מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הזדמנות לפרואקטיביות

סבתא ציפי ויעל בשביל ישראל
ציפי בשנת 1972
הגשמה אישית ומשפחתית

שמי יעל וינברגר, בת 11, אני לומדת  בכתה ה' בבי"ס רעות במועצה אזורית מנשה. יש לי שני אחים בשם איל ואשל. לאמי קוראים מיכל ולאבי קוראים דניאל. אני אוהבת לשיר, לצייר, לקרוא ולאכול ארוחת צהרים בשבת אצל פפה ומחכה לזה כל השבוע. אני אוהבת לעבוד עם ילדים ועוזרת למורות בכיתות א'. אני שרה במקהלת "קול המלאכים" ומעורבת בפרויקט של ילדים עם תסמונת דאון.

שמי פבי (מפביאנה) בבית וציפי בציבור, מבית פינסלר, נולדתי בשנת 1953. שמי הוא כשם סבתה של אמי פאני-פייגה (ציפור). נשואה לרוני (מרונלד) וינברגר. אני בעלת משפחה יפה וגאוות יחידה ואני סבתא של יעל.

אני בת שנה, 1954 (התמונה צולמה ע"י צלם מקצועי)

גדלתי בבית של ניצולי שואה מרומניה. אמי הרמינה הירש שנולדה בבוקרסט בשנת 1928, בת ליוליוס/יואל – טטה  (1900-1984) וסופי שמילוביץ – ממה .(1899-1983). אבי אוזיאס / יהושע / זוזו, (בן לחנה / פפי ומנחם / מנדל) פנסלר, נולד בשנת 1925 בעיירה רומן. הוריי הכירו זה את זו כשעלו לארץ כרווקים בשנת 1951, במעברת "ג'ליל" שבתחומי הרצליה (היום נמצאות שם סירת המעפילים והדמות של הרצל) ונישאו בשנת 1952.

אבא, אני, אימא והכלב, 1955

הם הקימו בית חילוני לחלוטין שלא היו בו כל סממני דת, למעט צום יום כיפור ואכילת מצות בפסח, שאמי היחידה שהקפידה עליהם ומאוחר יותר גם אני הצטרפתי אליה. אמי, מצולקת מחוויות השואה ראתה תמיד את חצי הכוס הריקה. ההווה תמיד קשה והעתיד בהכרח צופן רע. אחת הדאגות שלה הייתה ועודנה – חוסנה של מדינת ישראל  "כי רק כאן בטוח ליהודים".

אבי, לעומתה, ראה ורודות בכל מצב, נהנה גם מקטנות כמו ללכת לסרט, לקנות ולהעניק מתנות, להשתובב ולצחוק. דוגמא חביבה לכך היא מנהגו, היה מחביא ממתקים בכיסיו כדי שנכדיו (ילדיי) ימצאו אותם לקול צחוקו שבע הרצון מ"התרגיל" וצחוק הניצחון שלהם, עת מצאו את "האוצר". לדבריו, אפשר שההווה יהיה כיף גם אם כרגע הוא קשה והעתיד – אופציה תמידית לשיפור.

בילדותי, הורי עבדו קשה ובחריצות שעות רבות ואני הבת "המבוגרת" סייעתי בעצם כך שהייתי "ילדה טובה", כזו שגם לא גורמת דאגה וגם עוזרת להורים. בין השאר, שמרתי מדי אחר צהרים על אחי הקטן יוחנן / ננו האהוב, זהוב התלתלים והשובב, שנולד כשבע שנים אחרי בשנת 1960. מאד רציתי אח או אחות ומאד שמחתי כשנולד.

מימין: אבא זוזו, אימא הרמינה, אני , ממה, טטה וננו

הייתי לא רק "ילדה טובה"  אלא גם טובת לב במידה כזו, שכשבגרתי, אמי סיפרה לי שהייתה מודאגת לגבי היכולת העתידית שלי  כבוגרת, לעמוד מול "הזאבים הטורפים של החיים". הייתי תלמידה טובה, ביישנית ומסמיקה, ממש "תולעת ספרים". לימים הבנתי שנחשבתי גם מאוד יפה. אני זוכרת פעמים שעצרו את אמי ברחוב בענייני יופיי אם לציירני ואם לצלמני אבל אמי לא הרשתה, כי צריך "לבנות על האופי וההשכלה ולא על היופי" וכמובן רצוי להיות צנועה ולא להתבלט כי "אם לא ישימו לב אליך, הסיכויים טובים יותר שלא יעשו לך רע". זהו מסר בעל אופי גלותי–משהו, אך מושרש וחזק.

