מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הזדמנות של פעם בחיים

אני וסבא שלי שלי בדרך לבית התפוצות
אני על הטרקטור
הסיפור חייו של סבא זמי

בית ההורים!!!!

נולדתי בעיר בוקרסט ברומניה בתאריך 194193 באמצע מלחמת העולם השניה בשם צ'יורה זולי. צ'יורה בשפה הרומנית פרושה עורב, וזולי היה כינוי של הסבא שלי זלמן. אני האח האמצעי ביו 3 אחים, הבוגר משה, אני זלמן והצעיר יוסף.

האימא שלי עסקה בתפירה, אבא שלי היה אחראי על משלוחי סחורה של מוצרי שמן וכימיקלים . יש לי שני אחים, משה מבוגר ממני, יוסי צעיר ממני.

בגלל המלחמה אימא לא מצאה עבודה בתור תופרת והשיגה עבודה בתור אם בית אצל הממונה על יהדות רומניה שהתגורר בבוקרשט הבירה. כאשר מלאו לי שלוש שנים, האבא שלי הסתבך במקום העבודה שלו, כנראה בצורה חמורה, אך הוא נעזר בקשרים הטובים שהיו למעביד של האימא שלי כדי להציל אותו ממאסר. בהיותי בגיל 4 לקראת סיום המלחמה, הורי נפרדו, האבא התחתן עם אישה יהודיה אחרת, שגם לה היו שלושה ילדים, אנחנו שלושת האחים נותרנו עם אימא שלי [נחה ליבא].

בשנת 1947 התחלף השלטון ברומניה משלטון מלוכה לשלטון קומוניסטי בהשפעת ברית המועצות. עם תום מלחמת העולם השנייה המעביד של אימא עזב את רומניה ואימא איבדה את עבודתה וכדי להתפרנס החליטה לעבוד כעצמאית בתור תופרת. אבל אנחנו שלושת האחים, הכבדנו על עבודתה של אימא והיא נאלצה להכניס אותי ואת אחי יוסי לפנימייה. אבל עם עלית המשטר הקומוניסטי לשלטון קבעו חוק בענייני משפחה, הקובע כי ילדים, ללא שני ההורים, או ללא אבא, הם נחשבים ליתומים אשר המדינה תשמש להם אפוטרופוס.

אי לכך האימא לקחה על עצמה לתפור שמיכות לילדים בבית יתומים בעיר בבוקרשט וכן לשמש כאומנת לילה בבית היתומים, וכל זאת בתמורה לרשות לחדר מגורים ואוכל בבית היתומים. עם סיום הצורך להעסיק את אימא שלי בתפירה בבית היתומים,אימא היגישה בקשה להעביר אותי לפנימייה אחרת בעיר "ברשוב" מכיוון שהפנימייה נוהלה ע" ארגון יהודי עולמי הג'וינט ובקשתה התקבלה.

כעבור זמן קצר השלטון הקומוניסטי החדש, הלאים את כל מוסדות השילטון ברומניה, כולל את בתי הספר והפנימיות ובתי יתומים. כך הפכתי להיות ילד של המדינה ולאמא היה מותר לבקר אותי פעם אחת בשנה למספר שעות.

בשנת 1948 בהיותי בן שבע, השלטונות העבירו אותי לבית יתומים אחר בעיר "סינייה" ובעיר הזאת למדתי את כיתות א'-ב'. הלימודים היו קשוחים אך ברמה מאוד גבוהה, בעיקר בחשבון. למשל בסוף כיתה ב' ידעתי להכפיל ולחלק כל מספר במספר אחר כולל מספרים עם פסיק. כמו כן למדתי לפתוח סוגריים במשוואות פשוטות וכן למדתי לכתוב חיבורים בנושאים שונים, תוך כדי הקפדה על כתב נאה וברור. במידה והכתב לא ברור חטפנו מכות עם סרגל על הידיים.

ביום ההולדת שלי 3.9.1948, בגיל 7 אימא החליטה להפתיע אותי ולהביא לי ליום ההולדת עוגייה בצורת ארנב, לשם כך היא נסעה ברכבת מבוקרשט ועד סנייה מרחק של 600 ק"מ במשך כ 15 שעות.

כל בוקר היינו הולכים לבית הספר מרחק של כ 5 ק"מ. בדרך היינו עוברים ליד המדרכה של תחנת הרכבת ומשם ממשיכים לבית הספר. את התלמידים תמיד ליווה מלווה אחד או שניים. באותו בוקר אימא המתינה שנעבור ליד תחנת הרכבת וכאשר הבחינה בי, העבירה לי במהירות ובסתר את עוגית הארנב ואיחלה לי יום הולדת שמח. נורא התרגשתי וצעקתי "תודה לך אימא" בזמן שאנחנו מתקדמים ניגשה אל אימא המלווה וצעקה עליה: "גברת מותר לך לראות את הבן שלך פעם אחת בשנה אם תגיעי שוב אני אעלים אותו ולא תראי אותו שוב".

אימא התנצלה והתרחקה מהמקום ותוך כדי החליטה שהיא חייבת להוציא אותי ואת אחי יוסי מבית היתומים כי אחרת היא תאבד אותנו.

באותם ימים לאחר גירוש מלך רומניה ועליית המשטר בקומוניסטי לשלטון, פעילי ציונות נאסרו ואנשים נזהרו מלהביע רגשות או להתבטא בציבור כנגד השלטונות מחשש שישלחו אותם למחנות עבודה, או לבית הסוהר לשנים רבות. היה חשש אפילו לדבר בגלוי בפני בני הבית, מכיוון שהתגלו מקרים רבים שילדים הלשינו על ההורים שלהם כי התבטאו בשלילה כנגד השילטון.

באחד מימי חג הסוכות אימא שלי פקדה את בית הכנסת הגדול בבוקרשט אשר שרד את מלחמת העולם השנייה. שם פגשה מכרים ובני משפחה. בתם התפילות אימא נגשה לבן משפחה קרוב לאבא שלי ועורך דין במקצועו וספרה לו על התקרית עם המלווה ביום הולדתי. אמא בקשה שייעץ לה כיצד להחזירנו תחת חסותה. בתחילה הוא נרתע ואמר שאסור לו לדבר על דברים כאלה…" עוד יכניסו אותי למאסר". כעבור זמן קצר הוא פנה אל אימא שלי בלחש ואמר תבקשי להגר לפלשתינה לאיחוד משפחות. תצהירי שבעלך נמצא בפלשתינה ואת מבקשת להצטרף אליו עם הילדים במסגרת איחוד משפחות של יהודי רומניה, על פי הסכם של ממשלת רומניה וממשלת ישראל הצעירה. לאחר הדברים הללו הוא פנה אליה בקול מאיים ואמר "תדעי לך שלא אמרתי לך כלום ואם תגידי שאמרתי אני אכחיש". לא שמעת ממני כלום!".

אמא החליטה לעלות לפלשתינה שהיא ישראל.

לאחר חג הסוכות 1948, לאחר התייעצות עם אחי משה ז"ל שהיה פעיל נוער ציוני במחתרת, שניהם רקמו סיפור כוזב שאבי עזב את רומניה בזמן החלפת שלטון המלוכה, הוא הגיע לפלשתינה והתיישב בה, ואימא מבקשת ויזה לעלייה לפלשתינה יחד עם שלושת ילדיה.

