מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החוויות שלי ושל משפחתי בתקופת מלחמת העולם השנייה

סבתא יהודית מספרת לאלי

חוויות של ילדה קטנה בזמן המלחמה

כשהצבא הגרמני הנאצי כבש את דנמרק ב-9 לאפריל 1940 אני הייתי ילדה קטנה בת שלוש וחצי, אבל אני זוכרת את היום הזה בגלל הרעש המפחיד של מטוסי ההובלה הכבדים שסובבו מעלינו ופיזרו פלאיירים עם הודעות שהם באו להגן עלינו ושאנחנו צריכים לא לפחד. במשפחה הקרובה שלי היו: אבא פיטר, אמא אסתר, אחות גדולה בשם ליזי ואחות קטנה בשם האנה, סבתא שלי, אמא של אבא בת מעל שמונים שנה, סבא וסבתא מצד אמא, דודים ודודות, סך הכל משפחה גדולה וכולם הגיעו כפליטים מרוסיה בתחילת המאה העשרים.

עד תחילת שנת 1941 כמעט ולא היה שינוי, אבל באותה שנה אבא שלי הצטרף למחתרת שנלחמה נגד הנאצים. העבודה שלו הייתה כמוכר מוצרים לדייגים באיים הדנים. הוא הסתובב בין כפרי דייגים באופניים וזה התאים לתפקידו השני במחתרת כאשר תיווך בין הקבוצות השונות. אבל זה גרם למצב שהוא לא היה יכול לגור יותר בבית. אז הוא עבר ממקום למקום ואנחנו פגשנו אותו מדי פעם בפארקים שונים בעיר.

גסטפו חיפש אותו. לילה אחרי לילה הם הגיעו דפקו בחוזקה על הדלת עד שהתעוררנו, נכנסו פנימה והפכו את כל הבית במטרה לעצור אותו, כאשר הבינו שהוא לא בבית הם יצאו, אנחנו ניסינו להירדם אבל לא הצלחנו. בקיץ הורי החליטו למצוא דרך להיות ביחד יותר. הם מצאו מקום יפה על החוף בפיורד, שם בילינו כל הקיץ ממאי עד ספטמבר  41-42 כמו בגן עדן. הבאנו מי שתיה ממעין קטן מהכפרים בסביבה ומהאיכרים, הבאנו אוכל, תפוחי אדמה, ביצים, ירקות וחלב. ומדייגים לא רחוק קיבלנו דגים ישר מהים.

בשנת 1943 נעצר אבי על ידי הנאצים. הוא ישב בכלא גרמני בקופנהגן, היה בחקירות הרבה זמן. אני התחלתי בית ספר באותה שנה באפריל. אז ביוני התחיל החופש הגדול. במשך הקיץ המצב הידרדר והכיבוש הגרמני הפך להיות נוקשה מאוד. באוגוסט קרס שיתוף הפעולה שעד עכשיו היה בין ממשלת דנמרק לשלטון הנאצי. לא חזרנו לבית הספר כי הגרמנים אסרו קבוצות של יותר משישה איש והתחילו שמועות שהנאצים שינו את המדיניות בקשר ליהודים. כמה יהודים התחילו לברוח לשוודיה.

בסוף ספטמבר קיבלנו את החדשות שהנאצים הכינו הרציה שתקרה בלילה של ראש השנה שנפל ב 1-2 לאוקטובר. בידי הנאצים היו רשימות של כל קהילת יהודי קופנהגן, מפריצה לתוך משרדי הקהילה, והי בדרך לנמל  אניות שיעבירו אותם למחנות הריכוז. באותו בוקר בבית הכנסת הרב הודיע לכל הנוכחים לחזור הביתה ובאותו לילה ללון אצל מכרים דנים. בסוף הצליחו הנאצים לעצור פחות מחמש מאות יהודים שנשלחו למחנה הריכוז "ציריישנסטט", הרוב נשארו בחיים וחזרו לדנמרק באוטובוסים הלבנים שארגן: פולקה בנדותה בסוף 1944.

