מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הזכרונות שלי מאבא ומהשכונה שלי

סבתא שחר ותומר
סבתא בילדותה
הסיפור שלנו מתחיל ברחוב הרצל בתל אביב

רחוב הרצל
אני נולדתי בתל אביב בשנת 1950 ברחוב הרצל 100 (על שם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל).
בתקופת מבצע סיני ב 1956 זכור לי שהיה צורך להחשיך את הבתים בלילות כדי למנוע מהמטוסים המצריים להפציץ את הבתים ולמי שלא היו תריסים אנשים לקחו שמיכות ישנות או בריסטולים שחורים וכיסו את החלונות. זכור לי מיקרה שבו הניחה אימי מזרנים על קיר חיצוני כיוון שהערבים שהיו באזור יפו ירו עלינו. פעם בשבוע היה עובר עגלון עם סוס שהוביל נפט ואימי הייתה יוצאת לרחוב עם ג'ריקן וקונה נפט ששימש לחימום הבית ובנוסף היה לנו מקרר שקורר ע"י קרח וגם כאן היה מגיע פעם בכמה זמן עגלון עם סוס והיה מצלצל בפעמון וקורא בקול קרח קרח…….בשבתות אהבתי לטייל עם הורי בשדרות רוטשילד שם היו קיוסקים שמכרו גזוז בכל מיני טעמים היו שם צלמי רחוב שהייתה להם מצלמה בצורת קופסא שעמדה על מוט מברזל, למצלמה היה מן כיסוי מבד שלשם הכניס הצלם את ראשו וכיסה את פניו מפני האור.מוכרי העיתונים היו רצים ברחובות הראשיים, חבילה של עיתונים תחת שכמם והיו צועקים בקולי קולות את שם העיתון.
בית גמנסיה הרצליה
זכור לי מקרה מרגש במיוחד שביום עצמאות נסגרו בתי הספר רק לחצי יום על פי הפקודה: "בשעה 11 לפני הצהריים יוצאות תהלוכות חוזרות לבתי הספר בהם מתקיימים כינוסים של התלמידים", ובמסגרתם היה עליהם להעלות את הדגל לראש התורן וכן "קריאת פרקים מהכרזת המדינה על ידי להקות דיבור, שירה". ואחר כך הלכנו לראות זה היה מצעד צבאי. המצעד עבר בדרך יפו וחצה את רחוב הרצל.
למדתי בגימנסיה הרצליה בכיתה א' בבית הספר אהבתי לשחק בהפסקות, תופסת, קלאס, מחניים וחמש אבנים. השיעור האהוב עלי היה אומנות ששם ציירתי, פיסלתי, מנייר וחמר, ובנוסף עשינו שרשראות ממהדקים שציפיתי אותם בנייר ולאחר שהנייר התקשה ציירתי עליהם .
 
מבנה הגימנסיה היה מאוד עתיק ומיוחד, הוא היה בנוי מאבני כורכר והיו לו עמודים ברוחב כמטר בערך, הייתה חצר מאוד גדולה ששם היו נערכים כל בוקר מסדר עמדנו בשורות כמו בצבא ועשינו התעמלות בוקר.
מבנה בית הספר היה מחולק לגילי יסודי ותיכון, לכל שכבת גיל הייתה כיתה אחת. לבית הספר הייתי הולכת עם אחי, לאורך כל רחוב הרצל, שהיה מאוד שקט בזמנו. היו בו בתים קטנים וישנים, בחלקם היו חנויות רהיטים לאורך המדרכה עמדו רוכלים שמכרו מכל הבא ליד, לחלקם הייתה תוצרת מחו"ל, שזה היה אטרקציה בתקופה זו. בדרך חצינו מסילת ברזל שהובילה מירושלים ליפו.
האחים מרדכי, משה ובנימין מאייר רכשו את שטח הגימנסיה באוקטובר 1955, אגב, הם למדו בגימנסיה. וב 1959 הרסו את הגימנסיה לטובת כל בו שלום שהוקם ב 1965 זה היה מגדל שכמעט נגע בשמיים (כך אמרו אז)  30 קומות זה היה הסמל של המעצמה הקטנה ומוקפת האויבים, גורד השחקים הגבוה במזרח התיכון, והאטרקציה הכי לוהטת בעיר. היה בו מוזאון השעווה הראשון וב-1975 נחנך פארק השעשועים על הגג הפתוח התחתון של המגדל. זכור לי איך אהבתי לנסוע ברכבת המיניאטורית שנקראה "רכבת העמק". חידוש נוסף היו 50 מכונות אוטומטיות למשחקים אלקטרוניים. 
 
