מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בירושלים בימי המצור בזמן מלחמת העצמאות

אני ונכדתי במפגש משפחתי
בצעירותי במדינת ישראל
חיי ללא אבא במצור

שמי יהודית איסרוב (להרס), נולדתי בתל אביב בתאריך 9/11/34. בתחילת חיי גדלתי בצפת, אך הורי עברו לתל אביב בשל חשש לפגיעה ביהודים על ידי ערביי צפת. נולדתי בתל אביב ליד הים – המקום האהוב עלי. בשלב כלשהו, קיבל אבי, ד"ר הוגו צבי להרס, לנהל את מחלקת מחלות מדבקות בירושלים ועברנו לגור שם. כשהייתי בת 13, במהלך מלחמת השחרור, אבי נרצח ונותרתי לעזור לאמי לגדל את שני אחי הקטנים. אמי הייתה מפקחת במשרד החינוך דוברת מספר שפות, ואהבה צמחים ונסיעות לחו"ל, אהבה המשותפת לשתינו.

למדתי ריפוי בעיסוק בשל העובדה שמאז ומעולם היה בי את הרצון לעזור לאנשים, ועבודה זו סיפקה לי את ההזדמנות לעשות זו. התחתנתי עם אריה איסרוב ז"ל, יליד תל אביב, דור שישי בישראל. גידלנו את שלושת ילדנו בתל אביב ליד הים, אהבה שדבקה גם בילדינו. כיום אני גמלאית, יש לי 11 נכדים שהקטנה בהם, אור חוגגת השנה בת מצווה.

בהיותי בת 13 פרצה מלחמת העצמאות של ישראל. גרתי עם משפחתי בירושלים. אבי היה רופא ומנהל בית חולים בית צאפאפא. בסוף 1947 נכנסו לבית החולים טרוריסטים ערבים וקראו בערבית "כולם להתכופף". הרופאים הערבים והאחיות הערביות שעברו במסדרון התכופפו ואבי והאחיות היהודיות נשארו לעמוד. הטרוריסטים רצחו את אבי. אז "ההגנה" פינו את כל האחיות והרופאים והחולים היהודים, והערבים השתלטו על בית החולים.

אמי נשארה עם שלושה ילדים קטנים בירושלים שהייתה נתונה במצור. אני בת ה-13 הייתי הבוגרת ועזרתי לאמי לטפל באחי הקטנים. כיוון שאמי עברה כבר שתי מלחמות עולם (הראשונה כילדה בגרמניה ומלחמת העולם השנייה בישראל) היא ידעה שבעת מלחמה חשוב לאגור מצרכים, וכך היו לנו קצת שימורים ומגדלי סוכר שהקלו על הזמן במצור.

בתחילת המצור הלכנו יום יום לבית ספר וראינו בדאגה איך מורים ותלמידי כיתות י"א וי"ב עוזבים את העבודה כדי להילחם ולעזור במאמץ הלאומי.

במהלך המאבק לעצמאות לא תמיד היו מים בברזים, לאט לאט אזלו מקורות המים והמזון בעיר. בעקבות עובדה זו, הוחלט על הקצבת מזון ואנחנו קיבלנו כל יום דלי מים לנפש פלוס 150 גרם לחם לנפש. כדי לגוון במזון הדל, קטפנו את הפירות של השיחים שגדלו בחצר ואמי בישלה לנו אותם. בנינו לנו תכנית מסודרת לשימוש במים – שתיה, בישול ורחיצה ורק בסוף היום, מה שנשאר השתמשנו לשטיפת כלים ולשירותים.

אנחנו כילדים התרוצצנו בין הבתים למרות דאגתם של הורינו לשלומינו. בהתחלה עוד הלכנו לבית הספר אך כשסגרו אותו, הגענו פעם בכמה ימים כדי לקבל שיעורי בית. אני זוכרת שבאחת הפעמים פגשנו חיילים של הפלמ"ח שהגיעו לירושלים להילחם ושהו בגימנסיה. זה היה מחזה שמאוד הרשים אותנו הילדים.

הכניסה לירושלים עברה בעמק שער הגיא ומשני צדדיה היו צלפים ערבים שלא אפשרו לשיירות המזון והציוד להיכנס לירושלים. בשלב כלשהו סללו דרך שעברה בין ההרים של ירושלים ונקראה "דרך בורמה" והגיעה לקיבוץ חולדה ליד רחובות ומשם נסעו באוטובוס לתל אביב.

נוף ילדותי

בהיותי יתומה, קיבלתי מהמפקד העליון של ירושלים אישור לנסוע לתל אביב לבקר את סבי יוסף להרס, אשר נותר לבדו לאחר שסבתי קיבלה התקף לב אחרי רצח אבי – בנה, ונפטרה. בתאריך 8/8/48 נסעתי לתל אביב בתוך אוטובוס משוריין מכוסה בפחים מכל צדדיו. הדרך הייתה קשה ומלאה אבק ולקח זמן רב עד שהגענו לחולדה ומשם נסעתי באוטובוס הרגיל לתל אביב. עד היום אני זוכרת את הזעזוע שחשתי כשראיתי בתל אביב אנשים יושבים בבית קפה ואוכלים תותים בקצפת- לעומת המעט שהיה לנו. הפער בין החיים בירושלים הנצורה לעומת החיים בתל אביב באותה התקופה היו בלתי נתפסים בעיניי כילדה. לאחר הניצחון של עם ישראל והסרת המצור מירושלים, שבו החיים אט אט למסלולם הטבעי והרגיל.

הזוית האישית

סבתא יהודית: החיים כילדה במצור בירושלים בזמן המלחמה לא היו לא קלים, אבל כל הזמן השתדלנו להישאר חיובים ושמחים. השתדלנו לא לתת למלחמה להפריע לנו כילדים להיפגש וליהנות מהמשחקים שהיינו משחקים. חיכינו לסוף המלחמה בצורה חיובית ושמחנו על כל ניצחון והקלה בתנאים שהיו בחיים שלנו.

הנכדה אור: התרשמתי מהסיפור הזה בכך שראיתי את החיים הקשים שסבתי עברה בילדותה בזמן שהייתה במצור בחוסר מים ואוכל וגם ללא אבא, ועדיין עברה את הזמן הזה בצורה הכי טובה שאפשר.

יהודית השתתפה בתכנית בשנת 2018, קישור לסיפורה שתועד: תולדות חיי יהודית איסרוב.

 

מילון

מצור
הקפת עיר על ידי צבא כדי לנתק אותה משאר המקומות ולהכניעה

ציטוטים

”להישאר חיוביים גם בתקופות קשות ומאתגרות כמו מצור “