מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בירושלים הנצורה

אני וברוריה בארוחה משפחתית
ברוריה בצופים
סיפור החיים של ברוריה שילוני בתום המלחמה.

אני ברוריה שילוני, ילידת 1933 בירושלים בת יוסף ושרה צבן שעלו מפולניה, יש לי שני אחים, הבכור יאיר צבן- שהיה שר בממשלת רבין ואמנון האח הצעיר שעוסק ביזמות. כיום נשואה לשמחה שילוני, יש לנו שני בנים ושתי בנות תשעה נכדים ושלושה נינים.  במשך 40 שנה עסקתי בחינוך ומאז שפרשתי לגמלאות אני מתנדבת בתחומים שונים. ב- 2008 עברנו לגור ליד הילדים ברמת השרון.
 
היה זה בשנת 1948 בירושלים הנצורה ואני בת 15. מכיוון עבר הירדן הפגיזו אותנו בלי סוף. אנחנו גרנו בשכונת רחביה בקומה השלישית העליונה היה זה מסוכן לגור שם באותה תקופה ולכן עברנו לגור לביתם של הדודים מינה ואליעזר רובינשטיין.
 
יום אחד אמי החליטה לחזור הביתה על מנת לסדר דברים ותוך כדי שהיא הייתה שם נפל פגז וחדר לדירה, בדרך נס אמי ניצלה. אבא שלי והדוד אליעזר היו מגויסים ולא היו איתנו, גם יאיר שהיה בן 17 גויס לפלמ"ח. וכך נשארנו בדירה הקטנה, אמי, דודתי ואנו הילדים אמנון בתיה ונילי.
 
באותם הימים הייתה חלוקת מזון לפי תלושים וכן חלוקת מים מוגבלת לפי גודל המשפחה. דודתי שהייתה בשלנית הצליחה לעשות מטעמים מהמעט שהיה. חלק מהאוכל שלנו כלל עלי חובזה שגדלו בצידי הדרכים, במגרשים הריקים ובגינות. יחד עם אבקת ביצים הייתה מינה מכינה קציצות. אינני זוכרת איך אבל בחצר הסמוכה גידלה מינה גם שתי תרנגולות מטילות, כך זכינו לפעמיים לביצה טרייה. חלוקת המים הייתה לפי אזורים. ביום המסוים שבו חילקו ברחוב שלנו מים, עמדנו בתור  עם כל מיני מכלים כדי למלא אותם המים. את המים שרחצנו בהם ידיים או ירקות אגרנו לשירותים. התקלחנו במשורה, מכאן הביטוי "חבל על כל טיפה".
 
גדוד הפורצים של הפלמ"ח הצליח לפרוץ לירושלים. חיילי הגדוד שוכנו בגימנסיה בו למדתי, כך שהלימודים הופסקו לחלוטין . אנחנו הנערים והנערות התנדבנו במסגרת בצופים לעבודות שונות.  חלקנו חפר תעלות הגנה. חלקנו עזר למלא שקי חול להגן על בתיהם של קשישים, אני התנדבתי להכין סנדוויצ'ים לפלמ"חניקים ועד היום, ריח ביצים קשות מזכיר לי את התקופה. אני עם כמה חברות התנדבנו לעבוד בבית החולים ולטפל בפצועים. היינו מאכילים את אלו שהתקשו לאכול לבדם. גם קיפלנו את התחבושות שכובסו ועברו שימוש חוזר. היינו אוספים ברחובות בדלי סיגריות ויוצרים סיגריות לפצועים. הייתה זאת חוויה קשה עבורי, להגיע למחלקה בבית החולים ולמצוא שם חייל פצוע שרק אתמול עוד אכל בגימנסיה את הסנדוויצ'ים שהכנתי. בלילות שישי חילקו את החיילים לבתים כדי שיטעמו טעם בית. בביתי התארח מושה שרייבר שעלה עם ילדי טהרן. אנחנו קשרנו קשרי ידידות שהתקיימו לאורך שנים.
 
יום אחד אמור לנו הפלמ"חניקים: "הלילה אל תשנו" ולא הוסיפו. באותו לילה הייתי בבית חברתי ורדה, שתינו היינו דרוכות כשלפתע שמענו קולות צעידה. הסתכלנו דרך חרכי התריס וראינו את החיילים צועדים במורד הכביש. למחרת התברר שהם כבשו את מנזר "סן-סימון" שממנו צלפו על ירושלים. כשהגעתי לעבודה בבית החולים מצאתי שם את מאיר אדלר לימים אלדר כשהוא פצוע בפניו. מאיר היה עולה חדש וצייר, כאשר הרגיש יותר טוב הבאנו לו דפי ציור וצבעים. נפגשתי עם מאיר אחרי שנים והוא זכר את אותן "ילדות" שטיפלו בו בפציעתו. על מקרה זה כתב חיים חפר בשיר: "קרב הראל".
השיר: פתחי את התריסים לאט 

כי מול ביתך עוברים כל אלה שכמעט, כמעט 

כמעט ולא חוזרים. 
 
