מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החוט המקשר

יצירה משותפת של נורית, גיא וניק.
תמונת ילדות של נורית.
"אדם הולך על זכרונות זה הנעליים שלו" (אבות ישורון)

סיפור זה נכתב בתאריך 4.2.2000 לאחר פטירת הוריי .

ההורים שלי נפטרו ואני באתי אל ביתם לאסוף חוטים של זיכרונות. לאסוף אלי את החוטים אחד לאחד, החוטים שמהם נארג אריג חיי. עמדתי מול הספרים. שורות שורות סדורים כמו חיילים במסדר עמדו הספרים. כל ספר זכור לי, כל ספר אהוב עלי, כל ספר מכיל עולם מלא. אני לוקחת ספר ביד, מעלעלת בו ומחזירה למקום. עוד ספר ועוד אחד. אינני יכולה להיתנתק מהם. כל ספר מוכר לי באופן אישי, בכל ספר עמוק בין דפיו, טמונים הזיכרונות.

הנה אבי המעיין בספר. יושב בפינתו הקבועה, הספר על השולחן. ראשו של אבי נשען על ידו השמאלית וזרת אצבעו בפיו – קורא ומהרהר. הרדיו פתוח לידו ללא הפסקה, לא להפסיד אפילו לא מהדורת חדשות אחת, להיות כל הזמן בעניינים. להיות מחובר לכל הקורה במדינה. כל חייו היה קשור בצורה זו או אחרת למערכת הביטחונית.

על המדף בסלון עומד בגאווה ה"מגן" שקיבל עם סיום עבודתו בתע"ש. המגן הזה עומד עכשיו על המדף בספריה של קרן בתי הבכורה, ליד המגן שהיא עצמה קיבלה עם שחרורה מהשרות הצבאי.

ספר מלחמת סיני מונח על המדף. כמה אהבתי שאבי יראה לי שוב ושוב את הקבוצה שלו, חטיבה תשע של גולני, כשהם דוחפים את הג'יפ שנתקע בחול באמצע המלחמה.

אני לוקחת ליד את ספר החללים ממלחמת יום הכיפורים. אני חיילת בסדיר באותה תקופה, באה לבקר בבית. אבי כאיש מילואים ביחידת קצין העיר הלך מבית לבית אחרי המלחמה להודיע על החללים. ואחר כך הלך שוב כדי לתת להורים השכולים את ספר ההנצחה שבו מופיע שמו של בנם. את הספרים האלה לא אוכל כמובן לתת. הם יישארו בשלב זה על המדף בספריה בבית הורי כיון, שאינני מסוגלת עדיין לקחתם אל ביתי.

אין ברירה, אני צריכה להמשיך ולמיין את הספרים. צריך להחליט למי לתת במתנה איזה ספר. כל ספר יקר לי, ולכל ספר אני משתדלת למצוא בית טוב ואוהב שיאמץ אותו אל ליבו. המדף הבא כולו ספרים של אמי. שמות הסופרים – ויקטור הוגו, פלובר, מופאסאן – כל כך מוכרים לי, כל כך אהובים. כנראה בזכותם אני אוהבת עד היום לקרוא.

לכבודה של אמי טיילתי בחנוכה השנה בקור כמו "בחוץ לארץ" ברחובות פריז, וחיממתי את הידיים בעזרת ערמונים חמים שעצרנו, בעלי ואני, לקנות בפינת הרחוב, אצל אדם מבוגר כהה עור, שלא הבין את האנגלית שלנו, ואנחנו לא הצלחנו להבין את הצרפתית המשובשת שבפיו. אבל בידיו הוא סימן לנו עשר, עשרה פרנק, ותמורתם גלגל נייר עיתון לחרוט, ומילא אותו בערמונים שרופים היטב, ישר מהאש.

אימא, הוא "הוציא עבורנו את הערמונים מהאש". ואנחנו התחממנו גם מהחזקתם של הערמונים וגם מאכילתם, בדיוק כפי שסיפרת לי שהיית נוהגת לעשות כשחזרת מבית הספר בימי החורף הקרים בטרנסילבניה, ואבא שלך, סבא שלי שאותו מעולם לא היכרתי, נהג לתת לך כסף כדי שתוכלי לקנות מעט ערמונים בדרך כדי להתחמם.