הסיפור הזה התאפשר מפני שאימא שלי התגרשה מאבא רק בפני הרב, וקיבלה גט על פי הדת, אבל לא שנתה את הסטטוס בפני רשם הנשואים בעירייה, על כן באופן רשמי היא הייתה בגדר אישה נשואה.

האימא שלי לקחה על עצמה משימה קשה מנשוא, כאשר היא מסכנת את חייה ואת חיי ילדיה. כדי להשיג את הוויזה ליציאה מרומניה, היא נאלצה להמתין בתור למשרדי ממשלה, תורים שהשתרכו מאות מטרים בימים ובלילות בימי קיץ חמים ולילות חורף קפואים.

לפעמים נאלצה לפנות לעסקנים בזיוף מסמכים כדי להשיג מסמך, שהפקיד דרש ולא נמצא ברשותה, או לפעמים לשחד פקידים, כדי שיחתמו על מסמך שלדעת הפקיד לא היה מספק. כדי לעמוד בפני ההוצאות הכספיות הרבות אמא מכרה את כל רכושה וכדי שיהיה לה קצת מזומנים לכשתעלה לפלשתינה, היא ספסרה עם המטען שמותר היה לה להוציא מרומניה. ההיתר היה 70 ק"ג לנפש, כלומר בתור אמא עם 3 ילדים סה"כ 4 נפשות, הייתה רשאית ל – 280 ק"ג , אימא הסתפקה ב – 70 ק"ג מטלטלים עבורנו ואת יתר ה 210 ק"ג מכרה את הזכות לנוסע אחר אשר רצה את הזכות למטען נוסף על המטען שיה הלו. את הכסף עבור הפרש המטען, שלמו לאימא בלירות שטרלינג, המטבע שהיה אז בשימוש בפלשתינה.

בקיץ של שנת 1949, בחודש יולי כמדומני, לאחר שסיימתי את כיתה א' בסינייה מטעם בית היתומים בו שהיתי, הוציאו אותנו הילדים לקייטנה לנפוש חלק מחופשת הקיץ בעיר הנמל של רומניה בשם "קונסטאנצה".

באחד הבקרים בקייטנה לקחו אותנו לשחות על שפת הים השחור. בזמן השהייה על שפת הים, הבחנתי בסירת דייגים קרובה לחוף ותקף אותי רצון רב לגעת בידי בסירה. נכנסתי לים והתקרבתי באיטיות לסירה, תוך שאני חושב לעצמי שאם המים יגיעו לי לצוואר אני אסתובב ואשוב לחוף. אבל למעשה כאשר המים הגיעו לי לצוואר, מהר מאד הם עברו את הצוואר והתחלתי לבלוע מי ים. כדי לנשום, בעזרת הרגליים הקפצתי עצמי מעל המים ונופפתי ביד ומהר איבדתי את ההכרה. למזלי הרב הדייג בסירה הבחין בי ובא מהר לחלץ אותי, בהמשך כאשר חזרה אלי ההכרה, ראיתי את עצמי בתוך הסירה והדייג מביט בי. לאחר כמה דקות כשהתאוששתי, הדייג שאל אותי מדוע נכנסתי למים העמוקים? ואני השבתי לו בקול בוכה "נורא רציתי לגעת בסירה", אבל כמעט טבעת ויכול היית למות המשיך הדייג, חשבתי לרגע ובתמימות השבתי: "אין דבר כאשר אהיה גדול אני אהיה מלח ואני אנקום בים". מאז השתרש בי הרצון להיות ימאי.

בחודש יולי של שנת 1950 אימא קיבלה את הוויזה המיוחלת לעלות ארצה, כאשר פלשתינה הפכה להיות "ארץ ישראל". באמצעות הוויזה אימא שחררה אותי ואת יוסי אחי מבתי יתומים בהם שהינו וקיבלה עלינו אחריות בלעדית.

נסענו לבית אימא בעיר בוקרשט שבה אימא התגוררה בדירת שני חדרים בשכירות. את שארית הקיץ עד להפלגה בילית בהכרות שלי את העיר בוקרשט שנראתה לי כעיר יפה ומרשימה אשר הכינוי שלה היה "פריז הקטנה".

בתארך 16/9/1950 בבוקר מוקדם עלינו על רכבת בעיר בוקרשט, היעד היה נמל "קוסטאנצה." למחרת 17/9/1950 עלינו על אניית הנוסעים הרומנים בשם טרנסילבניה לשעבר אניית השעשועים של המלך אשר הממשל הקומוניסטי החרים מן המלך. בדרך מן הים השחור האנייה עברה דרך מיצרי דרדנלים ובוספורוס אל הים התיכון עד חיפה ההפלגה הייתה לי מאד נעימה, ונהניתי מכל רגע. זכור לי שבאחד מימי ההפלגה לפנות ערב, שחקנו מחבואים על הסיפון הראשי ונשבה רוח חזקה. תוך כדי המשחק הרוח ערערה את שווי המשקל שלי ונסחפתי ברוח על הסיפון ובכוחות אחרונים נאחזתי במעקה ומנעתי את הנפילה שלי לים הפתוח. אחרי שהתאוששתי מן הטראומה של נפילה לים, מלמלתי לעצמי בלחש: "אין דבר, כאשר אהיה גדול, אהיה ימאי ואתנקם בים. המקרה רק הגביר בי את הרצון היות ימאי.

בתאריך 20/9/1950 האנייה טרנסילבנייה עגנה בנמל חיפה ורותקה לרציף הנוסעים מול משטרת נמל חיפה. ירדנו מן האנייה לפי התור שלנו בערך בשעת הצהריים ועל הרציף התחילו להתיז עלינו אבקת דידיטי ותרסיס של פליט כנגד כינים ופרעושים. בעוד מרססים אותנו אמא שמעה שברמקול של האנייה קראו בשמותינו ובקשה שנפנה אל משרד האנייה. לפתע אמא נכנסה לאמוק, תפשה בידינו ורצה לכיוון שער הנמל תוך שהיא צועקת בקול רם: אני לא חוזרת לאנייה, אני לא חוזרת לרומניה, אני לא עוזבת את ישראל ויהי מה. שוטר שנמצא בקרבתה פנה אל אימא שלי בשפת היידיש שלא תדאג כי יהודים שהגיעו לישראל לא מחזירים אותם בחזרה לארצם. תוך כדי דיבור השוטר הפנה את אמא לעבר אוטובוס אשר הוביל אותנו, את אימא, אותי ושני אחי לשער עלייה. בשער עליה הקצו למשפחתי 4 מיטות ברזל עם מזרנים דקים, בתוך מבנה צבאי אשר כלל 60 מיטות.