אני בשנת 1972 

בהמשך, כשהזמינו אותי להשתתף בתחרות מלכת היופי שנחשבה אירוע מקדם בחיים, ברור שלא הסכמתי. היופי מעולם לא היה מרכיב שנלקח בחשבון במהלך חיי. בראש עמדו תמיד ההשכלה, העמידה ביעדים, האישיות.

נקודת האור עבורי בתוך האווירה הקפדנית והרצינית, היה אבי, שנפטר ממחלה קשה בשנת 1983 כשהוא רק בן 58 ואליו אני כל כך מתגעגעת כל יום. הוא תמיד היה מאד גאה בי ו"השוויץ" בי. לא היה שמח ממנו, לקחתני לכל מקום ולהציגני בחזה נפוח כבתו, עוד מהימים שכף ידי הייתה קטנה מלהחזיק יותר מאשר את אצבעו. האהבה שלו, שבאה לידי ביטוי גם בגאווה הזו, הייתה מאד משמעותית, מנחמת ומחזקת עבורי, כל חיי.

בגינת ההורים של רוני, 1980

גדלתי בהרצליה בשנות ה-50 וה-60 בשכונה קטנה ומבודדת ליד הים, שלא היו בה כבישים או מדרכות אלא רק חול שמכוניות היו שוקעות בו לרוב והיה צריך לדחוף אותן החוצה. לאבי, חובב המכוניות ובמיוחד אמריקאיות גדולות, תמיד הייתה מכונית, כך שאני יודעת מה זה "לדחוף מכוניות" מקרוב.

תחנת האוטובוס הקרובה הייתה במרחק כשני ק"מ ולביה"ס היסודי (א'-ח'), הלכנו ברגל כשלושה ק"מ. רק כשמלאו לי 16 נקבעה תחנה לאוטובוס שהיה עובר אצלנו פעם בשעה. השכונה הייתה כמו בית אוהב בשבילי. גרו בה 52 משפחות שביניהם היו ניצולי שואה עם מספרים מקועקעים על זרועם. היינו כמו משפחה מורחבת שכולם בה הכירו את כולם ואני נחשבתי סוג של נסיכה.

הילדים שיחקו יחד בחוץ ברחוב משחקים כמו: תופסת, אחת שתיים שלוש דג מלוח, מחניים, חמש אבנים, 'שלוש מקלות', מחבואים – בין השאר התחבאנו בארגז או מאחורי הארגז שקראו לו "ליפט" בו הביאה אמי חפצים ובגדים כשעלתה ארצה. אני גם מאד אהבתי לרכוב על אופניים. בשכונת הילדות "שלי" הכרתי את רוני (רונלד יוליוס) וינברגר, מיד כשהגיע אליה מתל אביב, בקיץ  1969 כ"חדש".

רוני, אינטליגנט, חסר פחד, שזוף ותכול עיניים, בנם של זוג נאה ומרשים – ליאו יליד וינה, שנת 1923, שעסק ברפואת שיניים ודייזי דורה ברן ,ילידת ברלין (1927-2015) שעבדה אתו. כבר שנה אחרי שהכרנו, כשרוני בן 20 ואני בת 17, רוני "ניבא", להפתעתי, שאנחנו "עוד נתחתן יום אחד". משהו שבכלל לא חשבתי עליו אז.

אכן כך היה, 5 שנים מאוחר יותר התחתנו באותו בית הכנסת בהרצליה שבו נישאו הוריי 22 שנים קודם לכן. הוריי היו נשואים קרוב ל-31 שנים עד שאבי הלך לעולמו. הוריו של רוני היו נשואים 60 שנים עד שאמו הלכה לעולמה. להבדיל, אחי הקטן נשוי באושר לענת כבר 35 שנים ויחד הם הורים גאים לליאור ויניב. רוני ואני נשואים 45 שנים ומכירים 50 שנים.

