפרדסיה.
העלייה מלוב לישראל

הסיפור שלנו: שירי וברוך. חונכת: שירי שטרנברג, חניך: ברוך עמירה.

ברוך מספר: "נולדתי בלוב בשנת 1943 בזמן המלחמה".

הגרמנים הפגיזו את טריפולי, והיינו צריכים לברוח למדבר, ישנו בריירן אשר נמצא במדבר סהרה במערות ולא היה לנו מים ואוכל. אמא שלנו הייתה מטפסת כל בוקר אל ההר עם דלי כדי להביא לנו מים, וכשהיא הגיעה למטה לאחר 7 שעות של חיפוש מים היה רק רבע דלי מים כי נשפך בדרך. החיים היו מאוד קשים במערות ואבא שלי אמר שהוא מעדיף לחזור לטריפולי המופגזת.

כשחזרנו לטריפולי הופתענו לגלות שהבית שלנו נשאר שלם. הגרמנים לקחו את היהודים למחנות עבודה "ז'אדו", ורצו לקחת גם את אבא שלי, אבל המעסיק של אבא שלי שהיה גם בעל הבית שלו היה נוצרי שיצר מגפיים לגרמנים, ובזכות זה המעסיק הצליח להציל את אבא שלי מהמחנה.

בשנת 1948, עם קום המדינה, הערבים טבחו ביהודים בלוב קרוב מאוד לבית שלנו ואפילו סבא וסבתא שלי נרצחו באותו זמן. ההורים שלי הכירו את היהודים שנרצחו כי הם היו שכנים שלנו והיינו חברים מאוד טובים שלהם. ההורים שלי גם הכירו את הערבים שטבחו כי הם גרו מאוד קרוב אלינו.

בשנת 1949 עלינו לארץ, השארנו הכל בלוב כי לא הרשו לנו לקחת נכסים. עלינו לארץ עם אוניית ה"עצמאות" הים היה גועש וכולם הקיאו, ההפלגה ערכה 8 ימים. היה לי בעיות בעיניים ואבא שלי מאוד פחד שלא יתנו לי לעלות לאונייה. לבסוף הסכימו לי לעלות לאונייה למרות שהייתי חולה. האונייה נפגעה, ובסופו של דבר הגענו לעתלית, ולקחו אותנו לפרדסיה וחיינו באוהלים.

החיים היו מאוד קשים, ורוב האנשים היו רעבים ובלי עבודה. בשנת 1950 ירד שלג והאוהלים לא החזיקו מעמד והתפרקו. באותו הזמן אמא שלי הייתה בבית חולים ואבא שלי היה בעבודה. היינו 6 אחים, והסתובבנו בשלג ובאו אנשים וחטפו אותנו, ואני הייתי רק בן 6. גבי אחי הקטן היה בן 3 ואחותי לולי (ג'וליה) הייתה בת 8. אותי לקחו לכפר סרקין ואת שאר האחים לכפרים אחרים ומחנות צבאיים למשל אחותי לולי ( ג'וליה ) הייתה במחנה צבאי.

המשפחה שהתגוררתי אצלה הייתה מאוד נחמדה היה להם מקלחת, בגדים נקיים וחדשים וגם הרבה נעליים יפות. היה שם גם לול תרנגולות שכל בוקר היינו הולכים אליו ואוספים ביצים. היה שם הרבה אוכל, והיה שם עוד בן ובת שלא ידעתי אם הם היו חטופים או היו שלהם.

אבא שלי חיפש אותנו. באותה תקופה בקושי היה אוטובוסים ואבי מצא את אחותי הגדולה במחנה צבאי, ואת אח שלי בפנימייה, ולקח לו שלושה חודשים למצוא אותי.

אני לא יודע איך הוא מצא אותי בלי כסף ושפה לא טובה, עד היום אני מתפלא איך הוא הצליח למצוא אותי. הוא ראה שאני גר בבית יפה עם חשמל והיו לי בגדים חדשים, וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה. הוא שאל אותי אם כל כך טוב לי פה ואם אני רוצה שהוא ישאיר אותי פה ויבוא לבקר אותי פעם בשבוע. כמובן שאמרתי לא, כי רציתי להיות עם המשפחה שלי.

אחרי שחזרתי הביתה המשפחה שלנו קיבלה צריף שנזלו לתוכו מים מכל מקום, אמא שלי שמה דליים כדי לאסוף את המים. השירותים היו מפח מלא עם חורים. הצריף היה בגודל 9 מ"ר, בצריף היה רק חדר אחד ולא היו בכלל מקלחות והשירותים היו בחוץ. היינו בצריף 8 אנשים. ישנו כמו סרדינים על מזרונים על הרצפה.

את רוב הבגדים קיבלנו מ"הצלב האדום" ואמא שלי הייתה מגהצת לנו את הבגדים עם מגהץ פחם כי לא היה לנו חשמל. קיבלנו לחם בתלושים לפי ראש. לא זכור לי באיזה כתה התחלתי ללמוד בבית הספר "מוריה", ואמא שלי תפרה לי ולאחים שלי תיק מבד. אני הסתובבתי רוב הזמן כילד רעב והחלום שלי היה לאכול בננה שלמה.

בשנת 1956 היה מבצע "קדש" והאח הגדול שלי אהרון היה כמה חודשים בצבא ואמא שלי מאוד דאגה.

בשנת 1958 קיבלנו שיכון בעין התכלת אני למדתי בבית ספר "מוריה" ואבא שלי קיבל עבודה בתור סנדלר והמצב הכלכלי התחיל להיות יותר טוב, ובאותה תקופה "לקחנו" תפוזים ובוטנים מאביחיל ומבית יצחק.

בשנת 1962 התגייסתי לצבא והייתי בהנדסה קרבית, הייתי בכל המבצעים והמלחמות. בשנת 1967 הייתה מלחמת ששת הימים ובתקופה הזאת הייתי במילואים, ושירתתי ברמת הגולן.

בשנת 1971 הכרתי את אישתי פיי רוטנברג וגם את דולורס אחותה שהיא אמא של אניטה וסבתא של שירי. הייתה לנו תקופה מאוד יפה והיינו הולכים כמעט כל יום שבת לים ואלי שמחאי אבא של אניטה וסבא של שירי אהב לשבת על המנגל והוא הכין אוכל מדהים לעשרות אנשים!

בשנת 1973 הייתי במילואים שישה חודשים ואחרי מלחמת יום הכיפורים הייתי בדיכאון כי איבדנו המון חברים, ונסעתי לשבדיה עם אישתי שנולדה בשבדיה ועבדתי בvolvo וזאת הייתה עבודה של רובוטים, ולא רציתי להמשיך לעבוד שם, רציתי לחזור לארץ וגיסי אלי שמחאי (סבא של שירי) אמר לי שלא כדאי לי לחזור כי יש לי צו מילואים, ואני אמרתי לו שיותר קל להילחם מול הסורים מאשר לעבוד בvolvo.

בשנת 1974 נפל אחי שהיה במילואים בסיני באבורודס, ההורים שלי היו אנשים עם שמחת חיים, אבל לאחר המקרה של אחי היא נגמרה.

הזוית האישית

מאוד נהנינו לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי והכרנו הרבה יותר טוב אחד את השני.

 

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – התמודדות העולים במעברות בעשור הראשון למדינת ישראל

מילון

טבחו
טבחו: הרגו, שחטו.

ציטוטים

”הציטוט שמאוד אהבתי בסיפור הוא "החלום שלי היה לאכול בננה שלמה".“