מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הזיכרונות מבית אמא

סבתא רחל, הנכד רואי והמטפחת הפרחונית
סבתא רחל בצעירותה
רחל מגוללת את זכרונות עברה ומספרת על הפריטים שירשה מאמה

שמי רחל שגן, אמא לשלושה ילדים, שני בנים ובת וסבתא לתשעה נכדים. נולדתי בישראל בעיר חדרה והתחנכתי בבית ספר יסודי מורשה שבכרכור. בתקופת התיכון למדתי בבית ספר "תחכמוני" שבחדרה ואחר כך בסמינר לגננות בכפר חסידים במשך שנתיים.

עד נישואיי, גרתי בכרכור עם אמי ואחיי, אבא שלי נפטר בגיל 37 מהתקף לב ואנחנו היינו צעירים מאוד. אימא שלי גידלה אותנו לבדה, היה חשוב לה שנלמד ויהיה לנו מקצוע. אמי לא רצתה להינשא שוב והשקיעה את כל כולה בגידול הילדים. גרנו ברחוב אחד שבו כולם היו חברים של כולם, ברחוב שלנו גרו אנשים מכל העדות: תימנים, פרסים, כורדים, אשכנזים, מרוקאים, וכולם באו לשיכונים בכרכור ממעברת עין שמר. הייתה לי ילדות יפה, ילדי הרחוב ואני שיחקנו בשכונה עד שההורים קראו לנו בשעות הערב לחזור הביתה. עד היום, אני בקשר הדוק עם חברה שהכרתי בילדות ושמה יפה כהן (לשעבר זדה), יש בינינו חברות נפש של ממש.

בבית, אמי הייתה מכינה מאכלים מגוונים, לא רק מהמטבח התימני, היא למדה גם מהשכנות הפרסיות להכין מטעמים רבים שזכינו לאכול מהם. את החגים חגגנו עם השכנים, בפסח היה לי הכי כיף כי קראנו את ההגדה בקול רם ביחד, ישבנו על ספסל ארוך וצר והשולחן היה פלטה על רגלי חמור.

סבתא רחל בצעירותה

חפץ מהעבר

כאשר הייתה נכנסת השבת, נהגנו להדליק נרות, במהלך ההדלקה הייתי שמה על ראשי מטפחת שהייתה של אמי. המטפחת עשויה מבד קשמיר פרחוני בצבעי ורוד, אדום, לבן, צהוב ירוק וכחול. ביקשתי מאימא את המטפחת כי היא מצאה חן בעניי ועד היום אני משתמשת בה להדלקת נרות שבת ובחגים. המטפחת נקנתה בארץ בשנות ה-70 והיא נמצאת אצלי למעלה מארבעים שנה, היא מזכירה לי את אמי. יש לי עוד מטפחות נוספות אך, זו הכי מועדפת עלי, היא מאוד יקרה ללבי ובה אני משתמשת.

בנוסף למטפחת, יש ברשותי גם צמיד שקיבלתי מאמי. הצמיד נוצר בתימן בשנת 1930 על ידי צורף. אמי קיבלה אותו בחינה שלה, הוא עבה, עשוי מכסף, ומחולק לשני חצאים. השימוש בו היה בדרך כלל באירועים, אימא שלי מאוד אהבה את הצמיד, היה לו ערך מיוחד כי לא היו לה עוד תכשיטים מתימן.

בגיל 20 וחצי נישאתי לבעלי, אורי, שלימים סיפר לי ששמו אריאל. לפני שהתחתנו, קיימנו את טקס החינה. לפי המסורת התימנית, בטקס החינה הכלה לובשת שמלה רקומה בעבודת יד וכובע שגם הוא רקום ועליו תלויים תכשיטים מכסף. הכלה עונדת בצוואר תכשיטים רבים, האצבעות מלאות טבעות ועל הידיים הרבה צמידים. בטקס מורחים חינה על כף היד ושרים שירי הצלחה. מדובר בטקס יפה, חשוב ומרגש, זהו למעשה טקס פרידה מבית הוריה של הכלה לבית החתן.

סבתא רחל, הנכד רואי והמטפחת הפרחונית

החינה שלי הייתה מפוארת, מרשימה ומלאת מוזמנים. עבורי זו חוויה בלתי נשכחת למרות שלא רציתי לקיים את האירוע משום שבזמנו היה מדובר בהוצאה כספית גדולה וחשבתי שזה מיותר. הטקס התקיים בכל זאת כי רציתי לשמח ולרצות את אמי גם כי הייתי הבת הקטנה. אחר כך, שמחתי שאמי לא ויתרה לי על קיום האירוע וכיום זוהי מסורת בקרב יוצאי עדות המזרח.

ומה כיום?!

אני נהנית מהנכדים, הם קוראים לי 'הסבתא המפנקת', הם כל הזמן מחפשים סיבות להיות אצלי. אנחנו מבלים יחד בשבתות ובחגים. בקיץ אנחנו פותחים להם את הבריכה, קונים להם ארטיקים, שלוקים, גלידות ופרות. בנוסף, אני נוהגת לטוס לחו"ל ולטייל בארץ, זה עושה לי טוב להיות פעילה ולראות עולם. אני אוהבת לעשות לספורט כמו שחייה ופילאטיס, אוהבת לבשל ולאפות.

הזוית האישית

רואי: עד היום לא ידעתי הרבה דברים על סבתא שלי ובמסגרת התכנית הקשר הרב דורי למדתי עליה המון דברים, כמו למשל שהייתה לה ילדות ללא אבא, שהיא למדה בסמינר לחינוך וכיום כמעט אין סמינרים אלא מכללות לחינוך, שהיא טיילה בכל מיני מקומות מדהימים עם סבא ושהיא סבתא מוכשרת ופעלתנית.

סבתא רחל: מהיום שרואי נולד הישר מבית היולדות הוא נחת בביתנו ועד היום ולעד הוא יהווה חלק בלתי נפרד ממני ומבעלי. אני טיפלתי בו מהינקות, בצהריים הייתי אוספת אותו מהגן, היינו ישנים יחד צהריים והוא חבוק בזרועותיי. נהניתי להגיע למפגשים ולספר לו את סיפור חיי.

מילון

טקס חינה
חינה היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בקרן אפריקה ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הטקס אומץ גם על ידי חלק מיהודי עדות המזרח.

ציטוטים

”החינה שלי הייתה מפוארת, מרשימה ומלאת מוזמנים. עבורי זו חוויה בלתי נשכחת!“