כנערה, התחלתי להבין, שמה שלא אעשה עבור עצמי, לא יקרה מעצמו. היום קוראים לזה "פרואקטיביות". הראשונה שהסבה את תשומת לבי לכך הייתה המורה הנהדרת, נורה אבידן, ה-"מורה לחיים" שלי, בכיתה ח'. בכיתה ח', משמע, על סף המעבר לתיכון "אליאנס" המשובח, שאני מוקירה את הוריי על שבחרו לשלוח אותי ללמוד בו, למרות  המקובלות לשלוח לתיכון בהרצליה ולמרות מחירו היקר של "אליאנס" באותם הימים. אהבתי את ביה"ס על כל היבטיו ונהניתי לרכוש ידע והשכלה שמלווים אותי גם היום. יחד עם ההתבגרות, נראה, שרעיון הפרואקטיביות התבסס בי ואף הוביל אותי בבחירות שלי בחיים, כפי שיסופר בשני הסיפורים הבאים.

סיפור ראשון

התגייסתי לצבא בתאריך 26 בדצמבר, 1971. מחזור דצמבר נחשב בזמנו מחזור שצפויים לו תפקידים "טובים" בצבא. בטירונות למדנו לקום עם שחר ולהתארגן תוך שבע דקות כולל סידור צבאי מוקפד של המיטות לקראת מסדר בוקר. למרות שבנות לא נשלחו לתפקידי לוחמות ולכל היותר שימשו כפקידות פלוגתיות, למדנו לירות בשני סוגי נשק ועוד "לימודי צבא". בתום הטירונות הגיעו אלינו נציגי חילות שונים והציגו בפנינו תפקידים אפשריים לבחירתנו. אני בחרתי להתנדב ליחידת מורות שהייתה מאד חשובה באותם ימים, כפי שיוסבר בהמשך.

נשלחנו לקורס בבית רוטנברג בחיפה שבסיומו שובצנו בתפקידים נדרשים כגון: "ביעור הבערות" – הוראת קרוא וכתוב בעיירות פיתוח; סייעות למורות בבתי ספר יסודיים; מורות באולפן ערב, שם לימדו עולים חדשים להתנהל בעברית. שנות השבעים של המאה ה-20 היו שנים של עליה גדולה מברית המועצות ונדרשו מורות להוראת עברית בשל המודעות שהשפה היא מרכיב משמעותי ביכולת העולים להשתלב היטב בארץ החדשה.

במהלך הלימודים הבנתי שאף אחד מהתפקידים הנ"ל אינו מתאים לי. אני רציתי ללמד עולים חדשים ב"מרכז קליטה" שם קלטו עולים אקדמאים (מהנדסים ורופאים). העולים היו מובאים  ל"מרכז קליטה" עם הגעתם ארצה, שם דאגה המדינה לכל צורכיהם כולל דיור ולימוד עברית בכיתה שהוקצתה לכך במקום. במהלך חמישה חודשים קיבלו העולים מדי בוקר שיעורי עברית כדי שיוכלו, בהמשך, לחפש עבודה כשהם מיומנים בשפה.

אני חיילת

ובכן, כשסיימנו את קורס המורות נקבע יום שיבוצים לבוגרות. הגיעו מראיינים רבים אליהם הופנינו אחת אחת כדי שישבצו  אותנו בתפקידים הקיימים. כשהגיע תורי, הודעתי למראיין מהו התפקיד בו אני חפצה והוספתי, שאני מעדיפה לשרת באשקלון (שם גרו דודי, משפחת לזר). הובהר לי שאין הצעה לתפקיד זה בכלל, לא כל שכן באשקלון ולכן, עלי לבחור מתוך המצוי. הודעתי, שאם כך, אני מבקשת להשתמש בזכותי להשתחרר מהיחידה, כי שום תפקיד אחר אינו מעניין אותי במסגרת התנדבותית זו.