בלילה הראשון אנחנו ברחנו לחברים בלי תיקים או מזוודות רק אם מברשת שיניים בכיס. למחרת מצאו לנו מקום טוב יותר אצל זוג מבוגרים שילדיהם כבר עזבו את הבית, במרתף שלהם גרנו עשרה ימים, בימים אלה הצליחו כבר רוב היהודים להפליג לשוודיה. אמא שלי פחדה מגורלו של אבי ופחות העדיפה להגיע לשוודיה כל עוד לא ידענו מה יקרה לאבא. אבל לא הייתה ברירה. בעשירי עצרה מחוץ לביתנו מונית ואמרו לנו להגיע לשוודיה עוד היום. הוא הביא אותנו למרכז קופנהגן לאוניברסיטה הוותיקה {"Regensen"}. הביאו אותנו לאולם גדול במרתף שבו ישבו הרבה אנשים מכל הגילאים. הם נתנו לנו ארוחה טובה וחילקו כדורי שינה. ואז קראו לקבוצות קטנות לצאת לרחוב למוניות. לאט לאט הגיע תורנו, המונית הביאה אותנו לנמל קופנהגן שבו חיכתה לנו אניה על המזח. אנחנו עמדנו התחבאו מאחורי צריף כי בנמל שמרו ארבעה חיילים גרמנים. הם הלכו בזוגות וכאשר לא ראו היו מסמנים בפנס מתי לעבור לאניה. הצלחנו להיכנס לבטן האניה איפה שהיו הרבה אנשים. כבר היה לילה כאשר האחרונים הגיעו, אז לקחנו את כדורי השינה והקפטן סגר את דלת האניה וכיסה אותה בכל מני דברים.

למחרת שמענו את מגפי הגרמנים שעלו על האניה. הם בדקו שהכל תקין. אז התחילו להתעסק בדברים שכיסו את הדלת לבטן שבה פחדו לנשום 160 איש. אחרי כמה זמן פתאום היה שקט למעלה ואחרי עוד כמה זמן שמענו שירים בגרמנית. אז שמענו עוד פעם את מגפיהם של החיילים כשהם עזבו את האנייה. הקפטן הפעיל את המנועים ויצענו מהנמל לשוודיה. התקבלנו מאוד יפה בשוודיה, קיבלנו אוכל, שתיה ובגדים. שלחו אותנו למחנות פליטים. עברנו ממחנה למחנה בשנה האחרונה קיבלנו דירה קטנה ב-"Arboga" שם היינו יחד עם סבא וסבתא והלכנו לבית ספר.

בינתיים קיבלנו הודעות על אבא שנשלח למחנות עבודה קשה בגרמניה. היה לנו אישור לשלוח לו פעם בחודש חבילות עם אוכל. בחמישי למאי בשנת 1945 קיבלנו הודעה שהגרמנים נכנעו. חגגנו כל הלילה כמו משוגעים. רק בשלושים למאי חזרנו ברכבת לדנמרק לא היתה לנו דירה אז נסענו לדודים דנים שגרו מחוץ לעיר. אנחנו רק הגענו ופתאום באה חברה של המשפחה באופניים ומספרת שאבא שלנו בדרך ברכבת, מיד יצאנו לכיוון תחנת הרכבת ובדרך פגשנו אותו אחרי שלא ראינו אותו יותר משנתיים. היינו כל כך מאושרים.

אחרי הרבה שנים קיבלנו את ההסבר על מה שקרה באנייה למעלה, מאמר שאחותי ואמי כתבו לעיתון המקומי הוביל לקשר עם האנשים שארגנו את ההצלה שלנו וכתבו במכתב את כל הסיפור: כשהגרמנים רצו להגיע לדלת של בטן האניה התחיל הקפטן לפחד, הרים טלפון לחברים שגרו קרוב וביקש שיבואו לאנייה כדי להסיח את דעתם. בדרך החוצה האישה רואה במטבח בקבוק קונייק, היא לקחה את הבקבוק ואת הכלב והיא ובעלה הגיעו לאנייה. הוא התחיל לדבר עם החיילים והיא הכינה קפה במטבח, שהיה מוכן היא קראה להם לבוא לשבת במטבח לשתות קפה חם כי קר בחוץ. הם באו ומזגו להם גם קפה וגם כוסיות קונייק והוסיפה להם כל פעם עד הם השתכרו והתחילו לשיר שירים סנטימנתלים, בסוף שכחו מהבדיקה, חתמו על הניירת ועזבו.

ככה זה קרה שכוס קפה, בקבוק קונייק ואנשים אמיצים וטובי לב הצילו 160 יהודים.

קישור למצגת באתר בית ספר "ניצני השרון"

הזוית האישית

יהודית: אני מופתעת מהיכולת שלך לשלוט על המחשב והסבלנות האינסופית שלך איתי. נורא חשוב שאני מעבירה את ההיסטוריה של משפחתי לדורות הבאים.

אלי: היה לי כיף לעבוד אתך וללמוד על ילדותך.

מילון

רייס פודינג – ריס אלמה
קינוח שאוכלים בחג המולד בקריסמס על בסיס אורז שמנת ושקדים עם רוטב ודובדבנים

ציטוטים

”"אל תלכי יחפה הרצפה קרה." “