מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים במעברה ובשכונת רמת חן

בגינה
עליזה ויונתן
כל יהודי בעירק שהגיש בקשה לעלות לארץ, רכושו הוחרם לטובת המדינה

נולדתי בבגדד בשנת 1945, לאבא סוחר ולאמא עקרת בית. 
 
החיים היו נוחים, כפי זכור לי, עד גיל ארבע וחצי. ביום אחד הודיעו לנו שמאחר וקמה מדינת ישראל כל יהודים שחיים בעירק חובה עליהם להירשם בבית הכנסת בכדי לעלות לארץ. כמובן שכל היהודים שמחו ולשמחתם לא היה גבול. בלי שום מחשבה או היסוס מלאנו אחר ההוראה לגשת לבית הכנסת הגדול ולהירשם לעליה לארץ ישראל. בדיעבד הבנו שהרשמה זו היתה לה מטרה לנשל מרכושם את כל היהודים שחיו בעירק. 
באותו שבוע הודיעו ברדיו שכל תושב עירק יהודי שהגיש בקשה לעלות לארץ ישראל, כל רכושו מוחרם לטובת המדינה. כל היהודים נשארו מחוסרי כל והיו חייבים לעלות לארץ ישראל. מרוב השמחה והכמיהה להגיע לארץ הקודש כל היהודים שחיכו ליום הזה לא נלחמו ולא ביקשו את הזכויות שלהם, ופשוט התכוננו לעלות לארץ – ארזו את המזוודות ועלו למטוסים.
 
לאחר שנחתנו ב"שער העלייה" החליטו לפזר אותנו בכל הישובים והערים בארץ. למזלנו, את משפחתי שלחו לאיזור המרכז למעברת חיריה, על שם המזבלה הגדולה שהיתה קרובה מאד לאוהלים, וכיום הוא על-שם אריק שרון. במעברה החיים היו קשים מאד אבל שמחים. שמחנו על שהגענו לארץ קודש הקודשים, על כך שלאחר אלפיים שנה התמזל מזלנו ובדור הזה קיבלנו את הזכות לחזור לארץ אבותינו אברהם יצחק ויעקב. זה מה שהחזיק אותנו ונתן לנו כוח לשרוד בתנאים הקשים במעברה: באוהל הסיירים שעשוי בד עם מוט באמצע, עם מיטות מברזל ומזרונים מקש. כל זה למשפחה של 10 ילדים, כל שלושה ילדים במיטה אחת. כדי לשתות מים או להתרחץ היה צריך לגשת לברזיה במרחק של 30 דקות ולסחוב מים בדליים מפח. תפקיד זה הוטל על הילדים כי להורים היתה מטלה קשה לדאוג לאוכל שהיה חסר בתקופה בארץ. לא אשכח את הסיוט שלי: לסחוב דלי יותר גדול ממני בשמש למרחק של כ- 30 דקות, מספר פעמים ביום.
 
אחרי חודשיים הגיע החורף. חורף 1951 היה בין החורפים הקשים בארץ. האוהל עף למרות שאבי החזיק את המוט במשך הלילה. נחשפנו לשמיים, לגשם, לקור ולרוחות – כולנו קטנים עם תינוק בן 40 יום. לאחר תקופה של שנתיים בערך מדינת ישראל והסוכנות החליטו לשפר את תנאי המגורים שלנו ואז נתנו צריף לכל המשפחה. כמובן שהצריף לא פתר את בעיית הצפיפות ולא את בעיית הגשם ולא הקור והחום.
 
בגיל שמונה החליטו הורי שהמעמסה גדולה עליהם ושלחו אותי לסבתי בחולון. אצל סבתי החיים היו טובים יחסית. הורי הגיעו כל חודשיים לביקור ובין הביקורים קיבלתי מתנה תרנגולת עיוורת שמטילה ביצים. לצערי יום אחד התרנגולת שאהבתי מאוד נעלמה לי. לאחר של ארבע שנים הורי החליטו שאני מספיק בוגרת בכדי להביא תועלת למשפחה וזה כאשר אחותי הבכורה התחתנה. לאחר תקופה קצרה עברנו לשיכון ברמת השקמה (סלמה ג'). למזלי ברמת השקמה בית הספר בשכונה לא הכיל את כל הכיתות ולכן מכורח המצב העבירו אותי לבית ספר רמת חן. כאן התחילה בעיה אחרת בעיית התאקלמות: אני הגעתי מעדות המזרח וכל התלמידים בכיתתי בבית ספר רמת-חן היו יוצאי אירופה או וותיקי הארץ. לעומת משפחתי, משפחות אלו היו מאד מבוססות ועשירות בממדים של אז. הן גרו בווילות עם ממוצע של שני ילדים לעומתנו, שהיינו עשרה ילדים בשני חדרים. אני הייתי צריכה ללמוד ולשרוד את הפער החינוכי והמנטאלי ולספוג את כל ההעלבות, הכינויים וההצקות מתלמידי כיתתי. כל אשמתי היתה שאני ילדה כמו כל הילדות, אבל הגעתי מתרבות שונה לחלוטין. למרות הקשיים לחמתי במעמד הנחות שהיה לי. לקחתי את הטוב מהתרבות האירופאית וצרפתי לתרבות שלי וכך הגעתי לשכונת רמת-חן האהובה עלי מכל .כולי תקוה שהשכונה היקרה תמשיך לפרוח ותשגשג ויגדלו דורות של ילדים טובים חכמים ומוצלחים כפי שהיה עד היום.

מילון

מעברה
מקום שבו אנשים שהגיעו לארץ בזמן הקמת המדינה ישבו

ציטוטים

”שמחנו על שהגענו לארץ - זה מה שנתן לנו כוח לשרוד בתנאים הקשים במעברה“