מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החייט של נשיא טוניסיה

סבתא מלכה ונכדתה שירה
אבי דוד ז"ל ונכדיו
החיים היפים בטוניס

שמי הוא ביה מלכה נקראתי על שם סבתי, אמא של אבי דוד ז"ל.

נולדתי בשנת 1949 שלושה ימים לפני חג השבועות בעירה טטאיון שבתוניס מסביב לעיירה טטאיון שכנו הערים:
גבש, מדנין וגרבה. נולדתי להורי, אבי  דוד ז"ל ולאימי חבציה ז"ל. לי ששה אחים שנולדו בתוניס ואחות אחת שנולדה בישראל. השפה המדוברת בביתנו הייתה ערבית תוניסאית.
הורי הצטיינו בתכונות מיוחדות ונפלאות של אהבת ישראל,גמילות חסד ונתינה לזולת,תכונות אלו באו לידי ביטוי בכך שהם היו עוזרים לרווקים ולרווקות  למצוא את בן או בת זוגם. המצב הכלכלי שלנו היה ב"ה טוב מאוד, נחשבנו למשפחה אמידה. אבי  קנה מכשיר טלפון , אבי היה כמעט האיש היחיד  בסביבתנו  שהייתה לו האפשרות והיכולת לרכוש חפץ זה. בתקופה זו הטלפון נחשב למשהו שהוא יקר המציאות. באמצעות הטלפון יכולנו לתקשר עם הסביבה.
אבי עסק בעבודות שונות, הוא היה חייט , ספר וטכנאי רדיו. אבי נחשב לחייט מדופלם ומיוחד במקצועו. לאבי היו לקוחות מאנשי האצולה והממשל. אחד מבין לקוחותיו נמנה בורגיבה , נשיא תוניס, אמי הייתה עקרת בית לתפארת.

הבית שלנו היה בית גדול. הבית הכיל  שישה חדרים ועלית גג. חדרי השינה שימשו ללינה. חדר לבנות, חדר לבנים וחדר הורים. חדר האמבטיה  היה רחוק מחדרי השינה.

במרכז הבית היה ממוקם מטבח קטן , בו היו מדפים עליהם הנחנו כדי מים מחרס וכלים נעים. אמי נהגה לבשל על "כנון"-ברזל מרובע בעל חורים שמתחתיו היו גחלים. בנוסף השתמשנו גם ב"פרימוס"-כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ. בבית היה גם חדר העבודה, חדר זה היה שייך לאבי, החדר שימש כמתפרה ביתית, לחדר הזה בביתנו  הגיעו הלקוחות: יהודים וערבים.
כשפרצה  מלחמת העולם השנייה נכנסו הנאצים לטוניס. ולקחו את אבי למחנות העבודה כדי שהוא יתפור את המדים עבורם ויספר אותם.
גג הבית שימש לתליית כביסה ובחג הסוכות בנינו שם את הסוכה. עבודות הבית נעשו על ידי משרתת ערבייה שהייתה מגיעה אלינו פעמיים בשבוע, עבודות  שלה היה בעיקר כיבוס הבגדים, את הבגדים  המלוכלכים הניחו בתוך גיגית מתכת מלאה במים. את המים היו צריכים להביא מהבאר, המשרתת שאבה את המים ושפכה אותם לגיגית. בגיגית הניחו קרש עם חורים  ועליו היא הייתה משפשפת את הבגד. הייתה לנו חצר גדולה שבה שיחקנו בשעות הפנאי מחבואים, גומי, קלאס וחמש אבנים.
גרנו בשכנות עם ערבים ויהודים, אחת מהמשפחות היהודיות שהיו שכננו הייתה משפחת דמרי, שהייתה משפחה ששמרה איתנו על יחסים אדוקים, גם שכנינו הערבים כיבדו אותנו מאד.
קרוב לעיירה שגרנו היה ים .שם היינו הולכים בימי החופש. סמוך לביתנו היה בית הכנסת, אבי היה מתפלל שם. אני זוכרת את החתונות ,הבריתות, ה"חינות, ומסיבות ה"בר מצווה" שחגגנו. אינני יכולה  לשכוח את הטקס  שבו היו נפגשים כול אנשי הקהילה היהודית באולם  גדול, לפני כול חג הציגו שם הצגה שקשורה לחג המתקרב…. השבתות והחגים חרוטים בזיכרוני הרגשת החג, החום, הלבביות, שפע המאכלים המגוונים, הרגשת 'הביחד' שכל המשפחה מתאספת דבר שלא עושים במהלך  השבוע.
את קניות הבית היה אבי  עורך  בשוק,הוא היה קונה את הירקות, פירות ואת הפירות היבשים כגון: תמרים, אגוזים,שקדים. אבי היה קונה גם את התבלינים ואמי הייתה טוחנת אותם במכתש, את העופות והבשר היו קונים
אצל הדיין ששימש גם כשוחט הקהילה היהודית. הוא היה נוהג לחלק מהבשר למשפחות נצרכות  לכבוד השבת. במהלך השבוע היינו אוכלים יותר דגים וירקות על מנת להדגיש את השוני בין ימי החול לשבת, המאכלים שהיינו אוכלים בימי ילדותי היו קוסקוס, קציצות, דגים, ירקות, בשר, עופות, לחם בית. הכל ב"ה  היה בשפע.
המאכל האהוב עלי במיוחד בימי ילדותי היה קוסקוס וקציצות. דברי המתיקה שהיו מצויים בזמננו היו בעיקר
עוגיות מיוחדות, לדוגמא: מקרוד,דבלה, יויו. נוגה,לוקום,חלוה,סוכריות דרג'ה צבעוניות.