אני מעיינת ב"המצודה" של קרונין. ואני שוב ילדה כבת ארבע עשרה, קוראת בנשימה עצורה את הספר, וממהרת לספריה לחפש ספרים נוספים של הסופר. בגלל קרונין עברתי לספריה אחרת.

ב"ספריית בית רמז" הספריה שבה החליפו ספרים כל החברים שלי, הספרניות עמדו בצד של "קודש הקודשים" מאחורי הדלפק. מאחריהן היו מדפי הספרים. אנחנו הקוראים לא הורשינו לעבור את הדלפק, וחלילה לדפדף באופן חופשי בספרים. הספרנית הייתה מחליטה איזה ספר כדאי לי לקרוא.

"קרונין לא מתאים לילדה בכיתה ח'". נחתה עלי ההחלטה. לא עזר לי שכל כך רציתי ספרים נוספים שלו, ולא עזר לי שההורים שלי מרשים לי, ואפילו קנו לי ספר אחד.

נרשמתי לספריה העירונית. באותה תקופה הונהג בה חידוש מרגש: "המדף הפתוח". כל הספרים עמדו לפני על המדפים, ואני הייתי צריכה רק להושיט היד ולקחת. עד היום אני מחליפה ספרים באותה ספריה.

המדף הבא כבד, כמעט קורס תחת עומס הספרים. ספרי הסטוריה, מלחמת העולם השנייה. כתבי צ'רצ'יל. כתבי שלום עליכם. הרצל ושנותיה הראשונות של המדינה. כל כך מעט אני יודעת מה עבר על אבי כילד בבית הוריו. כילד בישיבה של סבו הרב הראשי. הסיפור היחיד שסיפר לי היה איך היה מתגלגל במורד הדשא יחד עם כל שאר הנכדים הרבים שהיו באים לבקר את הסבא בימי חג. הנכדים האלה רובם ניספו בשואה.

אני גם יודעת שהנתק מהדת, בעקבות השואה, היה גדול כל כך, שמי שניסה לשמור בביתנו על מעט מסורת, הייתה דווקא אימי שגדלה בבית מסורתי ולא דתי.

היגעתי אל ספרי הבישול של אימא שלי. הנה כל הסודות שלה פרושים לפני. ספרי בישול בהונגרית וברומנית שאני לא מצליחה להבין את הכתוב בהם, אבל אני מזהה מיד את המאכלים לפי הצילומים. סוף סוף מצאתי ספר בישול בעברית: "כך נבשל" – ספר הבישול בהוצאת ויצ"ו. הספר הראשון שאמא שלי קנתה בתור עקרת בית צעירה, עוזבת קיבוץ שלא ידעה לבשל. ספר מיוחד לבישול בתקופת הצנע. מושגים כמו "סלט חצילים שטעמו טעם כבד". ו"ממרח כבד משמרים" – ואני בתמימותי חשבתי שכבד מכינים מכבד…

"איך מתקינים ביצה מאבקת ביצים?" כף אחת גדושה (12 גרם) של אבקת ביצים + 2 כפות מים = ביצה אחת. לביצה שכזו אנו קוראים "ביצה אבקית". מזל שכאשר אני התחלתי לבשל ולאפות לא נאלצתי להשתמש באבקת ביצים, כיון שגם עם הרגילות הסתדרתי בקושי.

הייתי יורדת אל אימא שלי עם מחברת, ורושמת בדיוק כיצד מכינים, במקרה הזה עוגה. אימא שלי אמרה, שבעזרת המיקסר עלי להכין קצף קשה מהחלבונים עם הסוכר, ולאחר מכן בעזרת כף בעדינות לקפל פנימה את החלמונים. כיון שאני חסרת סבלנות למשחקים האלה גם היום, הכנתי את הקצף כדבריה, ואת החלמונים השלמים העברתי מהקערה אל המיקסר. כיון שפחדתי מדבריה של אימי שהקצף יכול "להישבר", הפעלתי את המיקסר לזמן קצר ביותר ומיד הפסקתי. העוגה יצאה לתפארת. גבוהה ויפה. ובתוכה נחו החלמונים השלמים שהפכו להיות ביצים קשות כיון שלא נשברו מהסיבוב הקצר של המיקסר. מעניין מה היה קורה עם הביצים היו מאבקה…עלי לרשום לעצמי לאפות עוגה טובה לאחר שאסיים למיין את הספרים.

