מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הולכים מחיל לחיל

מלחמת המפרץ
רבין דיין ומוטה גור בדרך לכותל
סבתא דליה בין המלחמות

בית הורי (סבתא דליה מספרת את סיפור חייה)
 נולדתי בירושלים ב-1951, כבת יחידה להורי אילנה ונחום גינזבורג. בארץ שררה אז תקופה הצנע * (צנע – פירושו קיצוב. כל המזון ומוצרי הצריכה ניתנו בהקצבה, תמורת תלושים מיוחדים שנתנו לכל משפחה, בהתאם לגודלה).
אבי נחום – עלה ארצה בשנת 1933 מגרמניה, עם עלייתו של היטלר לשלטון. איזה מזל! אחרת גם אני וגם את לא היינו נולדות…אמי אילנה עלתה ארצה בשנת 1950 מאנגליה (לאחר קום המדינה). בארץ נפגשו הורי בירושלים והתחתנו כעבור מספר חודשים .בזמן מלחמת העולם השנייה (עוד לפני שהם נפגשו) שרתו 2 הורי בצבא הבריטי, אם כי בארצות שונות: אבי שירת בישראל, ואמי באנגליה.
 
לצבא התגייסתי בשנת 1969 לחיב"ה (קיצור של "חיילות בשירות המשטרה"). לבשנו מדי חיילים עם סרט על הזרוע שבו רשום משטרה. בתקופה זו החלו לראשונה הפיגועים בירושלים (הפיצוץ המפורסם בקולנוע ציון ועוד). תפקידנו היה לפטרל במרכז העיר, לבקש תעודות מאנשים שנראו לנו חשודים, לבדוק תיקים בכניסה לבתי הקולנוע (במקרה זה הצ'ופר היה שראינו את הסרט בחינם..) וכ"ו. היום ממלאים תפקיד זה שוטרי מג"ב ואנשי בטחון, אך אז הנושא עוד היה בחיתוליו.
 
אני וסבא יואל הכרנו בשנת 1968 בהיותי בת 17 וחצי. אני הייתי תלמידת כתה י"ב ויואל היה חייל ששירת בחטיבת גולני (חיל קרבי). באותה עת לא היו מכשירים ניידים והתקשורת עם חיילים התבצעה בהתכתבות בלבד.
החיילים הקרביים היו בודדים, והגיעו הביתה רק אחת ל-3 שבועות. לכן רצו מאוד להתכתב. הרגעים המאושרים שלהם היו כאשר היה מגיע הדואר הצבאי עם המון מכתבים. חלק מהחיילים אף חילקו מכתבים לחבריהם, שלא קיבלו מכתבים. כמה יפה מצידם. ברדיו הייתה תכנית מיוחדת, שבה פרסמו את כתובתם הצבאית (קראו לזה ד.צ., כלומר דואר צבאי.) של החיילים שרצו להתכתב. חברתי ואני החלטנו לכתוב למספר חיילים מהרשימות, כאלה שהוריהם גרו בירושלים, וכך נפגשתי עם יואל באחת מחופשותיו והתחלנו לצאת (כאמור, פעם ב-3 שבועות! ). יואל סיפר שהוא קבל המון מכתבים מכל רחבי הארץ, והחליט להיפגש עם אלה שגרו בירושלים, וכך הכיר אותי והתאהב דווקא בי מכל הבנות. כך יצאנו כשנה וחצי, עד שלבסוף התחתנו.
 
מלחמות ישראל – ממלחמת סיני עד מלחמת המפרץ
מלבד מלחמת העצמאות שארעה עוד לפני שנולדתי, חוויתי את כל מלחמות ישראל. במלחמת סיני (שארעה בשנת 1956) הייתי בת 5. אבי גויס ואני נותרתי בבית עם אמי. אני זוכרת שעזרתי לה להדביק נייר דבק על כל החלונות (כדי שבמקרה של הדף הן לא תתנפצנה) ולהאפיל את החלונות בבריסטולים שחורים (כדי שהאור לא יראה מבחוץ  על-ידי האויב, כדי שלא יראה על על מי לירות). לפני שהוא הלך למלחמה אבי נתן לי גולה מזכוכית שקופה, ששמרתי עליה מכל משמר והיא הייתה יקרה לי מאוד, כי בכל פעם שהתבוננתי בה נזכרתי באבי.
 
במלחמת ששת הימים שפרצה בשנת 1967 – הייתי בת 16 (בכתה י' ) וגרתי בירושלים, שהייתה אז עיר גבול החצויה לשניים. חצייה האחד בידי ישראל, וחצייה השני הקרוי "העיר העתיקה", בידי ירדן. התקופה שקדמה לפרוץ המלחמה הייתה תקופה מתוחה, בעיקר בגלל המצרים, שגירשו את כוחות האו"ם (האו"ם – ארגון האומות המאוחדות) מסיני, וחסמו את מעבר האניות הישראליות במיצרי טירן שבכניסה לים סוף (וע"י כך חסמו את הדרך לאילת).
כולנו היינו בכוננות  למלחמה, ועזרנו במילוי שקי חול, אותם ערמנו בכניסה לחדרי המדרגות בבניינים, כדי שיספגו ויחסמו כדורים או פגזים. אני  זוכרת את האזעקה שהחלה ב-5 ביוני 1967 בבוקר, בעת שהייתי באוטובוס בדרכי לבית הספר. מיד עם הגיעי לבית הספר ירדנו למקלטים. כל אותו היום היו הפגזות ורק אחר הצהרים, כשהייתה הפוגה *(הפסקה) זמנית, עצרו לנו המורים מכוניות עוברות,  שלקחו אותנו בטרמפ הביתה  (טרמפ פירושו הסעה מזדמנת חינם ברכב פרטי). כשהגעתי הביתה עזרתי להורי להדביק נייר דבק על זגוגיות החלונות, ומעליהם להדביק בריסטולים שחורים לצורך האפלה* (האפלה פירושו החשכה).
 