הקשר שנוצר עם לוחמי הגדוד הרביעי התחזק עוד יותר אחרי התאונה הקשה שהייתה להם. חלק מהלוחמים שניסו לפרוץ לעיר העתיקה ללא הצלחה חזרו באישון לילה במשאית לבסיס שלהם בקריית ענבים. חלקם נפצעו קשה והובאו לבית החולים הדסה לטיפול, בניהם היה אשר חבר קרוב של משה שהכרתי אישית. לאשר נאלצו לכרות את רגלו ואני וחברותי טיפלנו בו במשך שבועות הקשרים שלנו נמשכו גם כשהוא היה בשיקום. כיום איני יודעת מה עלה בגורלו.
 
ביוני 1948 הוכרזה הפסקת אש, כולנו נשמנו לרווחה. אחרי שהילדים היו שבועות בתוך הבית המוגן בשקי חול, לקחתי את בת דודתי נילי בת ה-5 לבקר את דודתי לאה שגרה ברחוב סמוך. בעודנו מהלכות התפוצץ פגז מעלינו. אני נשכבתי על נילי לכסות אותה מפגיעה וכשהיא בכתה נבהלתי מאוד כי חשבתי שהיא נפצעה. למזלנו, יצאנו ללא פגע ורצנו מהר לבית הדוד הסמוך. האירוע הזה יצר אצלי קשר מיוחד לנילי שהייתי אחראית כלפיה.
 
בהפוגה השנייה שבה הפסיקו את היריות החליטו במטה הצופים שעלינו לצאת למחנה עבודה להתאוורר, וכך יצאנו למחנה עבודה של שבועיים בקיבוץ הצופים י"ב ליד רחובות. דודתי ציפורה שגרה הייתה בתל אביב, לא יצר הקשר עם המשפחה בירושלים הגיעה לבקר אותי. היא חיבקה אותי בהתרגשות כל כך גדולה ושמחה שהיא רואה מישהו מהמשפחה הירושלמית. אנחנו עבדנו בשדות בקטיף של דורה (אוכל לבהמות), לימים נודע לנו שמתחת למכבסה היה מפעל נשק שהוסתר מפני הבריטים וכל הזמן הפעילו את המכבסה שתעשה רעש להשוות את הפעילות למטה.
 
אבא שלי היה מפקד מכנה שבועיים קטן שהיה ממוקם בנווה-שאנן (איפה שהיום מוזיאון ישראל). יום אחד התבקשתי להעביר אילו הודעה, רכבתי על אופניי מביתנו המרוחק כ-20 דקות רכיבה על מנת למסור את ה"קשר". שמחתי מאוד לפגוש אותו אך מראה השבועיים בכלובים השאיר עליי רושם קשה. היה שם שוטר שהכה אותם בשוט כשהוא צורח: "זה בשביל הפרעות, זה בשביל חברון" ועוד ועוד.
 
בשלב מסוים אבא שלי עבר לשכונה הערבית שנכבשה שם, שכונת אבו-תור. הוא התמנה להיות "הפסנאי", שתפקידו היה לחלק מנות קרב, מדים ועוד לחיילים שלחמו בירושלים. בין השאר הוא היה שותף להקמת הכבל שנמתח משכונת אבו-תור עד העיר העתיקה. בלילות הם היו מעבירים ציוד דרך הכבל לתושבי העיר העתיקה עד נפילתה בשבי. עד היום השכונה מיושבת בחלקה על ידי ערבים שלא ברחו בזמן הכיבוש.
 
בשעה שאנחנו כותבות יחד את תולדות התקופה הזאת של מלחמת השחרור בירושלים הנצורה, אינני יכולה שלא להשוות בנינו הנערים והנערות שהתנדבו לפעילות כל כך משמעותית עם הנכדים שלי שהיו בגילנו, היו עסוקים בעיקר בהנאות החיים בסמרטפונים ובחלומות על טיולים לחו"ל.
 
כיום נשואה לשמחה שילוני, יש לנו שני בנים ושתי בנות תשעה נכדים ושלושה נינים.  במשך 40 שנה עסקתי בחינוך ומאז שפרשתי לגמלאות אני מתנדבת בתחומים שונים. ב- 2008 עברנו לגור ליד הילדים ברמת השרון. אני ממשיכה את ההתנדבות שלי לציבור. אני כותבת זיכרונות לאנשים שלא מסוגלים לכתוב בעצמם, אני מארגנת טיולים לגיל השלישי, דואגת לאירועים משמחים במועדון.
 
תשע"ו, 2016

מילון

נצור
פירוש המילה נצור הוא מקום שאין כניסה ויציאה ממנו.

ציטוטים

”חבל על כל טיפה“