קראו למנהלת ששוחחה עמי בניסיון לשכנעני לקבל תפקיד אחר. משלא שוכנעתי, נערכה התייעצות של הבכירים, שבסיומה הודיעו לי, שהוחלט לתת לי את התפקיד שחפצתי בו – מורה חיילת ב"מרכז קליטה", באשקלון! המשמעות הייתה שלימדתי במרכז קליטה שבשכונת ברנע בקצה הצפוני של אשקלון וגרתי בדירה בעתיקות ד', הנמצאת בקצה הדרומי של העיר. את הדירה שכר הצבא (מורות חיילות גרו בעיר שבה גרו תלמידיהן) ושיכן בה ארבע מורות חיילות, שתיים בחדר. לאוכל דאגנו לעצמנו ולכן קבלנו משכורת גדולה יותר מזו של חייל שמשרת בבסיס (כמדומני 178 לירות מול 24 או 36 לירות).

אני הייתי היחידה בדירה שלימדה ב'מרכז קליטה'. הייתי פוסעת בין ברנע ועתיקות מדי בוקר וצהרים כ-5 ק"מ לכל כיוון, שמחה ומאושרת על התפקיד המשמעותי, על התרומה ועל היצירתיות שיכולתי להפעיל בהוראת העברית. למשל – לימדתי את השיר "יש לי יום יום חג" ודרכו את המילים: יש, לי, לה, לו, יום, חג. נהניתי מהאינטראקציה עם האנשים הנפלאים שלימדתי והם אהבו את המורה שלהם והיו גאים בכך שהיא חיילת יהודייה במדים של צבא מדינתם, ישראל.

קשה לתאר את הסיפוק שבידיעה שאנשים שלא ידעו מילה בעברית, יכלו, בתום חודשים ספורים, לגשת לראיון עבודה בעברית. בנוסף, כמי שהגיעה משכונה מבודדת יחסית בהרצליה, היה לי נעים, ש"הבסיס הצבאי" שלי היה העיר אשקלון.

לסיכום – השירות גרם לי נחת וסיפוק. שמחתי על הבחירה ועל העמידה על שלי בתחילת הדרך. למעשה, האירוע בעת הראיונות לימדתי, שכשאני יודעת מה אני רוצה וכשאני יודעת מה יהיה המחיר (במידה ולא יקרה מה שאני רוצה), יש סיכוי טוב שהנחישות והדבקות במטרה תביא לתוצאות הרצויות ותנצח. בנוסף, הבנתי, שאם אני היא  זו שבוחרת בדרך שלי, יש סיכוי יותר טוב שגם אהנה ממנה.

סיפור שני

כשסיימתי את הלימודים המהנים, הנהדרים והמספקים באוניברסיטת ת"א בשנת 1978, התקבלתי לעבודה בבית ספר תיכון כממלאת מקום של מורה לספרות שיצאה לשנת השתלמות. בתום שנת העבודה הזו, נאמר לי שהמורה שהייתה בהשתלמות תשוב למשרתה בשנת לימודים הבאה ומשכך אין משרה פנויה בשבילי, למרות שאני "מורה מצוינת ומומלצת בחום". בלית ברירה, התחלתי לחפש משרת הוראה בבתי ספר אחרים.

כך, יום אחד, כשהייתי בסידורים באוניברסיטה במחלקה לחינוך פגשתי שם, במקרה, מישהי שלמדה איתי ואף התנסתה בסטאז' בבית הספר בו עבדתי. מאד שמחנו לפגוש זו את זו. היא ספרה לי בהתלהבות, שלמרות שנותרה לה עוד שנת לימודים, היא שמחה שנעבוד יחד בשנה הבאה, לאחר שבעלה המקושר עזר לה להתקבל כמורה בביה"ס שבו אני עבדתי. היא כמובן לא ידעה שלי הודיעו שאין משרה עבורי ושבעצם היא ואני "לא נעבוד בכיף יחד", שהרי היא אמורה לתפוס את מה שאמורה הייתה להיות משרתי. ברור שאני הייתי בהלם. איך יתכן שלי, "מורה מצוינת", מספרים שאין משרה, ואילו לה, "מורה מתחילה", מוצאים משרה?