ענף היהלומים הראשון בארץ
ליד כל בו שלום הוקם בית הבורסה הראשון בארץ ואבי אשר דסקל ז"ל היה ממייסדי ענף היהלומים. אשר (אנשל) דסקל נולד בשנת 1908 במרמורש שברומניה ולמד בחדר ובישיבה. בהיותו בן 19 עבר לאנטוורפן שם התגורר כעשר שנים. בתקופה זו עבד כמתלמד במקצועות החיתוך והביקוע, כשהוא חי, רוב הזמן, מן היד אל הפה, תחילה בסיוע המשפחה ולאחר מכן כחותך בשעות הלילה, לאחר סיום יום העבודה כמתלמד בביקוע. בשנת 1932, בתקופת המכבייה, נסע לארץ ישראל כתייר. בשנת 1935, שוב הגיע לארץ ורכש חלקת אדמה ליד קלקיליה במגמה להיות חקלאי, לאחר שהובטח לו, כי במקום עומד לקום יישוב חדש. עם שובו לארץ בשנת 1936 התברר, כי התכנית להקמת היישוב לא תצא אל הפועל. למוד אכזבה שינה את תכניותיו. הוא שב לאנטוורפן, וניסה להצטרף לקואופרטיב שעמד להקים בארץ תעשיית יהלומים. תכניות הקואופרטיב לא נראו בעיניו, והוא פרש. 
בשנת 1937 עלה סופית, והביא עמו ציוד לעיבוד יהלומים. כדי להכשיר עצמו לעלייה למד להפעיל את כל המכונות  הדרושות לעיבוד יהלומים. בן דודו, צבי רוזנברג, הציע לו שישתף אותו בתעשיית היהלומים, ויחד הקימו את המפעל הראשון לייצור יהלומים בפתח תקווה, בחדרון קטן שבבית המגורים של רוזנברג. במקביל לעבודתם החלו להכשיר תלמידים. ב-1939 הציע עובד בן-עמי לבני הדודים לעבור לנתניה. הם הקימו בית חרושת בשותפות עם מנדל מורגנשטיין, אולם ברגע האחרון יצא אשר דסקל מהשותפות. מאוחר יותר קיבל גם הוא מגרש בנתניה, ובעזרת מאתיים  ושישים לירות שלווה מבנק אנגלו פלשתין (לימים בל"ל), בנה את מפעל 'אבן היסוד'. המפעל גדל במהירות, ועד 1946 הועסקו בו למעלה ממאתיים עובדים. בימי המשבר, ב-1946 נסגר המפעל. לאחר קום המדינה בנה אשר דסקל מפעל בבני ברק ורכש מפעל בקריית מלאכי ולאחר מכן באשקלון. עד1987 עבדו במפעליו כשבעים וחמישה לוטשים.אשר דסקל קיבל את התואר יקיר תעשיית היהלומים בשנת 1989. שנה לאחר מכן, ב-1990, הלך לעולמו.
 
