מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החברות האמיצה של צילה ואמיה

אני וסבתא בתמונה מלפני שנתיים
סבתא שלי
ילדותה של סבתא צילה בגבעת רמב"ם בגבעתיים

זכרונות מילדותי בגבעת רמב"ם
נולדתי בשנת 1946 בעיר פריס שבצרפת, להורי ילידי ליטא, שהגיעו לצרפת עוד לפני מלחמת העולם השנייה וחיו בה 18 שנים.
 
בשנת 1950, לאחר קום המדינה, בהיותי בת ארבע וחצי, החליטו הורי לעלות לארץ, בה חיו חלק ממשפחתו הגרעינית של אבי. מהשנים שחייתי בפריס אין לי למעשה זיכרונות.
 
בהגיענו לארץ התגוררנו במשך שלוש שנים בטירת הכרמל, שם חי דודי. בהיותי כבת  שש קרה אסון במשפחתי – אחי היחיד מצא את מותו בתאונה.
 
בעקבות כך, לאחר שסיימתי את כיתה א', החליטו הורי לעזוב את המקום ולפתוח דף חדש. חיינו כשנתיים בדירות שכורות בגבעתיים, ובהיותי כבת תשע וחצי עברנו להתגורר בדירה קטנה בת חדר אחד, במקום מקסים בגבעת רמב"ם בגבעתיים. בדירתנו היתה מרפסת שצפתה לרחוב, ואני התבוננתי בערגה בילדים ששיחקו בכביש. יום אחד הבחנתי בילדה יפהפייה, שלה צמה ארוכה ושחורה, משחקת לבדה בקלאס (או בחבל). יצאתי מהבית, ניגשתי אליה ושאלתי לשמה, ואם אני אוכל לשחק עמה. מאותו יום התחילה חברות נפלאה הנמשכת עד עצם היום הזה. שמה של הילדה, כפי שאמרה לי, אמיה, שם יוצא דופן שניתן לה משום שכשנולדה, לא ידע אביה אם אמו שרדה את השואה, ולכן רצה ששם בתו ייגזר מהמילה "אמא".
 
השנים היפות של ילדותי עברו בשכונה זו. שיחקנו במשחקי רחוב, לרוב יחפים על הכביש הלוהט, נהגנו ללכת לבריכה של גבעת רמב"ם לשחות או לצפות מלמעלה בשוחים, לקנות ארטיק בקיוסק של רוברט בכיכר, ובהמשך חלקנו את הערצתנו לזמר אלביס פרסלי, לתקליטיו היינו מאזינות בקולי קולות… ובין לבין נהגנו לשמור על אחיה הקטן של אמיה, ינקי, כבן שלוש, מתולתל שיער וכחול עיניים, שהיה יושב על המדרכה וצופה במשחקינו בשכונה. בשכונה היתה מאפיה, שדלצקי שמה, ומאחר ותנורים לא היו בבתים, האמהות נהגו בימי שישי, לאחר אפיית החלות, להביא את העוגות והעוגיות למאפיה, ובימי החורף את סירי החמין, אותם עטפו בעיתונים ושלחו אותנו, הילדים, בשבת להביא את הסירים הביתה. ואז כל הרחוב התמלא בניחוחות החמין. גם מקררים חשמליים לא היו ברוב הבתים. המקרר הביתי היה מעין ארון שבמגירה העליונה היו מניחים בלוק של קרח. אחת ליומיים היה מגיע לשכונה טנדר עמוס בבלוקים של קרח, אותם היו נושאים במעין מלקחיים הביתה. אנו, הילדים, היינו עומדים מאחורי הטנדר ומחכים לתפוס איזה שביב קרח שניתז לכביש, לאחר שהבלוק נחצה בדוקרן, ומלקקים אותו כאילו היה קרטיב. את הבתים חיממו בתנורי נפט קטנים, ובדירות החזיקו מיכלי נפט אותם היו ממלאים כשהגיע ה"נעפטניק", כמו שאמי קראה למוכר הנפט, שנהג לצלצל בפעמון להודיע על בואו. גם מוכר סברס היה מגיע לשכונה, מצוייד בגיגית פח מלאה בפרי הקוצני והמתוק, המוקף בגושי בקרח, ואנו היינו עומדים ומחכים שיקלוף לנו ונאכל. אמיה, שהיתה להוטה מאד אחר הפרי הזה, קנתה יום אחד לא פחות מ-100 סברס, ולאחרים לא נשאר כלום! בל"ג בעומר נהגנו לאסוף עצים רבים ולהקים מדורה ענקית במגרש ריק שליד ביתנו, ובראש מגדל העצים בובת סמרטוטים בדמות "היטלר", אותו שרפנו באופו סמלי במדורה. לתוך הפחמים הלוהטים הכנסנו תפוחי אדמה ובצלים, אותם אכלנו בהנאה כששככה האש. אמיה ואני ניסינו ללכת לתנועת ה"נוער העובד", אך לא התמדנו בכך, כי נמשכנו יותר ל"נוער הסלוני", כפי שכונה אז, וזאת בעיקר בגלל שנהגנו להאזין למוסיקה לועזית, וגם התלבשנו בהתאם:  חצאית לבנה וחולצה שחורה מכופתרת עם צווארון עומד (כמו אלביס…). בגיל ההתבגרות נהגנו ללכת לסרטים ולאסוף תמונות של שחקני קולנוע. לעתים רצנו מהצגה ראשונה לשניה. אלה היו שנים מופלאות, השנים היחידות של ילדותי מהן יש לי זיכרונות מתוקים. כשעברנו מהשכונה לדירה גדולה יותר בגבעתיים, המשכנו להיפגש ולבלות ביחד, גם למדנו יחד בתיכון, התאהבנו באותו ילד
 
והתגייסנו יחד לצבא. אמיה, חברתי האהובה שהיא כאחות לי, חיה היום בארצות הברית, אך הקשר בינינו נותר חזק כשהיה, וזיכרונות הילדות שלנו מגבעת רמב"ם תמיד מוזכרות בשיחותינו.
 
תשע"ה

מילון

דוקרן קרח
מכשיר חד שיעודו הוא שבירת קרח.

ציטוטים

”הדברים שאנו לוקחים עמנו מילדותנו מלמדים אותנו עד זקנתנו“