"שער עליה" היה שמו של מחנה לשיכון עולים באופן זמני, מיד בהגיעם לארץ (לשעבר בסיס צבאי בריטי שננטש) ואחר  שהות של שבוע, שבועיים היו מפנים את העולים החדשים למקומות שונים בארץ, בדרך כלל לבתי עולים, למעברות, למושבים או קיבוצים בהתאם לתכנון של מחלקת ההתיישבות במשרד הפנים. המשפחה שלי שעתה בשער עליה שבועיים, משם העבירו אותנו לבית עולים פרדס חנה/ מחנה ד' (גם כן בסיס צבאי בריטי נטוש בסמוך לעיירה "פרדס חנה"). בבית העולים שמו אותנו במבנה צבאי עם 40 מיטות בחדר אחד, וכך חיינו כ – 9 חודשים עד שהעבירו אותנו "למעברה". מיד אחרי שהגענו לבית העולים, שיבצו אותי ואת יוסי אחי בכיתות לימוד בבית הספר בתוך המחנה, את משה אחי שהיה כבר בן 15 העבירו לפנימייה מטעם עליית הנוער במוסד החינוכי "נווה הדסה" בסמוך לקיבוץ "תל יצחק". את יוסי אחי שהיה אז בן 7 שיבצו לכיתה ב' על פי גילו ואילו אותי שהייתי בן 9 שיבצו לכיתה ו' בגלל השליטה שלי בחשבון והידע שלי לכתוב בכתב לטיני.

מבית העולים זכורים לי שני מקרים מכוננים אשר נחרטו בזיכרוני. כששה שבועות לאחר תחילת לימודי בבית הספר, התקיים חג החנוכה של שנת 1950 ובבית הספר הפכו את החג לאירוע גדול והכינו הצגה על מלחמת המכבים, אני קיבלתי את הכבוד להציג את יהודה המכבי, הפרו אותי לשיכור אהבה לארץ שלנו. לאחר כארבעה  חודשים בבית העולים, לאחר שובי מבית הספר הבחנתי באימא שלי יושבת על אחת המיטות וממולה ישבו 2 גברים מזוקנים ואישה עוטפת ראש, דיברו עם האימא שלי בשפת היידיש. אלו היו נציגים של הרשת הממלכתית הדתית אשר ניהלה בית ספר ממלכתי דתי במתחם בית העולם. הם ניסו לשכנע את אימא שתסכים להעביר אותי מבית הספר הממלכתי בו למדתי ל "חדר" בבית הספר הדתי. הנימוקים שלהם היו שהילדים ילמדו תורה ויגדלו כיהודים טובים וגם החינוך אצלם הוא יום לימודים ארוך עם ארוחות מסודרות ועוד הטבות. אימא, שהסבא שלה היה רב והיא העריצה את הרבי "בעל שם טוב" פנתה אלי בפנים מתחננות אם אכפת לי לנסות? התרצתי והסכמתי להחליף בית ספר מיום ראשון של השבוע הבא.

ביום א', התייצבתי לבית הספר החדש, שיבצו אותי עם ילדים בני גילי, בהמשך שני השיעורים הראשונים עברו בניחותא, בתפילות ובדרשה, בשיעור השלישי נכנס לכיתה "מלמד" (כינוי למורה), והתחיל בשיעור בדקדוק על סימני הניקוד וההגא שלהם. המלמד רשם על הלוח: "קמץ א', או, קמץ ב' בו, קמץ ג', גו וכך הלאה. אני הרמתי אצבע ואמרתי למלמד שהמורה שלי בבית הספר הקודם לימדה אותי כי : קמץ א' הם אה וקמץ ב' בה וכו' ואילו המלמד שב ואמר: "קמץ א' או" ואני מתעקש ומשיב אה וכך חזרנו על מילותינו עוד מספר פעמים, ואז המלמד התקרב לעברי וסטר לי 2 סטירות לחי מצלצלות בפני כל הכיתה. ישר קמתי , לקחתי את המחברת שלי ועזבתי את החדר לבלי שוב. חזרתי למבנה המגורים שלנו, סיפרתי לאמא מה קרה ואמרתי לה שלא תנסה לשכנע אותי לחזור לשם, כי אברח לה מן הבית ואהפוך לילד רחוב.

עוד באותו היום חזרתי לבית הספר הקודם והתנצלתי בפני המורה על האיחור. מאותו היום הבנתי איזה סוג אזרח אני רוצה להיות בארצי החדשה. בחודש יולי של שנת 1951 בחופש הגדול, העבירו את משפחתי למעברה בשם: "מעברת נחלת יהודה" הממוקמת מרחק שלקילומטר אחד ממחלף בית דגן לכיוון ראשון לציון. שיכנו את משפחתי באוהל משפחתי כל משפחה באוהל, ברזי מים משותפים בחוץ, שירותים משותפים גם בחוץ. גרנו באוהל בקיץ הלוהט ובחורף הגשום ושטוף הרוחות כשנה אחת, ולאחר מכן, העבירו אותנו לצריף למשך עוד 9 שנים רצופות. בתחילה, החיים במעברה היו מאד קשים. לאימא לא הייתה עבודה קבועה וכאשר כן עבדה, הבית היה נשאר מוזנח, אנחנו הילדים הסתובבנו מחוץ לצריף על פי רוב גם רעבים. סביב המעברה היו פרדסים מניבי פרי, ואת הפרדסים שמרו שומרים רכובים על סוסים כדי למנוע גניבות. אני התקרבתי אל אחד השומרים שהיה נחמד אלי, כיבדתי אותו מן הכריך שאימא הכינה לי לבית הספר, השומר אכל מן הכריך בהנאה, כנראה הכריך היה טעים לו כך התיידדנו,. לפני שנפרדתי מן השומר, פניתי אליו והצעתי לו עסקה: שאני אביא לו כל יום כריך ובתמורה הוא ילמד אותי לרכב על הסוס שלו.

העסקה קסמה לו וכך במשך מספר חודשים למדתי לרכב על סוס. בשנת 1952 אחרי חופשת הפסח, בבית הספר בהפסקה הראשונה של אותו הבוקר, יצאתי להפסקה והבחנתי בפרות מלחכות עשב בשדה פתוח בקרבת בית הספר מתוך סקרנות ורצון להיות בקרבת הפרות, לא חזרתי לשיעורים והלכתי למקום המרעה של הפרות. הבחנתי בעדר של 22 ראש בקר ועוד 5 עגלות, על העדר השגיח אדם משופם מבוגר מאד (הזכיר לי את הסבא שלי) ולידו סוס אוכל עשב. ישבתי והבטתי שעה ארוכה. תוך כדי מרעה, פרה אחת התרחקה משאר העדר. פניתי לבעל הפרות ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאחזיר את הפרה לעדר? הוא השיב לי אם יכול אז תביא אותה. ראיתי על האדמה מקל עץ. הרמתי את מקל ורצתי לעבר הפרה, אחרי מספר דקות החזרתי את הפרה לעדר והתיישבתי ליד הזקן. אמרתי לזקן שלימדו אותי לרכב על סוס, הזקן ענה לי, תנסה לרכב על הסוס הזה. הזקן עזר לי לטפס על גב הסוס, התיישבתי על האוכף ורכבתי סביב העדר סיבוב אחד. חזרתי לשבת ליד הזקן ושתקתי.

כעבור מספר דקות הזקן פונה אלי ואומר לי: ילד, אתה מוכן לעבוד בשבילי לרעות את הפרות אחר הצהריים לאחר הלימודים מידי יום וגם בשבתות, אני אשלם לך חצי לירה לחצי יום ולירה שלמה עבור השבת. מיד עניתי לו כן… נורא התרשתי שהוא סומך עלי ושמחתי שאעזור בפרנסת הבית.