הכל התחיל בצריף קטן
ב 1932 נולד לו רעיון, אבי ובן דודו החליטו להביא את ענף היהלומים לארץ, ב 1937 הוקמה המלטשה הראשונה בארץ .שהייתה  בפ"ת בנוסף החליטה קבוצה קטנה של העוסקים ביהלומים להניח את היסוד למרכז היהלומים הישראלי ברחוב  אחד העם פינת הרצל אבי אשר דסקל היה אחד ממייסדיה של אחוזת  בית – שכונת גנים הקטנה והראשונה שנעשתה לאבן היסוד לעיר תל אביב.ב 1940 עבר המועדון ליד כולבו שלום  שבו הוקמה בורסת היהלומים הראשונה במזרח התיכון.ענף היהלומים הישראלי נולד כבר ב- 1905, בעת הקונגרס הציוני,  כבר ב- 1937 החל יוסף נדל לקבל יהלומים חצי גמורים בדואר מאנטוורפן, וללטשם בביתו. מלטשה ביתית נוספת נפתחה על ידי סם מועד, בתל אביב. בני הדודים, צבי רוזנברג ואשר דסקל פתחו באותה השנה, בביתו של צבי רוזנברג בפתח תקווה, את המפעל הראשון לייצור יהלומים.
טיול בירושלים  
יום אחד הודיע לי אבי שיקח אותי מחר בבוקר לטיול בירושלים כל כך התרגשתי שלא הצלחתי לישון כל הלילה וחיכיתי שהבוקר יגיע. בבוקר לבשתי את השמלה הכי יפה שלי ובקשתי מאמי שתעשה לי שתי קוקיות עם סרטים וכך נסענו עם מכוניתו של אבי לתחנת הרכבת לירושלים. כשהגענו לירושלים צעדנו לכיוון העיר העתיקה שם טיילנו בסמטאות. זכור לי שהחזקתי חזק חזק את ידו של אבי כי פחדתי מאוד מהערבים שהסתובבו ברחובות, כי ידעתי שהערבים  לא אוהבים את היהודים . אבא הרגיע אותי בכך שאמר לי "שהערבים אנשים טובים ". נעשיתי רעבה ונכנסנו למסעדה ערבית הזמנו חומוס, טחינה, פיתות, חמוצים ושתייה . הסתכלתי סביבי והתחלתי לפחד כיוון שהמקום היה חשוך, ריח מוזר באוויר. כאשר הגיע המלצר שהיה לבוש בגלימה ארוכה ועל ראשו כפייה ובידו מגש עם המנה שהזמנו, נכנסתי לפחד ולא יכולתי לאכול. אמרתי לאבא שאני מפחדת מהערבי, הוא כל הזמן מסתכל עלי, עם העיניים החודרות והמפחידות שלו. לימים הבנתי שהייתי דמות מיוחדת בעלת שיער בלונדיני עם עיניים ירוקות וזו היה אטרקציה עבורם
טיול במטולה
פעם בשנה בסוף הקיץ, הרוי, אחי ואני ולפעמים אחותי נסענו לנופש.  שכרנו בית במטולה לשבוע ימים. היה מסביב לבית שדה גדול עם פרחים, עצים והרים מסביב. אבא היה לוקח אותנו לשדה ומשחק אתנו מחבואים. זכור לי מקרה שהוא השאיר אותנו לבד ולא הצלחנו למצוא אותו ואז פחדתי ובכיתי. אחי ניסה להרגיע אותי, הוא הצליח ולאחר מכן קמנו והתחלנו ללכת לכיוון הבית ופתאום שמענו קול של חיה, התחבקנו מרוב פחד. פתאום אבא יצא מאחורי עץ, כל כך נבהלתי שלא רציתי לדבר אתו ואז הוא הרים אותי וחיבק אותי ביקש סליחה והבטיח שלא יעשה זאת יותר .
דודה רוח'לה
הייתה לנו דודה  שקראו לה רוח'לה, היא הייתה מאוד מבוגרת, היה לה בית בראש פינה. הבית היה ישן ועתיק. אני זוכרת שהקירות היו עבים ומחוספסים, היו בו חדרים גדולים ותקרה גבוהה, בנוסף החלונות היו בצורת אליפסה. בבית היה ריח שונה. אהבתי לרוץ בין החדרים ולהשמיע קולות שענו לי בהדדדדדדדד. רוח'לה אהבה לבשל ולאפות עוגת טורט ענקית וגבוהה שאותה אהבתי מאוד מאוד לאכול.
אני עם אבי בבורסה
אהבתי לבקר את אבי בעבודתו בבורסת היהלומים היה לו חדר קטן שעל שולחן עבודתו היו מפוזרים יהלומים בכל מיני גדלים, משכה אותי אבן מיוחדת וגדולה במיוחד שהייתה בצבע ורוד שזה צבע מאוד נדיר ליהלומים שאלתי את אבי: "איך הגיעה לכאן האבן?" והוא ענה לי בעיניים בורקות בשמחה והסביר לי שזו אבן יקרה  ונדירה ."זאת אבן שקניתי אותה בבלגיה ואני הולך לשבץ את האבן בסיכה לעניבה עבורי".
 תשע"ו

מילון

האפלה
אפלה, להחשיך, חושך.

ציטוטים

”"האפלנו את בתינו בכדי שהמצרים לא יראו אותנו"“