יכולתי לקטר ולבכות על מר גורלי, יכולתי לשקוע באכזבה ויאוש, יכולתי פשוט לוותר בנוסח "לא רוצים – לא צריך" ולחפש מקום אחר ודי. אבל, אני בחרתי אחרת. יצאתי כרוח סערה מהאוניברסיטה, נכנסתי לאוטו ונסעתי מיד לביה"ס. בלי לשאול את מזכירת ביה"ס אם למנהל יש זמן, נכנסתי בצעד בוטח ישירות לחדרו. שם, כשהוא המום מכניסתי הפתאומית והנמרצת באמצע היום, בלי להיות מוזמנת, עמדתי וסיפרתי לו, נסערת, את החדשות שגיליתי. לסיום "הבהרתי לו" באופן חד משמעי, שאם יש משרה למורה חסרת ניסיון, בנוסף למורה שחוזרת משבתון, תימצא משרה גם עבורי – מורה שהוא משבח את איכות עבודתה.

עין גב אפריל, 1974

למעשה, לא שאלתי אותו לדעתו, לא התייעצתי, לא בדקתי, לא ביררתי, אלא הודעתי וקבעתי שכך יהיה ולא אחרת: אם יש משרה למורה חדשה ולא מוכרת, יש משרה גם למורה קיימת וטובה. המנהל שהתעשת, הבין שאני נחושה ורצינית שלא מתכוונת לוותר ושאין כאן בכלל מקום לוויכוח. בו במקום הוא קרא לסגניתו וכשהגיעה, ביקש ממנה להתאים לי משרה, כי "הוחלט להשאיר את ציפי בביה"ס". היא נענתה מיד בשמחה כי מאד רצתה שאמשיך. ואכן, לימדתי והכנתי לבגרות באותו ביה"ס, קרוב ל-30 שנים, הרבה אחרי שהמנהל הנ"ל עזב והגיעו מנהלים אחרים.

המסקנה שלי מהאירוע הזה הייתה והיינה, שאם את טובה במה שאת עושה, יש לך כוח שיכול להניע את נחישותך ואם בנוסף לכך גם וסבבייך מעריכים אותך, הם יידעו להכיל את הנחישות הזו וישתפו אתך פעולה.

שני הסיפורים מלמדים שכדי לתת סיכוי לממש רצון ותכנית, צריך לגרום לדברים לקרות, צריך להניע את הדברים , לא להתבייש ולא לחכות שמישהו אחר יפעל במקומך ועבורך. אוסיף ואומר, שנכון שלא תמיד מצליחים וקודם צריך להיות בטוחים שמוכנים לסיכונים שיש בכל החלטה, אבל העניין הוא שאם לא מנסים, לא יודעים אם היה סיכוי להצלחה.

במהלך החיים רוני ואני הקמנו, בנינו וביססנו בחריצות ובעשרים אצבעותינו, חברה יצרנית בתחום טכנולוגי, כך שבמשך כ-20 שנים, עבדתי בהתמדה בשתי משרות – גם בחברה שלנו וגם כמורה. מחד, לא רציתי לוותר על העצמאות שמשרת ההוראה העניקה לי, ומאידך אהבתי את השילוב שבין הרוח (הוראת הספרות) והמעשה (עולם העסקים). לפני כעשר שנים פרשתי לפנסיה מוקדמת מהוראה, אך המשכתי ואני עדיין ממשיכה לעבוד בחברה. בנוסף, התנדבתי בשנים האחרונות לרכז סניף גמלאים בארגון המורים העי"ס. החיים שלי היו ועודם, פעלתניים ואינטנסיביים וזימנו לי לא מעט סיטואציות שדרשו גמישות, אך גם אסרטיביות ופרואקטיביות.

וינה אפריל 2018 

אסיים עם גולת הכותרת של חיי, הלא היא משפחתי. רוני ואני הורים מאד גאים לשני ילדינו האהובים והמסורים שמסבים לי (לנו) המון נחת ואושר.

בנינו הבכור, דניאל מנחם (על שם סבי, אב-אבי), שנולד בשנת 1977 בתל אביב. כיום עובד אתנו בחברה תוך שהוא לומד ומרחיב את הידע הפורמלי והלא פורמלי שלו ומביא אתו רוח חדשה, רעננה ומחשבה מקדמת ומעניינת.