הזקן התגורר בעיירה "נחלת יהודה" ליד ראשון לציון במרחק של כ- 3 ק"מ מן המעברה. בחודש הראשון לעבודתי במרעה, הזקן יצא איתי ולימד אותי את מלאכת המרעה וכן את מקומות המרעה שכללו פרדסים נטושים ושדות פתוחים מותרים למרעה. הזקן גם לימד אותי אך לצעוד עם העדר לאורך הכביש הראשי בין ראשון לציון לתל אביב וכללים על הבטיחות שלי ושל העדר.

אחרי חודש של תדרוך הזקן הפסיק לצאת איתי ואני רעיתי את העדר לבדי. רכוב על הסוס בשם עדין. בעקבות העבודה שלי במרעה, שהסתכמה ב – 15 לירות לחודש, הרגשנו הקלה כלכלית, אבל גם הרגשה אצלי גם ירידה חדה בלימודים. אי לכך אימא שלי שלא רצתה שהיעוד שלי בחיים יהיה רועה פרות, פנתה ללשכת הסעד וביקשה להכניס אותי לפנימייה ללא תשלום במסגרת "עליית הנוער". הבקשה התקבלה ובחודש אוגוסט של 1952 הפנו אותי לקיבוץ "כפר מנחם" של השומר הצעיר בקבוצת הנוער זית.

אהבתי מאד את החיים בקיבוץ, חצי יום לימודים וחצי יום עבודה, אבל שנאתי בערבים את פעולות הקן של השומר הצעיר. הם הזכירו לי פעילות של שטיפת מוח פוליטית כמו שעשו לי בבית היתומים ברומניה. ביקשתי מאמא שתגיש בקשה להעביר אותי לפנימייה אחרת. בסוף שנת הלימודים של השנה 1953 העבירו אותי למוסד חינוכי חקלאי ב' מגדיאל בקרבת המושבה מגדיאל (ליד כפר סבא). גם בפנימייה הזאת עבדתי חצי יום ולמדי חצי יום אבל הלימודים היו לימודים נטו של תרבות ואהבת הארץ בלי נטיות פוליטיות תוך דגל של קבלת האחר.

הייתי תלמיד בינוני, הרביתי להחסיר שיעורים לטובת רכיבה על פרד של הפנימייה או נסיעה לצד נהגי טרקטוריסטים בתקווה שילמדו אותי לנהוג בטרקטור ועוד תעלולים שונים. לקראת סיום כיתה ז' בחודש מאי של 1955, יצאתי לטיול שנתי עם שאר הכיתה לביקור ב"עמק חפר" אשר הסתיים בביקור בפנימיים "מבואות ים" מכמורת. במבואות ים היינו בבית ספר לדייג וספנות במקצועות הסיפון והמכונה. בביקור בפנימייה במבואות ים , הצמידו לכיתה שלי מלווה תלמיד כיתה י"א כדי שיסביר לנו על הלימודים במבואות ים. מאחר שבית ספר ימי היה קרוב לליבי , נצמדתי למדריך והקשבתי לכל מילה שיצאה מפיו. המלווה סיפר שהלימודים מתחלקים לחצי יום לימודים עיוניים בכיתות וכצי יום לימודים מעשיים, על סירות, חתירה, סירות מפרש, סירות מנוע או ספינות דייג.

התלמידים לומדים בשתי מגמות: מגמת סיפון ומגמת מכונה לפי בחירה אישית של התלמידים. בפנימייה לומדים 3 שנים כיתות ט', י' י"א, לאחר מכן מתגייסים לחיל הים. הבנתי מיד שברצוני ללמוד בפנימייה הזאת אך לא ידעתי איך יתאפשר לי לעמוד בהוצאות הכספיות ללימוד בפנימייה. המלווה המשיך והסביר שנדרשים מבחני כניסה עם ציון 7 ומעלה במקצועות: חשבון, אנגלית ועברית כולל חיבור, כדי להתקבל לפנימייה. הוא גם דיבר על המשמעת הקפדנית של שיטת הנקודות השליליות, שתלמיד עלול לקבל כעונש למשל על עישון 30 נקודות שליליות, על עזיבת הפנימייה ללא אישור 25 נקודות, על התחצפות למורים או אנשי סגל החינוך 25 נקודות, על היעדרות משיעור 10 נקודות ועוד רשימה ארוכה. ככל שעולים כיתה המשמעת יותר קפדנית, למשל תלמיד כיתה ט' אשר צבר 100 נקודות שליליות יסולק מן הפנימייה, בכיתה י' מי שצבר 80 נקודות יסולק ובכיתה י"א מי שצבר 60 נקודות יסולק. לפני שהוא סיים, המלווה דיבר על צורת התשלום לפנימייה והדגיש שלחלק מן התלמידים ההורים משלמים את דמי הלימודים בפנימייה ואילו עבור חלקם של התלמידים מממנת "עליית הנוער". באותו הרגע התפרצתי בצעקה שכולם שמעו: בסוף כיתה ח' אני נכנס לפנימייה הזאת.

מייד אחרי הטיול הגישה שלי ללימודים השתנתה לחלוטין, הפכתי לתלמיד חרוץ ומשתדל בלימודים מתוך רצון להיות מסוגל לעבור בהצלחה את מבחני הכניסה ל"מבואות ים". אימא שלי שמחה מאד על השיפור שלי בלימודים, אבל בשנת 1956 בחופשת הקיץ של כיתה ח', בחודש יולי, נגשתי למבחני הכניסה לפנימיית מבואות ים, עברתי את הבחינות הצלחה והוזמנתי להגיע עם ההורים (במקרה שלי רק אימא ) על פי הנוהל של הפנימייה, כדי לחתום בתור אפוטרופוס, על הסכמה שאני אלמד בפנימייה. לפתע אימא שלי נרתעה ולא הסכימה לחתום, הוא אמרה לי שאני איעלם לה מעבר לים והיא חוששת לאבד אותי. הסברתי לאימא שהפנימייה הזאת היא חלום ילדות שלי ואני עושה מעשה חלוצי וציוני כי אני אלמד מקצוע שהיהודים בעבר לא עסקו בו, אך מדינת ישראל המתחדשת זקוקה לבעלי מקצוע בתחום הזה עובדה שעליית הנוער מוכנה לממן את לימודי, כלכלה שלי וביגוד שלי במשך 3 שנים רצופות כדי להופך יהודים צעירים לימאים. וחוץ מזה מי יודע, אולי במעברה אני אסתובב עם נערים שייסחבו אותי לפשע ואז תתביישי בי ותבואי לבקר אותי בבית הסוהר?