הלבוש שנהגנו ללבוש היה: אימא ואנחנו הבנות נהגנו ללבוש בגד הנקרא "רובה" – שמלה ו "פותה" – בד

המכסה את החלק העליון של הגוף, הבנים היו לובשים שורי'ה {חולצה} ושרוול {מכנסים} ולראשם "ברייה" {כובע}.
למדתי במחתרת {סוג של בית ספר} תורה ותנ"ך, הייתה לנו מדריכה שהגיע מא"י , אני זוכרת אותה במיוחד,
מכיוון שהיא הייתה מדריכה את המורה שלנו איך ללמד אותנו את מקצועות  העברית, אהבתי במיוחד את מקצוע תורה, אהבתי את סיפורי התנ"ך המעניינים. היחסים בנינו לבין המורות היו טובים. העקרונות החינוכיים שעליהם חונכנו היו:

•אהבת ארץ ישראל •אהבת הזולת •אהבת התורה. לא היה נהוג להסתובב ברחובות העיר לבד, בגלל הפחד שלנו מהערבים, הם היו מסתובבים הרבה בחוץ ואנחנו פחדנו מהם. בזמני הפנוי הייתי נוהגת לתפור ולעזור לאבי בעסק שלו בתפירה.

אני זוכרת, תאריך מאד מיוחד יום הכרזת הקמת מדינת ישראל.
שמענו ברדיו את כל החגיגות והטקסים. הרגשנו כאילו אנחנו שם, בארץ ישראל, התפארנו בארצנו תמיד רצינו
לעלות לישראל אבל נמנענו לעשות זאת , פחדנו ללכת אל הלא נודע לעזוב את המקום שבו היינו  מבוססים.
עד ש…..הצבא הערבי רצה לגייס את אחי עמוס ז"ל אבי פחד מאוד, הקהילה אירגנה עבורנו כרטיסים. לנו
הילדים  לא אמרו  כלום רק אבי ואמי ידעו ושמרו את הדבר בסוד, בבוקרו של יום השבת שלפני ההפלגה הגיעו
המון אורחים לביתנו. הם ביקשו מהורי למסור דרישות שלום, אנחנו הילדים לא הבנו מה קורה ?
מה ההמולה בבית ? על מה הם מדברים? רק אחר כך נודע לנו שאנו עולים לארץ ישראל.

 

סיפור העלייה 

בגיל 14 עליתי לארץ {לאחר הקמתה} ביחד עם כל המשפחה. מסלול העלייה היה: תוניס –   צרפת-   ישראל. בצרפת עצרנו יומיים במארסי ,משך ההפלגה היה חמישה ימים.

לאחר העלייה הגענו לחיפה ומשם העבירו אותנו למגן דוד אדום, מקום גדול שיכול להכיל עשרים אנשים,
לאחר שבוע הגענו לנתיבות קיבלנו שני בתים מחוברים. אבי המשיך לעבוד כחייט ואימי המשיכה להיות
עקרת בית. לאחר זמן קצר אימי התחילה לעבוד בחדר אוכל  בבית הספר "נתיב יצחק",
הקליטה בארץ הייתה קשה אבל זה היה שווה כל מאמץ.

 

מילון

כנון
ברזל מרובע עם חורים, מתחתיו גחלים ומעליו מניחים את סיר הבישול.

רובה
שמלה שנהגו ללבוש בטוניס.

פותה
בד ארוך כעין צעיף שעטפו את החלק העליון של הגוף.

שוריה
חולצה של גבר בטוניס

בריה
כובע

ציטוטים

”הקליטה בארץ ישראל היתה קשה, אבל היה שווה כל מאמץ.“