דניאל

בתנו ה"קטנה", אפרת סופי (על שם סבתי אם-אמי) שנולדה בשנת 1980 בהרצליה. כיום היא גננת מקצועית, מוכשרת, מוערכת, מבוקשת, שמרחיבה את השכלתה ללא הרף ועושה שימוש מדהים בכישוריה הרבים.

אפרת

שני ילדיי בחרו בני זוג נהדרים שאנחנו אוהבים. כל אחד מילדיי הוא הורה מסור, מעורר כבוד והתפעלות, ל שלושה ילדים נהדרים שהפכו אותי לסבתא לשישה נכדים מקסימים (כדרכם של נכדים…).

מימין: אשל בן 5, דניאל, יעל בת 11, איל בן 9 ומיכל

יעל המתוקה היא שהזמינה אותי לחוות יחד אתה את החוויה המקסימה ולהשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.

סבתא ציפי ויעל בבית התפוצות, 2019

מימין: אורן, יהונתן בן 11, אפרת, רום בת 14 ותאה בת 8

הנכדים קוראים לי "פפה FAFA". אנחנו נהנים לצאת יחדיו לפעילויות יום בחופשות, עם רפרטואר שירים לדרך וריטואל "קציצות טיול", ואני מתענגת כשהם עומדים על ביצוע "יום כיף" אישי ביום ההולדת.

על גדות הירקון בדרך לתערוכת הלגו סוכות 2018

פסח 2017 קלאב הוטל אילת

אנחנו כולנו גרים במשמרות. משמח אותי שבשבתות ובחגים, צאצאינו שמחים לבוא אלינו, נעים לי לבשל ארוחות משפחתיות שכולם נהנים מהן ("האוכל של פפה"), נעים לי להסב עמם ולחוש בדינמיקה המשפחתית, נעים לי כשבוחרים לשתף אותי בחייהם. אני מרגישה אוהבת, אהובה, מוערכת, גאה ומאושרת במשפחה העוטפת והחזקה שלי. אני מרגישה ברת מזל על ההזדמנויות שהחיים זימנו לי, גם אם בדרך נדרשו כיונונים וויתורים לא פשוטים (כתוצאה מעשייה ולא מ"ותרנות"), גם אם נדרשתי לפרואקטיבית או אסרטיביות כדי להצליח לממש ולקדם את חלקן. אני מרגישה מבורכת ומודה על המקום שאליו הגעתי, אחרי הדרך המאתגרת שעשיתי, מאז התחלתי כילדה ביישנית, במשפחה קטנה, בשכונה קטנה, בהרצליה.

ליל הסדר התשע"ט, 19 באפריל 2019 במטבחנו במשמרות מימין למעלה : דניאל, מיכל, אני, רוני, אפרת, אורן, רום מימין בחזית: איל, יעל, אשל, יהונתן, תאה

הזוית האישית

הנכדה יעל: אני חושבת שהרעיון הזה של סבתא – נכדה הוא מאד טוב. אני מרגישה שבזכות המפגשים האלו אני וסבתי יותר מחוברות, עניינו אותי הסיפורים שהיא סיפרה לי. אני חושבת שארצה לאמץ את המסרים שעלו בסיפורים. אני מרגישה שאני מכירה את סבתא שלי יותר טוב.

סבתא ציפי: התרגשתי לספר ליעלי את סיפור חיי ולהעביר לה את המסרים. הרגשתי שאוזנה קשובה ברצינות לכל פרט. ריגשה אותי ההתעניינות הכנה והיסודית של יעלי והרצון שלה להבין לעומק כל שבריר מידע. התחזקה בי ההבנה המרגשת שיעלי היא בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. בזכותה, הסיפור קיבל את צורתו הסופית ובזכות המפגשים יחסינו קיבלו עומק חדש.

מילון

פרואקטיביות
לא לחכות שיעשו עבורך, עשה עבור עצמך.

רפרטואר
מבחר של יצירות/שירים.

ריטואל
מנהג שחוזר על עצמו

ציטוטים

” לא להתבייש ולא לחכות שמישהו אחר יפעל במקומך ועבורך“

” אם לא מנסים, לא יודעים אם היה סיכוי להצלחה“