כנראה שהצלחתי לשכנע אותה והיא אמרה לי "אם זה באמת מה שאתה רוצה אני אחתום". השבתי בהדגשה "כן אני רוצה". בהמשך הגענו אימא ואני למבואות ים. ביום שזימנו אותנו, אמא חתמה וכך בתאריך 1/9/1956 הפכתי להיות תלמיד כיתה ט' במבואות ים. במבואות ים כתלמיד אהבתי את הלימודים מאד והפכתי לאובססיבי כלפי תלמידים אשר הפריעו בלימודים. במבואות ים כינו את תלמידי כיתה ט' כתלמידי כיתה א' בכללית "אליפים", כיתות י' כיתה ב' בכללית "בטיחים" , כיתות יא' כיתה ג' בכללית ג'מילים". בכיתה ט' הלימודים היו משותפים גם לנושאי סיפון וגם לנושאי מכונאות והשיעורים המעשיים התמקדו גם בעבודות מסגרות וגם בשיעורי חתירה, שיט מפרשים, עגינה, תיקון רשתות ומגמת מכונה (בצי הסוחר, מי שפנה למגמת סיפון יכול לעלות בדרגות הקצונה עד קברניט – קפטן. ובמגמת המכונה עד דרגת מכונאי ראשי). בכיתה י"א הלמודים המעשיים כללו הפלגות של שבוע ימים לאורך חופי הארץ בין חיפה לבין אשקלון על סיפון ספינת דייג מכמורתן (גוררת רשת על קרקעית הים) בשם, גם כן "מבואות ים". הסיפונאים עסקו בהשטת הספינה, בהיגוי, בניווט וגם בטיפול של הטלת רשת הדיג לים, גרירת הרשת והרמת הרשת לאחר כ – 3 שעות, טפול בדגים, מיון, שטיפה והורדה לקירור.

החינוך שיקבלנו במבואות ים היה משובח, חינכו אותנו לעצמאות אישית, לערכים טובים, לאזרחות טובה ולקבלת האחד את האחר. ביני בני המחזור שלי במבואות ים (מחזור ט') נמנים שניים יותר מוכרים לציבור הישראלי: בן שושן אברהם שהיה מפקד חיל הים לשעבר. אלכס גלעדי איש התקשורת ממקימי ערוץ 2 (קשת/רשת) בטלוויזיה וגם משמש כנציג ישראל בועד האולימפי העולמי.

בתאריך 22/6/1959 סיימתי את לימודי בפנימייה של מבואות ים וכשבוע לאחר מכן, יצאנו להפלגת סיום ביה"ס לאי קפריסין למשך 24 ימים, שטנו ב – 4 סירות מפרש גדולות, בליווי סירת מנוע וספינת הדייג במבואות ים. סה"כ צי של 6 כלי שייט. בשבילי ההפלגה היתה מרתקת ומלאת חוויות. באותן השנים האי קפריסין לא היה מחולק וגרו בו יוונים ותורכים בשכנות טובה.

לאחר שובנו לארץ מן ההפלגה לקפריסין, גייסו לצה"ל את כל הכיתה שלי ושיבצו אותנו לחיל הים. במשך 4 חודשים עברנו אימוני חי"ר בסיסיים וכן אימונים של מערכות נשק על כלי שייט, בבסיס ההדרכה של חיל הים, בת גלים בחיפה. בתחום האימונים בערך בסוף שנת 1959, שיבצו אותנו לכלי שייט בחיל הים הישראלי בבסיסי חיל הים: בחיפה, בכינרת ובאילת. אותי שיבצו על ספינת טורפדו בנמל אילת והמחזור שלי החליף בני מחזרו של מבואות ים משנה קודמת אשר סיימו את שרותם הצבאי. על פי הסכם של פנימיית מבואות ים על חיל הים הישראלי, בוגרי מבואות ים אשר התנדבו מרצון לשרת בשירות של "נח"ל ימי" המכונה של"ת (שירות ללא תשלום), כלומר הסכימו להצטרף לעבוד בקיבוצים אשר עסקו בדייג ברכות (גידול של דגי מושט וקרפיון), או לעבוד על ספינות דיג לאורך חופי הארץ, או לעבוד על אניות לדייג מרחקים בחוץ לארץ, שוחררו מן השירות על ספינו ת חיל הים ושובצו לעבוד בדייג למשך המחצית השנייה של שירותו, כל אחד לפי בחירתו.

בסוף 1960 שיבצו אותי לעבוד על אניית הדייג לדייג מרחקים בשם "עז גד" בבעלות חברת הדייג "אטלנטיק". האנייה עז גד נרכשה בנורבגיה ונועדה לתפוש דגים בשיטת המכמורת ומסוגלת להקפיא כ – 12 טונות של דגים ביממה אחת ומסוגלת לשהות בים למשך 40 יום. אזור שדות הדייג של "עז גד" היו באוקיינוס האטלנטי לאורך החוף של מאוריטניה (שהיו עשירים בדגה). נמל הבסיס של עז גד לצרכי תדלוק, הספקה פריקת השלל למחסני קירור, או חילופי צוות נקבע בעיר "לאס פלמאס" באי גראן קנריה" המשתייך לקבוצת האיים הקנרים.

על האנייה עז גד חוויתי הרפתקאות מרתקות, תפשנו כמות דגים ברשת לאחר גרירת הרשת למשך שעתיים בלבד בערך 10 טון. בספינות המכמורת לאורך חופי הארץ כמות דומה תפשנו במשך שבוע ימים. הצוות על עז גד אשר מנה 37 אנשי צוות היה מעורב מלאומים שונים: רב החובל היה נורבגי, המכונאי הראשי דני, קצין המכונה הראשון הולנדי, קצין החשמל גרמני, קצין הקירור יווני, דייגי הספון אשר עסקו בהטלת הרשת והרמת הרשת עם שלל הדגים לאנייה היו ספרדים מקומיים מן האי גראן קנריה. אנחנו הישראלים מנינו 14 איש קציני סיפון מכונה ואנשי צוות כולל אותנו 9 בוגרי מבואות ים במסגרת של"ת. תפקידנו היה להוריד את הדגים הממויינים מן השלל אל בטן האנייה לשם הקפאה עמוקה של 28 מעלות וכן אחסון ארגזי הדגים המוקפאים במחסני האנייה.

בזמן הדייג עבדנו במשמרות של 8 שעות עבודה וארבע שעות מנוחה. תנאי העבודה היו: למעלה על הסיפון החום הגיע ל 35 מעלות ואילו מטה בבטן האנייה שרר קור מקפיא של -30 מעלות. בתקופת השירות על האנייה עז-גד למדתי והסקתי שאין צדק בעולם מי שעובד הכי קשה מרוויח הכי מעט ובהפרש מאד גדול. למרות שכולם הרוויחו היטב והיו מרוצים ממשכורתם], עדיין הפערים בין המשכורות הקצינים לאנשי הצוות היו גדולים והקצינים התגורר לבד בתא פרטי ואילו הצוות גור 4 אנשים בתא אחד.

היה ברור לי שלאחר השירות הצבאי אשתדל להגיע לקצונה ימית מהר ככל שניתן ואשוב לשרת על אניית דייג רק בדרגת קצונה ואולי גם רב חובל.