המדף האהוב עלי מכולם הוא מדף חוברות הסריגה. אימא שלי אהבה לסרוג, ואהבה דוגמאות סריגה. גם בחודש האחרון לחייה כשלא יכלה כבר לקרוא או לסרוג, על השידה שליד המיטה היה מונח ספר עם סימניה בתוכו. סימניה מהודרת ממתכת. ושקית ובתוכה זוג מסרגות ושרוול מותחל של סוודר. אמא שלי קנתה חוברות סריגה. עיינה בחוברות סריגה. בדקה דוגמאות והתאמת צבעים,.סרגה רק דברים מקוריים, שהיא עצמה המציאה. לא תמיד אהבתי ללכת עם הסוודר ש"לאף אחת אחרת אין סוודר יפה כמו שלך". רק כשבגרתי למדתי להעריך את המקוריות, ההעזה, את הכשרון.

לאחר מותה פגשתי אנשים מילדותה של אמי שסיפרו לי שכבר כנערה, הגיעה לפגישות המזכירות של תנועת הנוער "גורדוניה" כשהסוודרים שעליה מעוררים קנאה וקריאות התפעלות. את האהבה לעבודות יד ירשה אימא שלי מאימא שלה. וכחוט השני האהבה עברה אלי ודרכי אל ענבל בתי הצעירה.

כשסבתא שלי ברחה מפני הגרמנים המתקרבים במהירות אל ביתה, השאירה שם את הכל. את הבגדים, הכלים, התכשיטים. הדבר היחיד שלקחה איתה היה עבודת היד שלה.

על סדין שהיה פעם לבן, מחוברת עדיין עבודת המקרמה שסבתא שלי החלה לרקום כשאימא שלי הייתה תינוקת. עבודה זו גם הייתה רכושה היחיד כשהגיעה כעולה חדשה לארץ מיד עם קום המדינה.

רק לאחר שהרגשתי מיומנת מספיק בעבודות יד העזתי לקחת את הרקמה ביד ולהמשיך לרקום. ענבל, בתי, ששייכת כבר לדור אחר, קיבלה אומץ הרבה יותר מוקדם ממני. וכבר היום היא עובדת ברצינות רבה על העבודה. אני מאוד מקווה שארבעה דורות יספיקו כדי לסיים את הריקמה.

ארזתי את כל חוברות הסריגה יחד עם הספרים בהונגרית, שאותם איש מאיתנו כבר לא יודע לקרוא, בחבילות המיועדות להעברה אל בית האבות שסיכמתי לתרום להם את הספרים. הם היחידים שנשארו כנראה, שידעו להעריך היום גם את הספרים האלה וגם את החוברות. ואז, בזהירות, כשאף אחד לא ראה, אספתי חזרה את החוברות ומצאתי להן מקום בספרייה שלי. אולי בכל זאת אחזור פעם לסרוג.

עכשיו כשכל הספרייה מסודרת וארוזה, אני חושבת שאמצא זמן ואתחיל לעבור על אלבומי התמונות.

הזוית האישית

גיא: בזמן העבודה עם נורית, למדתי המון על התקופה של פעם, כמה זה היה שונה מהתקופה של עכשיו. נורית לימדה אותנו המון על עצמה ועל הילדות שלה ולמדנו שצריך ללמוד להעריך כל דבר.

נורית: היה מאוד מרגש לשבת עם התלמידים. הם היו מוכנים לשתף בסיפורים האישיים שלהם. והיו מאוד סקרנים וגילו עניין בסיפורים שלי. אני חושבת שהכותרת, הקשר הרב דורי, מתאימה בהחלט.

מילון

מלחמת סיני
ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש", בערבית ידועה בשם "התוקפנות המשולשת" - הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה פלש צה"ל אל חצי האי סיני וכבש אותו, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר".

ציטוטים

”ההורים שלי נפטרו ואני באתי אל ביתם לאסוף חוטים של זיכרונות. “

”כשסבתא שלי ברחה מפני הגרמנים, הדבר היחיד שלקחה איתה היה עבודת היד שלה.“