בכל 6 ימי המלחמה שהינו במסדרון הפנימי שבדירת הורי. ממש מזל, כי רסיסי פגזים חדרו דרך תריס הברזל בחדר השינה של הורי ונחתו על הכרית במיטתו של אבי. ירושלים העתיקה נכבשה לאחר 3 ימים ואני זוכרת היטב את נסיעת שיירות הרכבים הצבאיים והטנקים  שיצאו מהעיר העתיקה ונסעו ברחוב יפו, שם עמדו המוני תושבי ירושלים והריעו לשיירה – איזו התרגשות זו הייתה. אחותה של אמי, שגרה באנגליה, שלחה לי כרטיס נסיעה לאנגליה ואני נסעתי לשם כעבור חודש, בחופש הגדול, למשך 6 שבועות. כמובן שהתקבלתי כגיבורה, ששרדה בגבורה את המלחמה בירושלים. אני זוכרת שלאחר המלחמה הופקו המון ספרים וחוברות בכל השפות, עם סיפורי הגבורה ותצלומים מהקרבות. כמה מהם הורי שלחו איתי לאנגליה, כמתנה לכל קרובי משפחתי שקראו בהם בשקיקה רבה. 
במלחמת יום הכיפורים שפרצה בשנת 1973 גרנו בבאר שבע, לשם עברנו שנה קודם מירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה (יואל למד הנדסת אלקטרוניקה ואני למדתי מדעי ההתנהגות וחינוך). אני זוכרת היטב את יום הכיפורים ההוא שחל ב-6 באוקטובר. היה שקט, צמנו, כשלפתע בשעה 14:00 החלה אזעקה. לא הבנו מה קורה, אך מיד הדלקנו רדיו ושמענו שקוראים את שמות היחידות הצבאיות שצריכות להתגייס. סבא שמע את שם היחידה שלו , אך כיון שעברנו דירה רק שבוע קודם לכן, הוא לא הספיק להודיע ליחידתו הצבאית על שינוי הכתובת, וכך הם לא ידעו את כתובתנו החדשה ולא הצליחו להודיע לו היכן צריך להתאסף.
סבא לא ויתר. הוא הלך לקצין העיר, שמסר לו את פרטי מקום האיסוף. הוא חזר הביתה, לקח ציוד ויצא למלחמה, ממנה חזר לחופשה רק לאחר כ-6 שבועות. אני נסעתי עם קרן אמך (שהייתה אז בת פחות מ- 3 ) לירושלים, לבית הורי. כעבור שבוע ניתנה הנחיה לכל האזרחים לחזור לעבודה וללימודים, ולכן חזרתי לבאר שבע, שם עבדתי כמורה (בנוסף ללימודי באוניברסיטה).
באותה עת נוצרה החברות האמיצה ביני לבין חברתי הטובה ביותר נעמי, שנמשכת עד היום. אז עוד לא הכרתי אותה, אך בעלה תני גם כן למד באוניברסיטה בבאר שבע  וגם כן גויס, וכך היא נותרה לבדה בב"ש. חברה משותפת שלנו, שבעלה גם גויס, הביאה אותה אלי ושתיהן עברו לגור אצלי, ומאז לא נפרדנו. גרנו יחד כחצי שנה, עד שהבעלים שלנו שוחררו מהצבא וחזרו הביתה. במלחמה יום כיפור יואל היה בחיל התותחנים, נלחם בסיני ובמצרים, ואף נפצע (כדור חדר לכף רגלו) והוא עבר ניתוח בירושלים. כמו כל החיילים אז, גם הוא גידל זקן עבות, שגם אמך זוכרת אותו.
במלחמת לבנון הראשונה (1982) גרנו כבר ברמת אילן. יואל גויס ונלחם בלבנון, שם שהה מספר חודשים. במלחמת המפרץ (1991) נשלחו מעיראק לעבר ישראל טילי סקאד. קיבלנו הוראה לאטום חדר אחד בבית (בשל חשש מפני טילים כימיים) וכך בכל פעם שנשמעה אזעקה (ובדרך כלל זה קרה בלילה) היינו רצים לחדר השינה שלנו – ששימש כחדר האטום. קרן שירתה אז בצבא ולא באה הביתה.
  
תשע"ו, 2016

מילון

צנע
תקופה שבה הכל היה מוקצב

ציטוטים

”בארץ שררה אז תקופת הצנע“