בתחילת חודש פברואר של 1962, סיימתי את עובדתי אל אניית הדייג עזגד וכן השתחררתי מן השירות הצבאי והפכתי לאזרח. מייד פניתי לפקיד הממונה על הימאים במשרד העבודה וביקשתי שינפקו לי פנקס ימאי במקום פנקס הדייג שהיה  ברשותי. הפקיד במשרד התחבורה נתן לי מכתב הפנייה לחברת "צים" עם המלצה לקבל אותי בפקיד: "צוער סיפון". בחברת "צים "קיבלו אותי כצוער סיפון על אניית הנוסעים בשם "ישראל" אשר הפליגה בין נמל חיפה לנמל ניו יורק בארה"ב ובדרך פקדה נמלים בים התיכון לשם איסוף נוסעים מנמל פיראוס ביוון" נמל נפולי באיטליה, נמל מרסי בצרפת, בנמל גיברלטר ליד ספרד וכן באי מדירה מחוץ לים התיכון ומשם לניו יורק ללא עצירות. בחודש יולי של 1962 חברת צים הכינה במיוחד אניית משא בשם "אלון" לשמש כאניית בית ספר לקציני סיפון כדי לספק את הצורך בקציני סיפון עבור איוש אניות חדשות אשר נרכשו עבור חברת צים, מכספי השילומים מגרמניה.

הצי הישראלי גדל מאד בכמות האניות ברשותו, על כן היה צורך דחוף בקציני סיפון וגם בקציני מכונה , אשר עבורם הכינו אנייה אחרת. חברת צים הציעה לי להצטרף לקורס הקצינים על האנייה אלון אשר יסתיים לאחר שנה בערך ובסיום הקרוס לאחר עמידה במבחנים המתאימים הצוערים ימונו על אניות צים לקציני סיפון בדרגת קצין שלישי. מאחר היה לי וותק בים רב וכעבור שנה יצטבר ברשותי וותק מספיק כדי להיבחן לדרגת קצין שני, העמדתי תנאי שאסכים להצטרף לקורס המיועד רק אם משרד התחבורה יאשר לי כי בסיום הקרוס אגש ישירות לבחינות לדרגת קצין שני. האישור ניתן לי והצטרפתי לעבודה ולימודים על האנייה אלון. כדי שהאנייה אלון תתפקד מבחינה מסחרית, קציני האנייה אשר תוגברו ב – 2 קצינים  החזיקו משמרות גשר וביום שימשו גם בתור מורים למקצועות הנדרשים. אנחנו הצוערים שימשנו גם כמלחים לעבודות הסיפון הנדרשות ובמשך היום חולקנו לשתי קבוצות, אשר קבוצה אחת לומדת בבוקר ועובדת אחר הצהריים והקבוצה השנייה בדיוק ההפך.

האנייה לאון הפליגה מנמל חיפה עם סחורות של התעשייה הישראלית לנמלים באפריקה כגון: "טקורדי, גאנה, לגוס, נגרייה, דקר סנגאל, אבידג'אן חוף השנהב, פייטאון וסיירה לאונה. לאחר סיום פריקת הסחורות מן האנייה, האלון פקדה מקומות במדינות אחרות בשפך נהרות אל האוקיינוס האטלנטי, לשם סירות מקומיות גררו רפסודות ארוכות מאד (כ 150 מ' אורך) של בולי עץ באורך 10 מ' כל בול עץ. הרפסודות נקשרו לאורך דופן האנייה וסוורים מקומיים העמיסו את בולי העץ הכבדים אל בטן האנייה כאשר מאו את מחסני האנייה ואת הסיפונים בבולי עץ, האנייה היתה מרימה עוגן ומפליגה לנמל חיפה כדי לפרוק את בולי העץ עבור תעשייה הלבידים (דיקט) בארץ.

בחודש יוני של שנת 1963 סיימתי את הקורס על האלון, נבחנתי לדרגת קצין שני סיפון ועברתי בהצלחה את כל הבחינות כולל בחינה בעל-פה. משרד התחבורה הנפיק לי תעודת קצין שני סיפון שהיא בעלת תקף בינלאומי בין המדינות באו"ם החתומות על האמנה לבטיחות בים.

יומיים לאחר קבלת תעודת הקצין שני קיבלתי עבודה על אניית משא בשם "אופיר" בתפקיד ובמשכורת של קצין שני להפלגה אחת לסקוטלנד וחזרה לחיפה. כעבור חודשיים בשובי ליפה עליתי בתור קצין סיפון שני, על אניית דייג חדישה בשם "חירם" אשר נבנתה במיוחד עבור חברת דייג ישראלית בשם חברת יונה. שמחתי מאד כי המשכורת הייתה גבוהה, שקולה למשכורת של רב חובל בצי הסוחר הישראלי. רב החובל של האנייה חירם היה אזרח צרפתי מבוגר, והתעקש לדבר אליו בצרפתית בלבד, למרות שהוא הבין אנגלית. סיימתי את עבודתי על חירם אחרי 15 חודשים אשר בסיומים למדתי לעל כרחי לדבר צרפתית וגם פורטוגזית מדייגים פורטוגזים אשר עבדו על חירם. בהמשך חזרתי לעבוד בחברת הדייג אטלנטיק הפעם על תקן קצין ראשון סיפון (סגן רב חובל). גם הפעם היו בידי הדייגים הישראלים אנשי של"ת בוגרי מבואות ים, אך בשונה מקודם, שיתפתי אותם גם בעבודות מקצועיות של הטלת הרשת למים, תיקון רשתות וכו'.

בחודש אוגוסט של שנת 1965 הצטרפתי לקורס לקצין ראשון סיפון של צי הסוחר הישראלי אשר התקיים בעכו במכון ללימודי קציני ים, למשך כ – 7 חודשים. כדי להיות קרוב יותר למקום הלימודים שכרתי דירה בנהריה בת חדר שנה, מטבחון + שירותים עבור 60 לירות לחודש. ממול הדירה הייתה דירה נוספת גם היא פנייה, עבור אותו המחיר הן הושכרו כדירות קיץ. בעל הבית הציע לי לשכור את שתי הדירות כדי שדייר אחר לא יפריע לי, במחיר כולל של 100 לירות לחודש. קיבלתי את ההצעה ושכרתי את שתי הדירות.

בחודש נובמבר של 1965 פנה אלי בן מחזור שלי ממבואות ים אשר גם למד בקורס אחר במכון בעכו, ואמר לי כי ביום שישי תבוא אליו חברתו שכנתו מגבעת אולגה לשהות בנהיה שישי, עד מוצאי שבת. אל חברתו תצטרף חברה נוספת מורה במקצועה בת טובים המעוניינת להכיר מישהו מתוך הכרות עמה הוא אומר בביטחון, אני בטוח כי היא תתאים לכך כשתי טיפות מים. בדקתי את היום ומצאתי שיום שישי לא מתאים לי. הידיד התעקש שאעזור לי כי בלי ליווי האמא של חברתו לא תאפשר לה לנסוע לשישי שבת. לבסוף הסכמתי לארח את הבחורה ושיניתי את זמני הפגישות ביומן. ביום שישי המיועד , אחר הצהריים נסעתי לעבר תחנת אגד במרכז נהריה, במטרה להקל על הבחורה לשאת את המזוודה, כל הדרך עד לדירה. בהמשך הבחנתי בבחורה נושאת בידה מזוודה, עצרתי לידה ושאלתי האם את יהודית והיא השיבה כן. נטלתי את המזוודה מידה והנחתי אותה על סבל האופניים, לאחר מכן הושטתי את ידי ואמרתי: תכירי את זלמן. היא שאלה אם אפשר שהיא תקרא לי זמי בתור שם כינוי, חשבתי רגע והסכמתי, מאז הכינוי שלי נשאר זמי. מצאתי ביהודית בחורה חביבה, בעלת חוש הומור מציאותית ואינטליגנטית. בערב הלכנו לאכול במסעדה בנהריה שם השמיעו מוסיקה לריקודי סלון וגם הייתה במה לריקודים. אכלו, רקדנו שוחחנו ומאד נהנינו האחד בחברת השני.

בערב הראשון התגלתה טלפתיה מוזרה בינינו, ב-4 מקרים שונים לפחות, במקרים שונים ועל נושאים שונים הגבנו והתפרצנו באותו הזמן ובאותן המילים כאילו קראנו את מחשבותיו של האחד את השני. הדבר נראה לי מוזר כי לא קרה לי כך עם בחורות אחרות וגם לא עם ידידים אחרים. גם בשבת יצאנו לשחות בים, הסתובבנו לראות חלונות ראווה ודברים אחרים ושוב היו התפרצויות טלפתיה כמו ביום הקודם. במשך של הביקור נהגתי ביהודית בנימוס ובכבוד. במוצאי השבת ליוונו  ידידי ואני לתחנת האוטובוס של נהריה את שתי הבחורות, עד שעלו לאוטובוס ונסעו. למחרת שכחתי מכל העניין וחזרתי לשגרה של הלימודים כעבור כשבוע בערך קיבלתי גלויה מיהודית. בגלויה היא מודה לי על האירוח הנעים שחוותה בסוף השבוע נזכרתי שגם אני נהניתי מאד. השבתי לה גלויה וציינתי שגם אני נהניתי והצעתי לה שניפגש שוב בנהריה כדי לחגוג את סיום השנה האזרחית (הסילבסטר). אכן נפגשנו ומאותו הערב הסכמנו על זוגיות בינינו.

בהמשך נפגשנו לעיתים תכופות, ביקרנו לפגישת היכרות של ההורים של האחד את השני. ניקרה בי המחשבה שבעוד כחודשיים אסיים את הלימודים ובתום הלימודים והמבחנים אני חותם עם חברת הדייג אטלנטיק על חוזה לעבודה של שנתיים על ספינת דייג שבסיסה הוא נמל קייפטאון בדרום אפריקה ולא יצא לנו להיפגש יותר עד לשובי מדרום אפריקה. בהמשך הימים התחלתי להבחין אצלי בתופעות של חוסר ריכוז, תחושה של בלבול לא מוסבר, איבוד התיאבון חוסר הבנה של דברים שאני קורא. לכל התופעות אלו נעלמות כשאני פוגשת את יהודית. סברתי לעצמי שאלו הן תחושות הנובעות מאהבה כנה. נכנסתי לוויכוח קשה עם עצמי, האם לוותר על יהודית לטובת הקריירה או לוותר על הקריירה לטובת יהודית. בעיקרון היה מוסכם ביני לבין עצמי כי אין לי כוונה להתחתן לפני גיל 29, 30 כאשר אהיה מסודר כלכלית ויהיה לי רכב משלי ורכוש. אז אמרתי לעצמי רגע, יהודית מרוצה ממני עכשיו כמו שאני בלי רכוש, אם כך מי מבטיח לי שמי שתרצה אותי בגיל 29 באמת תרצה אותי או את הרכב שלי, או הבית והרכוש שלי? על המקום שיניתי את דעתי לגבי גיל הנישואין העדיף עלי.

למחרת פגשתי את יהודית ושמתי את הדברים על השולחן, הסברתי לה שבעוד חודשים מהיום יש לי חוזה עבודה בדרום אפריקה, החברה בה אני עובד תטיס אותי לקייפטאון ולא אשוב ארצה במשך שנתיים או יותר. אי לכך היות ואת מורה , הגישי בהקדם בקשה למשרד החינוך לקבלת חופשה ללא שכר לשנת הלימודים 1966 עד 1967 ולאחר סיום שנת הלימודים  הנוכחית 30/6/1966 חברת אטלנטיק בה אני עובד תסדיר לך כרטיס טיסה לדרום אפריקה ושם נתחתן. לאחר שניות מעטות שמעתי את יהודית עונה בקול כמעט כועס: "מה להתחתן בדרום אפריקה? למה לא בארץ? שגם ההורים ייהנו מן החתונה שלנו. חשבתי לעצמי כי תשבה חיובית מזו לא יכול הייתי לצפות. שאלתי אותה בתום לב אם אפשר לארגן חתונה תוך חודש ימים, תשובתה הייתה: "בוא ננסה". חשתי הקלה פתאומית ואז הושטתי יד ליהודית ואמרתי לה בהלצה: תכירי את צורי זלמן, בחור תפרן עם פוטנציאל גדול. בלי להתבלבל גם יהודית הושיטה לי את היד והשיבה תכיר את יהודית עגיב גם כן תפרנית עם פוטנציאל, התחבקנו וצחקנו. למחרת התחלנו בהליכים לנישואין ברבנות, משרד הפנים ושאר משרדים לפי הצורך וכעבור 3 שבועות קבעו לנו ברבנות הראשית בתל אביב מועד לחופה לתאריך 17/31966,.

החופה התקיימה באולם קטן ברחוב טרומפלדור בתל אביב, לעיני כ 120 אורחים, משפחות וחברים. למחרת החופה יצאנו לירח דבש קצר בן שבוע לאילת. אחרי עוד 3 ימים עליתי על מטוס לדרום אפריקה. בחודש יולי 1966 יהודית אשתי הצטרפה אלי בדרום אפריקה בעיר קייפטאון שכרתי דירה מרווחת הסביבה טובה, והיא חשה בנוח. כעבור כ – חודשיים לאחר הבחינות של הקורס בו למדתי, שלחו לי את התעודה בהוצאת משרד התחבורה שהיא ייחודית ודומני שאני היחיד המחזיק בתעודה כזאת. היא קובעת שאני רשאי לשמש כקצין ראשון סיפון על אניות משא + רשאי לשמש כרב ספן בלתי מוגבל על אוניות דייג. במילים אחרות רב חובל על אניות דייג בלי הגבלת גודל האנייה או מספר אנשי הצוות. תאריך הנפקת התעודה היה אותו תאריך של יום החתונה שלי.

בערך בתאריך 17/8/1966 רב החובל ממוצא נורבגי אשר פקד על האנייה שבה עבדתי בשם "עזגד2 " חש ברע ויעוץ רפואי מתחנת החוף של קייפטאון קבע כי יש צורך להביא בהקדם האפשרי את רב החובל לחוף לאשפוז ללא דיחויי. בתור הקצין הראשון פיקוד האנייה עבר אלי בפועל. ונקטתי בפעולות של סיום הדייג והפלגת האנייה לנמל קייפטאון שהיה הנמל הקרוב ביותר. במקביל ניסחתי מברק בהול לחברת הדייג אטלנטיק על מצבו של רב החובל ועל הצורך לאשפז אותו בחוף. לאחר הפלגה של כ יומיים וחצי הגעתי לנמל קייפטאון, טיפלתי בקשירת האנייה לרציף, בפינוי רב החובל לחוף לאשפוז ושאר פעולות נדרשות בהגיע האנייה לנמל. מייד לאחר ההתקשרות לחוף סוףכן האנייה עלה לאנייה ומסר לי מברק המופנה אלי אישית.

קראתי במברק והתרגשתי מאושר כך כלפי חוץ נשארתי מאופק. המברק אישר שברת אטלנטיק בחיפה החליטה למנות אותי לרב חובל של עזגד 2 לניסיון במשך 6 חודשים, אחרי 6 חודשים החברה תקבע אם להאריך את חוזה שלי על פי הביצועים של תפישת דגים. כמובן שגם משכורתי והבונוס עבור כמות הדגים אשר אתפוס השתנו מאד. השבתי על המברק באמצעות הסוכן בהבעת תודה לחברה ולמנהליה אשר נתן בי אמון למרות גילי הצעיר. הבעתי תקווה לעמוד בציפיות של החברה. לפתע הבנתי את גודל האחריות שאני אתפוש דגים בכמויות כמו רבי החובלים מנוסים לפני. ביום המינוי הייתי בגיל 25 חסר שבעיים, ואילו בין אנשי הצוות דייגים ספרדים רובם עברו את גיל ה – 50 ושני ספרדים היו בגיל 62 ו – 72. אבל האמנתי שאני יכול להתגבר על רוב המכשולים ולנהוג בצוות בתבונה. בדיעבד אני הייתי הישראלי הראשון אשר פיקד על אניית דייג מסוג זה וההצלחה שלי תקבע אם גם רבי חובלים ישראלים אחרים יקבלו הזדמנות דומה אם אכשל.

בהמשך עמדתי בניסיון של ה – 6 חודשים והמשכתי לפקד על העזגד 2 סה"כ 14 חודשים רצופים בתור רב חובל. בקיצור לא אכזבתי . בעקבותיי כעבור חודשיים קולגות אחרים קיבלו פיקוד על אניות אחרות בחברה שלי וכן בחברות אחרו, בין היתר הבחור שיזם היכרות ביני לבין יהודית אשתי. בתאריך 19/12/1966 נולדה בקייפטאון בתי הבכורה עפרה.

בשנת 1969 הפסקתי את עבודתי בדייג והתיישבתי בחוף בעיר חדרה כדי לעזור בגידול הבת ובניסיון להסתדר במקצוע אחר בחוף. השגתי ג'וב של מורה לימאות בכיתות ז' ו – ח' של בתי הספר היסודיים של חדרה וגם גבעת אולגה. בעבודת המורה עסקתי בין השנים 1970 עד 1978, העבודה בתור מורה קסמה לי כי נהניתי מכל העולמות. גם הייתי רוב השנה ליד אשתי וגם הצלחתי לצאת להפלגות קצרות לנמלים בסיום התיכון 3 שבועות, בחופשת הפסח ו – חדושיים בחופש הגדול והפעילות הזאת אפשרה לי לחדש את פנקס הימאי מדי שנה וגם המשכורת של קצין ראשון בצי הסוחר הוסיפה  היטב לפרנסת המשפחה. וגם בהפלגות של החופש הגדול הצטרפו אלי אשתי עם הבנות שלנו. לימודי הימאות בעבורי היו בעיקר איסוף וליווי בנסיעה באוטובוס המיועד מבית הספר אל המרכז הימי במבואות ים או בנחל אלכסנדר, וכן 4 שעות לימוד ימאות מעשית כגון חתירה בסירות שונות וגם חתירה בסירות קייק, בשיט מפרשיות בגדילים שונים ושאר פעילותה ומידי תקופה ערכנו תחרויות חתירה ושייט מפרשיות במרכזי הימאות השונים ופעם בשנה תחרויות ארציות בנחל הירקון. בסוף שנת הלימודים של כיתות ח' לשייט קייקי בכנרת למשך 3 ימים כאשר כל ההוצאות הם על משכד החינוך בלבד ללא תמורה מצד בתי הספר או ההורים. בעקבות שיעורי הימאות נתנה גישה לילדים רבים אשר מצבם הכספי דל, ליהנות מן הספורט המימי אשר אביזריו יקרים. אי לכך, ילדים רבים המשיכו בספורט הימי באגודות ספורט. התוצאה לא איחרה לבוא ובמשחקים האולימפיים אשר התקיימו ביוון, ישראל זכתה במקום ראשון בגלשני רוח והביא לישראל מדליית זהב אולימפית ראשונה וגם מקומות מכובדים בענפי ספורט השייט האחרים. כמו כן בגלל הנגישות הקלה יותר לתחם ספורט השייט, המרינות לאורך חופי הארץ מלאות בסירות ויאכטות.

אני מרגיש שתרמתי מעט בנידון בעקיפין ותרמתי להתפתחות הארץ. וזה גם סוג של ציונות.

הזדמנות של פעם בחיים!!!!!!

הבת הבכורה שלי עופרה (הדודה של יעל ) חזרה מטיול בפולין והזכירה לי סיפור מיוחד שקרה לי בביקור האחרון שלי בפולין בשנת 1991 כאשר הגעתי לנמל גדנסק שבפולין. באותה שנה פולין השתחררה ממסך הברזל של ברית המועצות והפכה עצמאית. נוצר מצב מוזר שהמדינה (פולין) הייתה עניה ולתושבים היה הרבה כסף זר שהחביאו אותו בבתים. ממשלת פולין הוציאה חוק לפיו שינו את ערך המטבע המקומי (זלוטי) מ- 45 זלוטי ל- דולר 1 אר"הב לערך של 11000 זלוטי לדולר 1. בכך ממשלת פולין עודדה את התושבים לפרוט מטבע זר. ניצלתי ההזדמנות ופרטתי 200 דולר לצרכי השהיה שלי בנמל.

באחד הערבים יצאתי לבלות ונסעתי לאחד מבתי המלון המפוארים של העיר גדנסק , (מרינה הוטל) התיישבתי על הבר, במועדון הלילה של בית המלון והזמנתי משקה ותוך כדי נכנסתי לשיחה עם בחורה שגם ישבה על הבר שהתברר שהיא סטודנטית סורית אשר למדה בעיר גדנסק. בהמשך רקדנו וצפינו במופע של אותו ערב במלון. בהמשך הזמנתי את הבחורה לארוחת ערב, והגישו לנו ארוחה בת שלוש מנות וגם שתייה, בירה , ויין.

לקראת חצות ביקשתי חשבון והגישו לי חשבון של 10,000 זלוטי, גיחכתי לעצמי שזה מעט. שילמתי את החשבון ונתתי לו תשר 1000 זלוטי המלצר היה מרוצה והודה לי מאוד.

אני שמחתי שאכלתי ארוחה בבית מלון במועדון לילה בדולר אחד.

הזוית האישית

יעל: היה לי כיף מאוד ולמדתי דברים חדשים על סבא שלי.

מילון

זלוטי
כסף פולני

ציטוטים

”אני מרגיש שתרמתי מעט בנידון בעקיפין ותרמתי להתפתחות הארץ.“